חזרתי הביתה, עדיין מעכלת את החופשה אצל הוריי. את הצורך הרב שהיה לי לחזור למקומי הפרטי, היכן שלא שופטים אותי , כשאני ברשות עצמי, אבל גם לבדי. האם זו בחירה או ברירה ?

לא בכך עסקינן...

הוא מסמס לי אם הגעתי כבר הביתה מכיוון שהגיע לנופש בקיבוץ ליד ביתי...וידעתי שהיום יהיה היום בו נפגש לפגישה קצת יותר צפופה...

עד כה, התכתבויות רבות בפייסבוק, אס אמ אסים, פגישה בטרם העמקנו את הקשר...ניסיון מצידו לפגישה בבית קפה אתמול...

היום לא היה מנוס...ידענו שלא תהיה זאת פגישה ארוכה משום שהוא הגיע לחופשה עם חבריו...זמן איכות לא נלקח בחשבון.

פתאום הוא נכנס...נדמה לי שנעתקה נשמתי. כל כך הרבה גברים ניסו לגרום לי להתקרב אליהם, אני הייתי אפאטית לרובם. כשמישהו לא נוגע בי דרך האישיות שלו, דרך הכריזמה שלו, דרך עומקו, אזי אינני מסוגלת להרגיש...

כשאמרתי מיניות אינטלקטואלית, התכוונתי כי המיניות שלי בולטת ,אך משדרת גם משהו אצילי ולא שיגרתי.

כוחי בנשיותי , ועם זאת לא תמיד השגתי את מבוקשי.

הוא ראה אותי, מבין ההמונים שהגיעו, הגיע גם הוא עם חבריו, חיבק אותי. היה זה חיבוק המעיד על הכרות מעט עמוקה, אנו בתחילת דרכנו. בזמנו אמר לי שלעולם לא חווה תקשורת ברבדים כה עמוקים עם מישהי...ישבנו לשתות, בשולחן עם עוד חמישה חברים, את חלקם הכרתי...היתה אנרגיה, הייתי במיטבי...הן מבחינת תחושתי, הן מבחינת הופעתי החיצונית. יותר מכך לא יכולתי להרשים. את עומקי הוא כבר הכיר מעשרות שיחות העומק שהיו לנו...באיזשהו שלב הוא צריך היה ללכת...ולי היתה תחושה של עוד...האם הוא לא חש בכך בעצמו ? אני יודעת שאני אישה חזקה ודעתנית, גם בעיניו. ואלו התכונות הגורמות אף לו לחוש בקירבתי. היכולת שלי לעמוד על שלי, היכולת שלי לנתח מצבים, לחשוב עמוקות, אני יודעת מניסיון שגבר אחר, המדבר בשפתי, המזהה אותי, המכיר את עומקי, לא היה מרפה, לא היה הולך אחרי חצי שעה,,,למרות שמראש ידענו כי הוא קבע עם חבריו איתם בא לחופשה...

וכך מצאתי את עצמי כמהה, צמאה, אפילו חשה בסיטואציה לא ברורה...ברור ומוסכם כי אני מעוררת בו משהו שהרבה זמן לא התעורר בו, אך מנגד הוא פאסיבי מדי, לאורך כל התקשורת בינינו גיליתי אודות הפאסיביות שבו. מחכה שדברים יקרו מהצד השני...לפחות בשלב הזה...

בעיקר יצאתי מאוכזבת, וגמלה בליבי ההחלטה כי אם הוא ירצה בקירבתי, יהיה הוא זה שיצטרך לחפש דרכים להתקרב.

אינני יכולה להקל עליו את המשימה.

עליו לעשות את חצי הדרך לדרכי.

הוא לא הצליח לערער את העוצמה הקיימת בי, עוצמה בלתי מעורערת, אך הוא היחידי בחודשים האחרונים בו גיליתי עניין, הייתי מוכנה להפליג עימו למרחקים. אני רואה ומזהה את השונה שבו, והוא ? כל חיי גברים ידעו את אומנות החיזור, האם אינו רוצה מספיק ? האם משהו חוסם אותו ? האם הידיעה שאני גרה רחוק מדי ? או סתם מבנה אישיותו ? הקושי להתרגש כבר מן ההתחלה ...טרם ישבנו פנים מול פנים לזמן רב...

מודה ומתוודה...לא אוכל לשרוד עם גבר שלא משתוקק בכל רגע נתון להיות במחיצתי, גם אם אינני...תשומת הלב המירבית לה אני זקוקה חייבת להתחיל במינימום יוזמה ליצירת מפגשים.

מחר ומחרתיים עדיין יישן במקום מגוריי...אינני מתכוונת להתקשר, אלא לתת לו ליזום, ליצור פגישה...אם ירצה, הוא יודע את דרכו אלי...ואם לא ייזום, יהיה זה סימן שעלי לוותר...

מוצלחת יותר ממה שהייתי, ממה שאני, מסוקסת, חדה, חריפה, אלגנטית, אינני יכולה להיות...ואם סך כל תכונותיי אלו לא הספיקו על מנת לגרום לו ללכת באש ובמים למעני, אזי יתכן ואיננו הזיווג שלי...

"תן לי מה שיש לעץ, ומה שהוא לא יאבד...את השרטוטים שהרוח מציירת,ואת החשיכה שאין בה שרטוט,את הדמויות שהיו לי ואין לי עוז לחשוב שאבדו לי...את העין החזקה, ואת היד, לרשת אותך...הדברים שאסור לי לרשת, תן לי לגשת..."(נתן זך)