כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    גנאולוגיה וספרות

    לכל התעניינים בגנאולוגיה ובספרות ובכל מה שמתקשר אליהן במישרין ובעקיפין

    0

    אמן הרעב(התענית)-פרנץ קפקא-האמת עולה על כל דמיון

    9 תגובות   יום ראשון, 11/3/12, 02:00

    ''

     

     

    "אמן הרעב" הוא אחד הסיפורים המזוהים ביותר עם הסופר פרנץ קפקא ואחד מששת הסיפורים שהעדיף.האחרים היו"רופא כפרי", "גזר דין","מטמורפוזה","המסיק" ו"מושבת העונשין".הסיפור פורסם לראשונה ב-1922 בעיתון וקפקא הגיה פרסום נוסף שלו, כשדמעות זולגות מעיניו,כשהיה כבר על ערש דווי גווע ברעב בגלל מחלת השחפת, ימים ספורים לפני מותו .ב-1924 לאחר מותו פורסם  הסיפור בברלין.

    פרשנים רבים רואים ב"אמן הרעב" אלגוריה וכמו ביחסם לסיפורים האחרים הם חלוקים בדעותיהם לגבי האפשרויות הרבות בהן היא ניתנת להתבוננות. אולי הראיה האלגורית היא שגרמה להתעלמות מהרקע ההיסטורי והראליסטי של האמנות הרדיקלית הזאת-"אמנות הרעב".

    מסתבר שקפקא דייק בתיאור התופעה הביזרית אבל הנפוצה של "אומנות הרעב". סיגל גולדין מתארת את התופעה במאמרה:מופעי הגוף הכחוש: ההיסטוריה החברתית של נראותו.  מאמר זה כמו מאמרים נוספים באנגלית,למשל   :Hunger Artists: Fasting Wonders ,או ספרים שעסקו בנושא כמו:The hunger artists מתארים תופעה פופולרית(אמן רעב  הופיע עד

     2003) של מיצגי רעב ממש כמו שקפקא תאר.התופעה הזאת הייתה נפוצה במערב לפחות החל מימי הביניים ואולי גם לפניהם,  בחייו של קפקא ואף אחרי מותו כאמור(מיד אחרי מותו פעלו 6 אמני רעב מפורסמים).קפקא הושפע מאמן רעב מפורסם של זמנו ג'ובני סוצ'י,שצם למעלה מארבעים יום ומכר תצלומים של מופעיו והיה ידוע ברחבי אירופה ובארה"ב(בתמונה משמאל למטה).סיפורו תואר בעיתונות העולמית.

    כריכה קדמית  ''  

     

    הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה נדרשו לפענח את התופעה . גם כיום נפוצה אמנות הגוף הרדיקלית. מעבר לרווח הכספי , שליווה את עסקי "אמני הרעב" קיים כנראה  גם מימד דתי לצירוף המוזר לכאורה של התענית והקרנבל. בנצרות הקתולית למשל בתקופת התענית שאורכת 40 יום מצליבתו של ישו ועד לעלייתו לשמיים ,נלווה אל הצום ,שראשיתו ב"יום רביעי של האפר"גם "יום שלישי השמן" ממנו צמח הקרנבל - המרדי גרא. את השניות המוזרה הזאת תאר ברויגל בציורו המפורסם:"הקרב בין הקרנבל לתענית".(הקליפ מסביר את הציור)


     

    ''


    במאמרה מתארת סיגל גולדין את "אמני הרעב" כ "גברים שנהגו להופיע בפני קהל מעריצים כשהם מתנזרים ממזון וממשקה במשך שבועות ארוכים. במובנים רבים הייתה תופעת "אמני הרעב" מקבילה לזו של "השלדים החיים" (הופיעו במופעי רחוב וירידים והיו גברים ברובם), אולם נק' מהותית של שוני הייתה הצגתם של "אמני הרעב" כאמני רעב ולא כ"אמני גוף". הצום של אמנים אלה, היה "צום ציבורי" שבו זמן ההישרדות ללא מזון נמדד ותועד כמרכיב בקביעת "איכות אמנותו" של המופיע. "אמני רעב" פופולאריים פורסמו ע"י אמרגניהם כשוברי "שיאים" של הישרדות ללא מזון....

    , הצגתם של "אמני הרעב" נבנתה סביב הסבל הגופני וההתגברות על קשיים. במובן זה, התרגום "אמן- התענית" מצליח ללכוד את אחד ההיבטים המרכזיים של ההופעה. ה"אמן" שהוצג לעתים קרובות בתוך כלוב מסוג כלשהו, היה צריך להתגבר על יצריו הגופניים, ולהתעלות מעל לכאב הכרוך בהתגברות זו. ברמה הסימבולית, משימתו של "אמן הרעב" הייתה למתוח את גבולות היותו בן תמותה. לכן מה שהועלה על הבמה, לא פחות מן הגוף הכחוש עצמו, היה המאבק במגבלות הקיומיות של הגוף. במובן זה הספקטקל של "אמני הרעב" היה כזה של עשייה והתהוות, בניגוד לשני סוגי מופעים אחרים(עליהם ניתן לקרא בקישור למאמר), שהציגו את עצם "היותם" (פלאיים, כחושים, וחסרי תשוקה ארצית). "אמני רעב" היו גרסה מודרנית יותר, במונחים פוקויאניים, של תרבות המשטור. המופע של "אמני הרעב" הדגים איפוק, כוח רצון ומשמעת עצמית. היה זה מופע של ועל הישגים בני מדידה, הנרכשים באמצעות הכאב והסבל של רעב בכפייה עצמית. הייתה זו, בקצרה, גרסה ספקטקולרית של העצמי הממושמע. באופן מפורש יותר, לא יכול "אמן רעב" להתקיים ללא המבט של הצופים, מכיוון שפעולתו הובנתה ככזו שמביטים בה"(לכן בסיפור האמן מת כשהקהל חדל לצפות בו).

     

    במחשבה שנייה אולי אמנות ביזרית זו אינה כה ביזרית,כי מתיחת גבולות האנושי עד הקצה מוכרת לנו מתחומים נוספים של חיינו- טקסי התבגרות ,קרקסים, ענפי ספורט שדורשים מאמצי על או הסתכנות ומסתיימים לעתים במוות כמו ריצת מרתון,טיפוס על הרים,תחרויות של מכוניות מרוץ,ואולי החיים על הסף הם הרבה פחות נדירים ממה שאנחנו חושבים. ואני תוהה האם אנחנו שונים מקהל הצופים באמן הרעב,האם אנחנו לא צרכני סבל כשאנחנו קוראים ספרים,צופים בסרטים והאם העולם הנוצרי כולו לא הפך את הסבל לערך ולמודל בהערצתו לישו הקדוש המעונה?

     

     במאי 1922 קפקא כתב את סיפורו. במרץ אותה שנה דנו את מהטמה גנדי לשנתיים מאסר-גנדי היה ידוע כצמחוני שצם תקופות ממושכות."אמן הרעב"מת בכלובו על מצע קש בסמוך לאורוות-בסצנה המזכירה דווקא את לידת ישו-האם יתכן שגם גנדי שימש השראה לסופר היהודי הצ'כי -צמחוני ומעודן בעצמו?

     


    ''''

     

    ''

     

    Photo: Fasting Hunger Artist

     

    Photo: Sacco leeds fast

    דרג את התוכן:

      תגובות (9)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        14/9/14 18:42:
      תודה
        30/3/12 00:05:
      מרתק ומזעזע כאחת.
        29/3/12 23:27:

      פרופסור קלוד גנדלמן כתב על הסיפור הזה שקפקא ניסה לעשות מטמורפוזה של האמנות לתןך החיים,ואם נחשוב לעומק האם אנחנו לא נהנים מתיאורי סבל באמנות,ומבחינה תרבותית הנצרות הקתולית לדוגמה הפכה את הסבל  והעינוי עד המוות לערך-ישו מגלם את הדמות הזאת.

        21/3/12 12:53:
      סקירה יפה ומענינת.. קשה לי לראות בכך "אומנות".. נראה בעיני.. על קו תפר שמטשטש.. בין החיים למוות, בין השפיות לאובדנה, בין העצמי לבין האחר..
        19/3/12 05:30:
      עשיר ומרתק!!
        13/3/12 04:50:
      מרתק , תודה רבה
        11/3/12 20:49:
      פוסט מעניין ומרתק עד מאד. תודה
        11/3/12 10:38:
      תודה רבה. מעניין
        11/3/12 08:17:
      מרתק ומרתיע. אביה הקדום של האנורקסיה. הרעבה כסם ממכר. אובססיה.

      ארכיון

      פרופיל

      ספרותית
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין