"...אחרי סיפורי הניצולים מהגיהינום, מיידאנק, טרבלינקה, בודפסט – נחלצו שלוש מאות בחורים בישראל למלחמה בצורר, בשם עמם, על דגלם וסמלם. התוכל ההיסטוריה העברית להתעלם מעובדה מחפירה זו? כיצד נראה פנינו בפני אומות העולם? כיצד יופיעו שליחינו, אחרי שלחמו חמש שנים עד שהגיעו להישג זה של "חטיבה עברית לוחמת"? "

שלום רב חמודה!

כפי שהנני למד ממכתבייך, הרי את מתרשמת מסרטי היומנים, על מזג האוויר ותנאי הארץ הזאת, ואמנם כן הוא. תהפוכות משונות של שינויי מזג האוויר, מוסיפות לקושי בעבודה. רק לפני יומיים כתבתי לך על שלג, כפור, חורף ממש, והנה היום גשם שוטף שוב הסיר את מלבושי החורף מהאדמה, והבוץ עלה כפורח.

באמת לא אדע, מאין מקור הכוח למאמצי העבודה שהאנשים מגלים בהסתגלותם התמוהה לכל התנאים. והגדרתי: "להגיע לביצוע הבלתי אפשרי", בהמחשתה הרי זה גילוי מאמץ על-אנושי. רק אנשים שחזון ויעוד מדרבנים אותם, יידעו לעמוד במבחנים שנכונו לנו.

וה"בחורצ'יק", עם כל השבחים שאני מרבה לחלוק לו, הרי כשהוא נתקע בבוץ, הרי זה כסוס עיוור המתעקש בתלם. ואני אחרי יום כזה שבור ורצוץ מבחינה פיסית. אבל, אל דאגה. אין כל מקום לה. להיפך, מבחנים אלו מחסנים אותי כחלמיש, למילוי התפקיד הצפוי לי. ובאמת, אין כל רינון במחנה.

לאחר שהצלחנו להיחלץ מהבוץ ועלינו על המכונית, פרצה שירה איתנה, שירת מולדת, עבודה, שירים רוסיים, וסיימנו בשירי געגועים. הרי זה הופעת ליווי למסכת חיינו, היכולה לכוחות חיים המפכים בקרבנו.

בטוחני שזר לא יבין זאת, גם חברינו לנשק מאומות הברית מופתעים מהרוח השוררת בקרב היחידה. הרי ה"אזרחים" בארץ לבטח לא יבינו. איך מתמזגת שמחת החיים עם הסבל והייסורים הכרוכים בתנאי הצבא. מי שלא חי חיים אלה לא יידע לרוחם. גם לא יעלו על דעתם אפשרות זו.

הרגשה זו איתנה, עד שעולה המחשבה על המשך הגיוס, המילואין ועל נושא זה הנני מפנה את תשומת ליבך לקצרות של דויד מיום 17 לחודש זה, וממכתבה של חבס לחיילים מאותו תאריך. ועבורי טובה שתיקה על נושא זה המחלחל כרעל בעצמותיי. האמנם יעזבונו בפחי נפש? הנעמוד חסרי אונים למילוי השליחות בגלל ההשתמטות המבישה של "נוער הזהב"? 350 מגויסים מהם, 200 אנשים המשקים, 88 עולים חדשים והיתר מהערים וה"מושבות". האין באינפורמציה זו צחוק הגורל? ואולי הטרגיות שבו אינה מניחה מקום לצחוק.

אחרי סיפורי הניצולים מהגיהינום, מיידאנק, טרבלינקה, בודפסט – נחלצו שלוש מאות בחורים בישראל למלחמה בצורר, בשם עמם, על דגלם וסמלם. התוכל ההיסטוריה העברית להתעלם מעובדה מחפירה זו? כיצד נראה פנינו בפני אומות העולם? כיצד יופיעו שליחינו, אחרי שלחמו חמש שנים עד שהגיעו להישג זה של "חטיבה עברית לוחמת"?

הלב שותת דם למחשבות אלו. לא נוכל אנו לשכוח זאת לעולם. כי בלעדי המילואין, כל מאמצינו לשווא. סטיתי קצת מהנושא שהתחלתי בו, כי המשקע המצטבר מהרגשה זו, מתפרץ מדי פעם, והנני מוסר לך מחוויותיי...

בגלל שחזרתי מאוחר מהאימונים, והנני גם עייף, לא הלכתי לישיבה חשובה בקשר לענייני העיתון. הרי זכינו שיאושר על ידי מיניסטריון המלחמה, ועלינו לשאת באחריות לעריכתו, תוכנו והמפרט שלו. נקווה ששיפורו יביא את ניב החייל לנוער, ליישוב, ולשארית הפליטה של ניצולי הגיהינום. גם ענייני עתיד החיילים מעסיקים אותנו במידה רבה, והננו מתכוננים להתקין כלים ארגונים ודפוסים לפעולה יסודית ומסודרת בשטח זה.

פגשני היום יצחק בשאלה על אופי מתנותיי, שכה נושאות חן אצל סימה. אגב, היא מרבה לכתוב על ידידותכן, והערצתה אליך. מפיו שמעתי גם שהיא מתכוננת להפתיע אותך בעוגה מיוחדת ליום ההולדת. וגם הוא הצטרף באיחולי ברכה לך. תמסרי שלום לסימה ממני.

יצחק נמצא איתי בפלוגה אחת אמנם, אבל במחלקה אחרת, ואנו מתראים לעתים קרובות.

אגב, הוא הצליח להתיידד עם הקונסול הרומני, סוציאליסט, המייצג את המדינה בארץ זו, והלה הבטיח לו להתעניין בגורל קרוביו שנותרו ברומניה. לפי דבריו, טילגרף כבר לממשלה הרומנית בבקשת אינפורמציה.

ומרדכי נמצא בפלוגה אחרת לגמרי. יהירותו החיילית נפגעה והוא נתון למצב רוח מדוכא. מתפעל מבתו ומרבה בשבחיה. ביחס לתחיה, הוא רומז כאילו שיתכן שעזיבתה הייתה בגלל רצונה לשוב אליו. אבל הוא לא יכול לסלוח לה שבגלל זה הבת תקופח מאפשרות של חינוך וחברת ילדים. אולי יפגשו שוב, מי יודע. הוא דורש בשלומך.

ואצלך, חמודה, מה חדש? גם בחלונך ידפוק הגשם, והבוץ שולט בכיפה? יש פתגם "סדנא דארעא חד היא", זאת אומרת שכל הארץ היינו הך. ואני רואה אותך, במרחק של זמן ומקום במסיבות חייך, בבעיות המעסיקות אותך. והרבה מחשבה הנני מייחס להן. יום יבוא, וקרוב הוא, ונוכל יחד לחתום לפתרונן המלא, להשלמת האושר המשותף.

ומצב בריאותך מהו? וביחס לעבודה, היש סיכויים שיימצא איזה סידור מתאים?

היי בריאה יקירתי והתמידי בכתיבה.

שלומות לצפרה.

שלך באהבה רבה ושפע נשיקות,

שמואליק