נמצא הפתרון לאושר המוחלט! השבוע פגשתי חבר שלא ראיתי המון שנים. היינו חברים בתיכון , אח"כ קצת בצבא , ועם השנים כל אחד הלך לדרכו והקשר המתמוסס. בעולם הדיגיטלי של פייסבוק וכו' הופענו פתאום אחד לשני על המסך , וקבענו קפה. כרגיל , ישבנו וקשקשנו על הא ודא. שוב כמו בלא מעט מקרים שחוויתי בשנים האחרונות , התחוור לנו איך 25 שנים טסו עפו להן ...ונעלמו. ופתאום אנחנו כאן. 25 שנים אחרי. מעבר לעובדה שאנחנו נמצאים כאן על זמן שאול , למה בעצם אנחנו מסתכלים אחורנית בנוסטלגיה? הצבא אם להודות על האמת , לא היה קייטנה. עבדתי קשה , ישנתי מעט , ראיתי את הבית אחת לשבועיים שלושה , קפאתי מקור בגשם חודשים בלבנון... געגועים ? לזה ?..... נכון שבאוניברסיטה היה יותר פשוט. היה גם הוואי , בחורות , בירות. אבל היו גם בחינות לתורת המחירים , שעד היום לא הבנתי לגמרי , ולילות שלמים של נביחה בשמירות בתפקיד "מאבטח על"... בבנק היה גרוש וחצי בחשבון , שלא ממש אפשר להתפרע , והאוטו טרנטה עם רבע מיליון קילומטרים היה צריך לקחת תנופה לפני העליות של הקסטל כדי לסיים אותן בצד השני ולא להידרדר בחזרה.... לזה הגעגועים ? שיחות על החיים הן כנראה חלק מן הגיל והמצב. וכמו בעסק טוב עולה השאלה – מה המטרה ? מה בעצם רוצים להשיג ? לאן חותרים ? להתעשר ? העיקר הבריאות ? בטחון כלכלי ? מה מכל אלה הוא המטרה הראויה אליה אנחנו אמורים לשאוף ? מה מכל אלה יעשה אותנו אנשים מאושרים יותר ? ואז נפל לי האסימון. הדבר הזה שאפיין את אותן שנים של "צעירות" , שלא היה בהן לא כסף , לא רמת חיים גבוהה , לא רכב ולא דירה ובקושי כסף לאכול ושתמיד דאגנו שבסוף אף אחת לא תרצה אותנו ונישאר לבדנו במיטה קרה... הדבר הזה היה משהו שאיכשהו נורא חסר לכולם היום. באופן לא ברור....היה לנו סוג של שקט נפשי. דאגנו פחות או לפחות דאגנו , אחרת. וכשדאגנו אלה היו דאגות יום יומיות. סוג של "דאגות פשוטות". הרבה פחות דאגות "קיומיות". אני לא זוכר שפחדנו למות או ממחלות כמו סרטן חלילה , לא היינו בלחץ מהריון לא מוצלח , לידה בעייתית , לא היינו בהיסטריה כשיש לילד חום לא מוסבר , שאין לו חברים , גם לא שיפטרו אותנו מהעבודה בעוד כמה שנים כי צפוי משבר עולמי, ולא ממה יהיה כשנהיה בני שישים....פשוט חיינו. דאגנו בעיקר למה שהיה לנו מתחת לאף. למה ? אין לי שמץ של מושג , אני הרי לא פסיכולוג. אבל העובדות הן אלה. חיינו את השוטף, והתעסקנו טווח הקצר. אח"כ התבגרנו , השכלנו , הבנו את עומק הצרות של העולם , והתחלנו לעסוק בטווח הארוך. בסיכונים , במה שעלול לקרות , במה שצריך להיזהר שלא ייקרה. בצרות של האולי. שזה בגדול אומר , לדאוג כל הזמן. כל פעם בגלל משהו אחר (או כל הזמן בגלל המון דברים במקביל , תבחרו). קרן פלס אמרה באחד הטורים שלה שהיא משתדלת שפחד מהעתיד לא יכתיב את חייה. אנחנו דואגים ממה שאולי יהיה , ונלחצים ממנו. למרות שהוא לא קרה , ובכלל לא בטוח שיקרה.... והרי ממילא אם הוא יקרה נתבאס לאללה , אז למה להקדים ????
בקיצור , הבנתי מה היעד המרכזי. זה לא האקזיט ולא הפוזיציה הענקית , זו לא "רק הבריאות" , ולא המלחמה עם החמאס האיראנים והסורים ואפילו לא המחאה החברתית וההישרדות הכלכלית. היעד המרכזי הוא השגת השקט הנפשי. כזה שיאפשר לנו לחיות היום וליהנות. לנצל את מה שיש ובכיף. להיות מבסוטים ממה שקרה , ולא ממה שאולי לא יקרה. ליהנות מההצלחות של היום ולא להיות בלחץ מהכישלונות האפשריים של מחר. לפרגן לעצמנו על המידה ביעדים ובתקציב ולא לחשוב "טוב , אבל בשנה הבאה הולך להיות נורא..... אז התחלתי לכתוב תכנת עסקית : איך להגיע לשקט הנפשי האולטימטיבי. בקרוב , סדנא מקצועית על "תהליך נטרול הדאגות מהעתיד הלא ידוע , ומקסום ההנאה מן העובדות של ההווה הברור"... אחלה סטארט אפ .. במקום להילחץ ממה יהיה אני כבר חושב על האקזיט האפשרי J הרשמה לסדנא תיפתח בהקדם J שיהיה שבוע נפלא.
|