לכל אישה שעון ביולוגי. בין אם הוא אנלוגי או דיגיטלי, בין אם הוא מעדיף לתקתק או לזמזם, הוא מתוח ומכוון מראש לכך שבזמן המיועד, הוא יצלצל ויעורר, אם נחוץ הוא אף ימשיך ויספק תזכורות חוזרות. העיקר - לא לשכוח לעשות ילדים.

השעון הביולוגי שלי הוא שעון קוקייה. הוא קבוע בתוך בקתת עץ טירולית נאה, מעוטרת בפיתוחים מעשה אומן, שתי משקולות משתלשלות כאיצטרובלים. מתחת לגג משולש יש חלון קטן. בפנים חיה לה הקוקייה. הימים עוברים עליה בפנים בהמתנה. וכשמגיעה השעה היעודה, נפתחים שני תריסים לרווחה ומאפשרים לה לשאת את בשורתה בקוּקוּ צלול ורם. אלא שעכשיו שעון הקוקייה שלי שבק חיים.

הקוקייה נשמעה אופטימית כשהגיחה בפעם הראשונה ביום הולדתי ה-25. הופתעתי. אפילו אמא שלי עדיין לא התחילה ללחוץ בשלב זה. הקוקייה שמה לב לתנועת ידי המבטלת, וגם היא משכה כנף כאומרת: "בטח, חמודה, אין מה למהר. אלה הן רק התקנות, את יודעת." בעליזות דומה היא הופיעה גם בשלוש השנים הבאות.

בגיל 29, נראה היה שהקוקייה מסמנת לי: "מותק, זרזי קצת את העניינים", אבל לא נראתה מודאגת. נראיתי צעירה לגילי עם הבטחה לפריחה מאוחרת. בשנה שאחרי כן, היא יצאה מחדרה בהולה ממש: "הלו! גיל שלושים! קחי את עצמך בידיים!". מה לעשות, לא הייתי מוכנה. מלבד הקוקייה, שגרה במערכת הרבייה, היו לי ציפורים גם בראש.

בפעמים הבאות היא התחילה להציק. להעליב, להפעיל מניפולציות, לקרוא בשמות גנאי. בגיל 35 אמרתי לה שאחליט עד שנה הבאה. כשהגיעה ביומולדת ושאלה: "נו?", הודעתי לה שהחלטתי שאני לא רוצה להתרבות. הקוקייה החווירה וכמעט נחנקה מזעם. היא חזרה לחדר שלה, וטרקה חזק את התריסים. אני חושבת שזה מה שתקע אותם מאותו יום והלאה. כי בשנים הבאות, שמעתי אותה נאבקת מבפנים ומנסה לדחוף, אבל לא היה לה מספיק כוח. היא גם השמיעה קול ענות חלושה: "קוקו..., קוקו...".

היה קטע בגיל 41, היא כנראה לקחה תנופה, ומה שקרה... מצחיק נורא... התריסים נפרצו והיא עפה החוצה בטיסה, השתחררה ונורתה לרוחק כמה מטר טובים, כשהקפיץ מסתלסל אחריה. בוינג!

בהדרגה, התקלקל המנגנון כולו. בגיל 47 הוא ניסה להעביר לי מסר נואש אחרון: "יש עוד אחוז אחד שתצליחי להתעבר אם תרוצי עכשיו. עכשיו!!!" בשביל הכסת"ח ניסיתי. אבל לא קרה כלום. אני לא יכולה להגיד שהצטערתי.

מאז שעון הקוקייה הביולוגי שלי מונח כאבן שאין לה הופכין. אי שם בין החצוצרות וקרנות היער, תופי הטם טם ובקבוקי גומי למים חמים. כל מיני דברים שזרקתי לפינה במשך השנים.

והנה, לא מזמן קיבלתי הודעה. וזו לשונה:

"מאדאם יקרה. נבחרתי להיות זאת שתפקח כאן על הסגירה. אני נותנת לך, כמקובל, הודעה של חודשיים מראש. אני רוצה להודות לך על התקופה הנעימה ששהיתי בתוכך. החברה היתה מעולה. היו פה ביציות עם המון פוטנציאל. היו לנו שיחות מרתקות והעברנו את הזמן בשירה וריקודים. אני מתכוונת להשאיר אחרי את המקום נקי. את המפתח אשים לך בחוץ מתחת לשיח. אני מאחלת לך הצלחה בהמשך דרכך, שלך, הביצית האחרונה."