כותרות TheMarker >
    ';

    סיזיפוס

    תמיד ניסית? תמיד נכשלת? אין דבר, נסה/נסי שוב, היכשל/י שוב, הכשלי יותר טוב (סמואל בקט).

    Ever tried? Ever failed? No Matter, try again, fail again, Fail better.


    מחכים/ות לאמת
    מחפשי/ות האמת לא נגמרים/ות, אבל חיים/ות בזבל.

    0

    האם הייתה רחל המשוררת אנטי-ציונית?

    6 תגובות   יום שבת, 10/3/12, 03:36

    בדיקה מדוקדקת של כמה משיריה היותר פופולאריים של המשוררת הידועה רחל בלובשטיין, תוך התחשבות בנסיבות חייה בשנותיה האחרונות, מובילה למסקנה הבלתי נמנעת שהיא התאכזבה מהציונות, התחרטה ואף זעמה במסתרים פומביים על שהולכה שולל.
    ''

    מלאכת פרשנות של טקסטים ספרותיים בכלל ושירה בפרט אינה עבודה פשוטה וכמעט שאינה יכולה להוביל לתוצאות חד-משמעויות. למרות זאת כמה וכמה שירים של המשוררת השוכנת בכבוד רב בלב הפנתיאון הלאומי הציוני (במיוחד של "ארץ ישראל היפה") מעוררים ספקות כבדים ביותר לגבי עמדתה בשנותיה האחרונות כלפי המיזם הציוני. דורות שלמים של קוראים, מעריצים ובעיקר מומחים התעלמו בצורה מפתיעה ממסר ביקורתי, נוקב מאוד מאוד וברור עד כדי שלא מותיר מקום לשום פרשנות אחרת.
    כלומר מה שנחשב כמיטב השירה הציונית הוא למעשה שירה אנטי-ציונית
    .

    משוררת שנחשבה כמחברת שירים פטריוטיים מתקתקים שאותם פירסמה דרך קבע בעתון "דבר", מעוזה של מפא"י, מתגלה כבעלת ביקורת פוליטית חריפה ובעלת תוקף עכשווי מובהק של החלום ושברו.

    אפשר לקחת לדוגמא את השיר המפורסם " רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי" הנתפס בגלל הרישא האירונית כאילו הוא מדבר על נמלה קטנה, צרת אופקים שאך עוסקת בעצמה.

    רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי.

    צַר עוֹלָמִי כְּעוֹלַם נְמָלָה,

    גַּם מַשָּׂאִי עָמַסְתִּי כָּמוֹהָ

    רַב וְכָבֵד מִכְּתֵפִי הַדַּלָּה.

    גַּם אֶת דַרְכִּי – כְּדַרְכָּהּ אֶל צַמֶּרֶת –

    דֶּרֶך מַכְאוֹב וְדֶרֶךְ עָמָל,

    יַד עֲנָקִים זְדוֹנָה וּבוֹטַחַת,

    יַד מִתְבַּדַּחַת שָׂמָה לְאַל.

    כָּל אָרְחוֹתַי הִלִּיז וְהִדְמִיע

    פַּחַד טָמִיר מִיַּד עֲנָקִים.

    לָמָּה קְרָאתֶם לִי, חוֹפֵי הַפֶּלֶא?

    לָמָה כְּזַבְתֶּם, אוֹרוֹת רְחוֹקִים.

    לכאורה מדובר רק ביד הגורל שהתעמרה בה, אבל אז באה השורה האחרונה ומדברת על אורות רחוקים ששיקרו. מיהם אותם אורות רחוקים וכוזבים?

    ישנן שתי פרשנויות שאינן פוסלות בהכרח אחת את השניה אלא קרוב לוודאי משלימות את עצמן: מצד אחד התכוונה המשוררת לאורות רחוקים גיאוגרפית למשל כמרחק רוסיה לארץ ו/או מאידך איזו אוטופיה מסוג הרעיון הציוני ובמיוחד בגרסתו הסוציאליסטית.
    מתברר שבליווי קללה רוסית עסיסית מובלעת שואלת המשוררת הענוגה בעצם בעברית לא ממש צחה: "למה באתי לפה לכל הרוחות?"
    פתאום היד ענקים הזדונה והבוטחת מקבלת מימד אנושי ומגולמת על ידי מנהיגים ציניים המנצלים תמימות ה"נמלים" החרוצות. השיר ה"חביב" נעשה לפתע נשכני עד כאב ומהדהד בשורותיו הקולעות של שלום חנוך בשירו "משיח לא בא" :"האזרח הקטן נאלץ לשלם בגדול"


    אם נבחן שיר אחר מפורסם של רחל, "אל ארצי" אי אפשר יותר להיתעלם מהמסר האנטי-ציוני:

    לֹא שַׁרְתִּי לָךְ אַרְצִי,
    וְלֹא פֵּאַרְתִּי שְׁמֵךְ
    בַּעֲלִילוֹת גְּבוּרָה
    בִּשְׁלַל קְרָבוֹת.
    רַק עֵץ יָדַי נָטְעוּ
    חוֹפֵי יַרְדֵּן שׁוֹקְטִים,
    רַק שְׁבִיל כָּבְשׁוּ רַגְלַי
    עַל פְּנֵי שָׂדוֹת.

    אָכֵן דַּלָּה מְאוֹד,

    יָדַעְתִּי זֹאת, הָאֵם,
    אָכֵן דַּלָּה מְאוֹד
    מִנְחַת בִּתֵּךְ.
    רַק קוֹל תְּרוּעַת הַגִּיל
    בְּיוֹם יִגַּהּ הָאוֹר,
    רַק בְּכִי בַּמִּסְתָּרִים
    עֲלֵי עָנְיֵךְ...

     

    לכאורה מבקרת המשוררת את עצמה שהיא לא שרה לארצה ולא פיארה שמה וכו' וכו', אבל הסיפא ברורה לחלוטין:
    רַק בְּכִי בַּמִּסְתָּרִים
    עֲלֵי עָנְיֵךְ...

     היא כותבת על עוני הארץ ולא על עוניה שלה.  עוני לא רק במובן החומרי שכן על כך אין צורך לבכות במסתרים ואין סיבה להוסיף שלוש נקודות. שתי שורות אחרונות אלו הן הסבר מדוע היא לא פארה את שם הארץ. היא אמנם מביעה רגשות אשמה כבת שאינה נאמנה לאמה, אבל זה חלק מלבטיה שאינם משנים את משמעות השורה התחתונה. רחל היתה אמנם מעדיפה את תרועת הגיל ביום בו יגה האור, אבל היא מין הסתם פיקפקה מאוד אם אי פעם יגיה האור הזה, כך שמתוך אי האמונה אין היא מוכנה לתרום דבר שהוא יגיע. לכן היא בוכה כאילו במסתרים אשר אינם כאלה חשאים, שכן היא פירסמה את השירים.  אבל בכל זאת היא הצפינה קצת את המסר ועובדה שלא הרגישו בו והשיר התפרסם ב"דבר".
    אין רחל רק לועגת בשירה זה למשוררים הלאומנים המרבים לקלס ולפאר את הציונות, אלא מודעת לאי יכולתה לשנות את המציאות העגומה מאוד ולכשלון החלום הציוני.
    גם שירה המפורסם "ואולי" איננו כלל וכלל שיר אהבה לעמק הירדן, לכנרת ולאורח החיים החקלאי הקיבוצי כפי שהוא נתפס, אלא הטלת ספק בציונות, שהיא איננה יותר מחלום, אשליה וכזב. כלומר רחל הרגישה על ערש הדוויי ש"עבדו עליה בעיניים".

    וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם.

    אוּלַי
    מֵעוֹלָם לֹא הִשְׁכַּמְתִּי עִם שַׁחַר לַגַּן,
    לְעָבְדוֹ בְּזֵעַת אַפַּי?

    מֵעוֹלָם, בְּיָמִים אֲרֻכִּים וְיוֹקְדִים

    (אֲרֻכִּים וְיוֹקְדִים) שֶׁל קָצִיר,
    בִּמְרוֹמֵי עֲגָלָה עֲמוּסַת אֲלוּמוֹת
    לֹא נָתַתִּי קוֹלִי בְּשִׁיר?

    מֵעוֹלָם לֹא טָהַרְתִּי בִּתְכֵלֶת שׁוֹקְטָה

    וּבְתֹם
    שֶׁל כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי... הוֹי כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי,
    הֶהָיִית, אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם?

    כאן גרסא יפהפיה מ-
    1934


    דורות של חוקרים אכן הוטרדו על ידי האולי הזה. למה הכנרת היפה הזו ואורח החיים החקלאי הפסטורלי הם רק אשליה?
    ככל הנראה רק בן אחיינתה, ההיסטוריון הצבאי אורי מילשטיין שם לב לאכזבתה של דודתו רבה, אבל יחס אותה "בלבד" לביקורת כלפי תנועת העבודה והאוטופיה הסוציאליסטית שניסו להגשימה בקיבוץ ולא לנתק מקיף וכולל מהתנועה הציונית בכלל.
    במאמרו המרתק והחשוב, רחל המשוררת, דודתי, ואבות השמאל הישראלי  מתאר מילשטיין בצורה מזעזעת איך רחל גורשה מהקיבוץ אחרי שנתגלתה בה מחלת השחפת ואיך ננטשה.
    עדות לאכזרויות המהלך והשפעתו על המשוררת מצא בן האחיינית ברשימה שכתבה דבורה דיין אמו של משה דיין: "...עוד מפוזרים מכתביה בין חבריה. ורבים הדברים שלא ידענו לשמור עליהם. כמו שלא ידענו גם לשמור על דבר יותר גדול, על רצונה של רחל לחיות בכפר למרות מחלתה. אינני שוכחת את המצוקה הגדולה במשקינו באותם ימים; מובנת המעשיוּת היתרה בהתחלת בניין משקינו החקלאיים, אבל אין להתיר מעצמנו את הצל של הלילה הנורא כאשר הוגד לרחל: את חולה ואינך יכולה להישאר בין בריאים. אמת גלויה. ולא הייתה אז התייעצות והתאמצות מספיקות כדי לבקש מוצא. הרבה פעמים סיפרה רחל על הלילה ההוא שזכרה אותו על כל פרטיו. ‘ענן כבד ושחור ירד עלי, הוא חנק אותי. רציתי לצעוק ולא יכולתי'".

     

    מוסיף מילשטיין: "שירה האחרון 'מֵתַי'  שנמצא אחרי מותה על הכוננית בחדרה בסנטוריום מלמד שהיא חשה כי כל חבריה נטשוה:

     

    הֵם בִּלְבַד נוֹתְרוּ לִי, רַק בָּהֶם בִּלְבַד

    לֹא יִנְעַץ הַמָּוֶת סַכִּינוֹ הַחַד.

    בְּמִפְנֵה הַדֶּרֶךְ, בַּעֲרב הַיּוֹם                             *

    יַקִּיפוּנִי חֶרֶשׁ, יְלַוּוּנִי דם.                        *

    בְּרִית אֱמֶת הִיא לָנוּ, קֶשֶׁר לֹא נִפְרָד

    רַק אֲשֶׁר אָבַד לִי – קִנְיָנִי לָעַד.

     

    מה שאבד לה - זה חלומה של 'חבורת כינרת'  לברוא אדם חדש ולכונן חברה חדשה בארץ ישראל, בהתאם לעקרונות סוציאליסטים. בבדידותה בגדרה הגיעה רחל מסקנה כי 'האדם החדש' גרוע מן הישן, ו'החברה החדשה' אוכלת את טובי בניה."

     למרות מסקנה מוחצת זו כותב מילשטיין במאמרו, רחל המשוררת: מעצבת האליטות:

    "לא היה אמן יוצר שהשפיע יותר, וממשיך להשפיע, על החברה היהודית בארץ-ישראל בתקופת היישוב והמדינה מאשר המשוררת רחל בלובשטיין."
    אבל מאידך  בחלק השלישי של המאמר הוא מסייג את הקביעה הזו ומוכיח שהיא למעשה לא הובנה ועדיין לא מובנת.
    "ב-1923, שלוש שנים אחרי שגורשה מדגניה א' ומהכנרת, והבינה שחזון חבורת כנרת לא היה אלא אוטופיה מניפולטיבית לצרכים פוליטיים..."
    מילשטיין מצביע על שתי השורות האחרונות של השיר הפופלרי מאוד כנרת (שם הרי גולן) שמקנות לשיר משמעות חתרנית לחלוטין:
    גַּם כִּי אִוָּרֵש וַאֲהַלֵּךְ שְׁחוֹחַ,
    וְהָיָה הַלֵּב לְמַשּׁוּאוֹת זָרִים –
    הַאוּכַל לִבְגֹּד בָּךְ, הַאוּכַל לִשְׁכֹּחַ
    חֶסֶד נְעוּרִים?


    לא יכול להיות ספק סביר שה"בגידה" היא לא רק בחזון חבורת כנרת והנהגת מפא"י, אלא החזון הציוני כולו, שכן אין זה סביר שהיא למשל עברה למחנה הרוויזיוניסטי...


    דרג את התוכן:

      תגובות (6)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        11/3/12 01:40:
      כותב לי טל כרמון שאיננו יכול להכניס כאן את תגובתו, אך היה רוצה שאעשה זאת עבורו: שרגא שלום, שמחתי לראות את רשימתך על רחל המשוררת לגבי האורות הרחוקים, יש לזכור שרחל לא גלשה באנטרנט ועשתה לייק ים בפייס. כשמטיילים בצפון או חוזרים מהעבודה בשדה המרוחק. וכשעושים זאת בהליכה רגלית, אור רחוק שהוא מקום הישוב בו מחכים לך מים ומיטה נראה לרב האנשים כקרוב. אתה הולך אליו צמא ועייף, הוא נראה קרוב. עוד מעט תגיע..... וככל שאתה הולך נראה שהאור מתרחק. רחל היא אשת השדה והשביל, ובשלוש מילים ״כזבתם אורות רחוקים״ מתמצתת סיפור הידוע היטיב לאנשי השדה והשביל שמשלימים בעצמם אתת האבק והקוצים, יללות התנים והאורות הנראים כמתנועעים מעלה ומטה כשאתה צועד, ושלקח לי מספר שורות מסורבלות כדי לספרו. יופיו של השיר בפשטותו, קשה לי להאמין שאור רחוק הוא איזה התחכמות להתייחס לאידאולוגיה מסוימת מבלי לציינו ישירות. אני מוצא כאן את הפשט של חווית ההליכה הלילית, ומשליך על האכזבה מכינרת, מזה שלא יכלה להיות חקלאית, מזה שהחליפה יופי נעורים במחלה סופנית ומזה שוויתרה על נקדי מון ושזר לטובת חיי רווקות מרירים. ודרך אגב, בהתחשב בזה שמדובר במחלה מידבקת ושב כינרת היה בית ילדים ושרותי רפואה מינימאלים, החלטתם הייתה נכונה, ואין לצפות מנער אקראי שסיפר לה על ההחלטה להתנהג כפסיכולוג מדופלם. האירוניה היא שרחל אמנית התימצות ודאי הייתה מעדיפה את ה ״את חולה ולכן תעזבי״ על פני ניסוח מפותל ומתחמק. תשובתי: טל שלום, ראשית אין לי שליטה על הפייס וגם לא על הדה-מארקר, אבל אני יכול להכניס את תגובתך לשניהם. ועכשיו לגופו של עיניין. המצב שאתה מתאר מוכר לי, אבל הוא ממש לא רלוונטי להקשר של השיר. פשוט אין לו אחיזה בקונטקסט. לא מתואר שום טיול. השורות הקודמות: פַּחַד טָמִיר מִיַּד עֲנָקִים. לָמָּה קְרָאתֶם לִי, חוֹפֵי הַפֶּלֶא? ממי היא מפחדת ומי אלו חופי הפלא? ממילא לא מדובר פה על פרשנות שלי על סמך שורה אחת מתוך שיר אחד. למרות שהשורה מדברת בעד עצמה. אני מביא עכשיו שיר נוסף המוכיח את השבר האידיאולוגי העמוק של רחל שכאן היא קוראת לו מרי: בִּבְדִידוּתִי הַגְּדוֹלָה בִּבְדִידוּתִי הַגְּדוֹלָה, בְּדִידוּת חַיָה פְּצוּעָה שָׁעוֹת עַל שָׁעוֹת אֶשְׁכַּב. אַחֲרִישׁ. הַגּוֹרָל בָּצַר בְּכַרְמִי אַף עוֹלֵלוֹת לֹא הוֹתִיר. אַךְ הַלֵּב הַנִּכְנָע סָלַח. אִם הַיָּמִים הָאֵלֶּה אַחֲרוֹנֵי יָמַי הֵם – אֱהִי-נָא שְׁקֵטָה, לְבַל יַדְלִיחַ מִרְיִי אֶת כָּחֳלוֹ הַשָּׁקֵט שֶׁל שַׁחַק – רֵעִי מֵאָז. מה זה המרי הזה וכנגד מי? אפשר לפרש את זה שהיא אומרת לעצמה להשלים בשקט ובהבנה עם מר גורלה ולא להתמרמר ולמות בכבוד. אבל השימוש במילה מרי הוא מאוד מוזר במיוחד למשוררת כה חסכנית במילים ומאוד מדוייקת בשימושן. האם אין היא אומרת בעצם: עדיף שאמות בשקט ולא אחולל בימי האחרונים שערוריה פוליטית למען לא יקדרו השמיים? כלומר אין היא מספיק חזקה לפתוח במאבק ציבורי, אבל אינה יכולה להתאפק. כדאי לבחון את שירי רחל בשנותיה האחרונות מאז גורשה מהקיבוץ לאור הקו שאני מציע ויסתבר שיש לו אחיזה ממשית במציאות הרחלית. לגבי החלטת הקיבוץ: אינני רוצה בכלל להיכנס לעיניין הזה שיעשה אותו אורי מילשטיין שחקר את הנושא וגם מעורב רגשית בו. מבחינתי מספיק להסכים על כך שרחל נפגעה וזה אפשר להבין וגם לקבל. בכל זאת אציין שלגבי מוסריות החלטת הקיבוץ בנוגע לרחל החולה, אני רואה את זה אחרת ממך. כמי שבילה מספיק שנים בקיבוץ אני מכיר לצד הדברים היפים שקיימים ואינני פוסלם או מכחישם, קיימים גם דברים מאוד אכזריים ואיומים שלא פה המקום למנותם. עובדה היא שלרבים מחברי הקיבוץ לא היה נוח עם ההחלטה בנושא רחל.
        10/3/12 17:02:
      כתב לי מישהו במייל שהפרשנות שלי היא טובה , אבל לא יחידה ושהאורות הרחוקים שכיזבו יכולים להיות סתם כוכבים. תשובתי: אני לא מכיר פרשנות יותר טובה וגם ההצעה לגבי הכוכבים ממש לא משכנעת. מה כותבת רחל? לָמָּה קְרָאתֶם לִי, חוֹפֵי הַפֶּלֶא? לָמָה כְּזַבְתֶּם, אוֹרוֹת רְחוֹקִים. כלומר זה לא רק האורות הרחוקים שכיזבו אלא גם חופי הפלא שקראו לה. חופי הפלא הם בוודאי חופי כנרת, כלומר חזון כנרת. כלומר החזון קרא לה לבוא מרוסיה והאורות כיזבו. מיהם האורות? לדעתי המנהיגים הציוניים והאידיאולגיה הציונית. התהליך הזה של מהגרים רבים שבאים ומאכזבים הוא ידוע ונפוץ ולא רק בישראל. המיוחד במקרה של רחל הוא שכמעט שאף אחד לא שם לב לשינוי האידיאולוגי החריף שעבר עליה והכניסו אותה בצורה בלתי ביקורתית לפנתיאון הלאומי. השירים מרגע מסויים מבטאים את הגעגועים לארץ ישראל היפה שאף פעם לא היתה כזו. רחל הביעה את מודעתה לכיעור ולהולכת השולל ועליהם היא בוכה. בשפה דתית, שלא היתה שפתה: הציונות כמשיחיות שקר. אין מטריד אותה יחס לערבים, אלא בעיות יהודיות פנימיות.
        10/3/12 16:25:
      אורי יקירי, כפי שעניתי לך גם במייל, פרשנותי היא רק פרשנות ולכן הזהירות הניסוחית. לא נראית לי אבל אפשרות לפרשן אחרת. לכן יש להתמודד עם פרשנותי באופן תוכני ולא מספיק להיתפס לניסוח פורמלי כזה או אחר. צריך להציע למשל משמעות אחרת עבור הביטוי אורות הרחוקים שכיזבו. אני מדגיש, כיזבו ולא רק הכזיבו. צריך להסביר מה הוא העוני שעליו היא בוכה במסתרים. אורי מילשטיין שפחות או יותר מסכים לדעתי בהתכתבות בינינו מזהה אכזבה וכעס אצל הדודה רבה שלו רק כלפי הציונית הסוציאליסטית ולכן אין זה פלא שמקור ראשון פירסם את המאמר שלו. בנקודה זו אני חושב שהוא טועה. לגברת פרומן קומלוש: לא טענתי לרגע שרחל מאודה לא היתה ציונית. ברור שאחרת לא היתה מגיע לארץ. היא הגיעה והיתה שותפת לחלום ליצור אדם חדש. זה היה החלום ואח"כ בא השבר. המילים "אכן דלה מאוד" הן לא רק אירוניות ולועגות למרבי המלל שיושבים בת"א מסוגו של שלונסקי, שידוע שהיתה מחליפה איתו עקיצות חריפות מעל דפי העיתונות (ראי למשל מחקרה החדש של פרופ' זיווה שמיר). צריך לקרוא את השיר מהסוף להתחלה ולאור הסיפא להבין את השיר , הממחיש את השבר. אם כבר, השורה על תרועת הגיל מוכיחה שרחל היתה רוצה אמנם שהחלום הציוני יתגשם\ אבל יודעת שזו אשליה ולכן היא בוכה במסתרים פומביים. המיוחד בעיניין רחל הוא לא עניין האכזבה מהציונות. זה דבר שקרה וקורה לרבים וטובים, אלא שמתוך הלהט האידיאולוגי רבים ולא במיוחד טובים סירבו ומסרבים לראות את המסר הבולט למדי. זה בחלק ממש סיפור בגדי המלך החדשים שהיה צריך לבוא ילד תמים ולראות מה ש"מומחים" למיניהם סירבו לראות. במקרה של רחל, זה לא שהיא היתה ערומה, נהפוכהו, אלא דווקא המומחים מתגלים כערומים. לי אישית זו חוויה הדומה לכך שפתאום אני מגלה פרט לגמרי בבניין שאני עובר לידו לעיתים תכופות. פתאום אני מסתכל ומגלה משהו שתמיד היה שם ואפילו מאוד בולט, אבל משום מה לא שמתי לב אליו. במקרה של רחל זה מאוד מוזר שכן נכתבו על עבודתה המון ספרים כולל ע"י המורה שלי לספרות בבית ספר תיכון, ראובן קריץ שהיה אחד המורים היחידים שהערכתי. המעניין ביותר בעיניין רחל הוא לא רק העמדה הפוליטית של
        10/3/12 11:32:
      ושים לב לשורה-אכן דלה מאד מנחת בתך והשימוש במילה אם למולדת .אם זאת לא ציונות אז מהי ציונות ועוד עבור מהגרת. כמרצה לספרות הייתי ממליצה לשפר את יכולת הניתוח הספרותי.ואגב חופי הפלא אינם א"י-כי רחל ואחותה כלל לא תכננו לעלות לארץ הן פשוט התאהבו בה וברעיון הציוני-זה שהיא התאכזבה זה מובן-אדם חולה סופני שעקב מחלתו נאלץ להיפרד ממה שאהב הוא אדם מאוכזב.ועדיין אגב היא אומרת חופי פלא.הניתוח הספרותי הזה מזכיר לי את ניתוח הספרות ברוסיה הקומוניסטית הכל בשרות המהפכה.
        10/3/12 11:26:

      חולקת ראשית על הניתוח הספרותי:השיר ואולי מבטא געגועים לציונות ולא להיפך.את השיר מתי כתבה רחל סמוך למותה ואין לו כל קשר לציונות.השיר רק על עצמי הוא שיר אקמאיסטי ארספואטי שעוסק במהות שירתה כשירה אישית ואינו קשור לציונות.יכולתי להביא גם את אל ארצי בו היא אומרת רק עץ נטעו ידי ולא פארתיח את שם המולדת וזאת שירה אישית.ומה שסותר באופן מוחלט את התיזה האנטי ציונית היא העובדה שרחל הגיעה בפעם הראשונה לארץ כתיירת בדרכה לאיטליה והצטרפה לחלוצים ובעיקר שחזרה שוב לארץ בעליה שלישית.לו היתה אנטי ציונית לא היתה עולה ברוסלן עם גדולי המנהיגים הציוניים להם היתה מקורבת והקדישה חלק משיריה כמו ברל כצנלסון ושזר ובוודאי לא היתה בעלת טור בעיתון דבר עיתון הציונות הסוציאליסטית.מובן שכשחלתה ונאלצה לעזוב את דגניה וכשהיתה ערב מותה לא השמיעה שרי הלל לשום דבר.אנטי ציוני הוא אדם שמתנגד לרעיון הציונות כלומר שיבת עם ישראל לארצו ובנית מדינה עצמאית-אני מעולם לא הבנתי מה עושים אנשים כאלה בציון-למה הם מדברים למשל עברית אבל מתוך הכרותי עם רבים מהם אני מבינה שהם עצמם לא מבינים מי הם ומהי אנטי ציונות.

        10/3/12 08:25:
      שרגא היקר! את כל הטיעון המעניין שלך אתה מנסח במילים "אין זה סביר ש" במשפט האחרון. לדעתי זה לא מספיק. תראה שרגא, אני חי פה, ואני מכיר הרבה מאוד אנשים. חלק גדול מהאנשים שאני מכיר, שייכים לאותו ה"מחנה". אבל הם כבר מזמן לא שייכים ל"מחנה" מסיבות אידיאולוגיות, אלא בעיקר מסיבות חברתיות וכלכליות. וכשאני אומר כלכליות, זה כולל אנשים, שכבר קשה לכלול אותם פיסקאלית למעמד הביניים, אבל ההבנה העצמית שלהם משייכת אותם למעמד הביניים, קרי: "הציונות הסוציאליסטית". זה היה מאוד חזק בקיץ שעבר. אומנם היה שם "התשובה להפרטה: מ-ה-פ-כ-ה!", אבל הקול הבולט יותר היה "הו הה מי זה בא - מדינת הרווחה", כלומר: "בוא נחזור 30-40 שנה אחרונה. אז הכל היה טוב." רוב האנשים בעלי שכל ישר לא מצליחים יותר להגן על הציונות, אבל לא מצליחים – עוד פחות – לעזוב את "המחנה". נכון – הימין אינו אופציה עבורם. אבל מהעבר השני יש – מבחינתם – רק תהום פעורה. אני, אתה ורבים אחרים עשו את הצעד הזה, אבל הוא קשה ביותר, גם היום. קל וחומר לפני 40, 50, 70 שנה. מאוד ייתכן, שרחל פשוט התאכזבה – וזהו. בלי התוספת שלך. בלי להסיק מסקנות פוליטיות.

      ארכיון

      פרופיל

      shraga elam
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין