כותרות TheMarker >
    ';

    קסם

    על הקסם, האתגר והכיף שבחשיבה.


    "כשאנשים מסכימים איתי, אני תמיד חושד שאני טועה" – אוסקר ויילד

    פרופיל

    ד"ר אדוה שביב
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    פלפל - בית-ספר לילדים חריפים

    18 תגובות   יום ראשון, 11/3/12, 19:52
    פִּלְפֵּלבית-ספר לילדים חריפים – הוא יוזמה הורית בהקמה. אנו עומדים מול הבעיה האקוטית ביותר - איתור מקום הולם לבית-הספר. בעיה זו מורכבת ביותר; הורים ואחרים, התומכים ביוזמה וסבורים שיוכלו לסייע, מוזמנים לפנות אלינו.
    מי קהל היעד?
    פִּלְפֵּל מיועד לילדים וילדות בעלי שכל חריף ואופי מפולפל, ולעתים צורב: בעלי יכולות גבוהות עד מעולות, יצירתיים וסקרנים, המתאפיינים במקביל בהשראת קשב וריכוז, היפראקטיביות ו/או קשיי למידה כגון דיסלקציה, דיסגרפיה, דיסקלקוליה וכו'.
    ילדים אלה יוכלו לגדול להיות מנהיגי, יוצרי וממציאי העתיד – אם רק תנתן להם מסגרת מתאימה. במסגרת פִּלְפֵּל יזכו ילדים אלה בחינוך ברמה מעולה, המאתגר את יכולותיהם הגבוהות ומטפח את הסקרנות, היצירתיות והתעוזה הטבעיות שלהם, ובו-בזמן – מספק מענה אמיתי לקשיי הלמידה שלהם. בפִּלְפֵּל יושם הדגש על הוראה יצירתית, מעניינת ומאתגרת; לימוד חוויתי; למידה וחקר מתוך עניין והנאה; פיתוח חשיבה; רכישת אסטרטגיות למידה; פעילויות העשרה מגוונות; הדגשת נקודות החוזקה של התלמידות והתלמידים; מתן כבוד ומקום לאינדיבידואליות ולאישיות שלהם; טיפוח תחושת ערך עצמי, מסוגלות ושאפתנות, וחיזוק תחושת שייכות ואחריות חברתית.
    אופן הלימודים, וההתנהלות בפִּלְפֵּל ככלל, יותאמו לאופי המפולפל: דרישות מכשילות, שאינן הכרחיות ללמידה, יבוטלו (למשל: ההכרח לשבת, שיעורים פרונטליים ארוכים, שיעורי-בית וכן הלאה), ולעומת זאת, יושם דגש רב על בניית הרגלי למידה, כישורי ניהול זמן וכן הלאה - מיומנויות הכרחיות עבור "פלפלים".
    בית-הספר ייפתח במתכונת מצומצמת ו"יצמח" בהדרגה עד כיתה י"ב (כולל, כמובן, בחינות בגרות מלאות).

    לקריאה על הרציונל מאחורי היוזמה: http://pilpelschool.blogspot.com

    ליצירת קשר והרשמה (בשלב זה – ללא התחייבות): pilpel.school@gmail.com

    דרג את התוכן:

      תגובות (17)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        19/5/12 17:41:

       

       

      תשובה למאמר של ד"ר אדוה שביב: 

       

      למה החלטתי להקים בי"ס לילדים עם הפרעת קשב   
      כילדה עם ADD עברה ד"ר אדוה שביב את מערכת החינוך בלי לעורר הרבה עניין. אבל כשילדיה נאלצו להתמודד עם אותה הבעיה, ללא הצלחה יתרה - היא כבר הבינה שמשהו צריך להשתנות. עכשיו היא מקימה בי"ס ייחודי לילדים עם הפרעות קשב ומדגישה: "במסגרת הרגילה לא ייצא מהם כלום" 
      ד"ר אדוה שביב 
      פורסם: 17.05.12   

       

       

      חוק וסדר (ואחריות)יסודות המשמעת.

       

      בממשל, כמו בבתי הספר, לעתים קרובות אנשים חושבים שסמכות דיקטטורית יכולה לשמור על הסדר יותר ביעילות מאשר סמכות בעלת בסיס עממי. מתברר שזו אשליה הן לממשלים והן לבתי ספר כאחד. 

      למעשה, שמירה על הסדר הציבורי בבית ספר דמוקרטי היא קלה יותר ויעילה יותר מאשר בכל מקום אחר. זה כך בעיקר כיוון שהתקנות והכללים השונים נעשו על ידי הקהילה בכללותה. 

      כללים נעשים רק כאשר הקהילה מרגישה צורך בהם, לא כאשר מישהו חושב שלבית הספר צריך להיות כלל זה או אחר, ולא כאשר קבוצה קטנה מרגישה זאת; אלא כאשר רוב הקהילה מסכימה שיש צורך בו. קיים סיכוי קטן לחקיקה "תאורטית", אשר עונה על דפוס מופשט כלשהו, ואשר משרתת את ההנחה שהדבר יביא לטוב איזשהו. נוסף לכך, אפשר לשנות כללים או לדחותם לחלוטין כאשר הקהילה מוצאת שהם אינם נחוצים לה עוד, או שאולי הם פשוט מוטעים. אין צורך במצעד מחאה המוני, או בשביתת שבת או בשביתה רגילה; במקום זאת, נחוצה פעילות פוליטית מעשית מסוימת כדי להשיג רוב קולות למען השינוי. האווירה כולה היא של שכנוע ושל משא ומתן, במקום עימות. פשוט אין עם מי להתעמת! 

      הניסיון בבתי הספר הדמוקרטיים מראה שניתן לשפר את יעילותו של המנגנון החקיקתי בהרבה דרכים קטנות אך מועילות. אספות של קהילת בית הספר תשמורנה על הנימוס ועל כללי דיון מקובלים, כדי שניתן יהיה למצות את הדיון בסוגיות ללא הסחת הדעת כתוצאה מהפרעות או תוהו ובוהו. אפשר להפיץ מראש בכתב את החוקים המוצעים, ולתת אפשרות לשקול, לבדוק ולהוסיף תוספות. על ידי כך, ניתן למנוע את התופעות אשר גורמות לאי יציבות ואשר נגרמות כתוצאה מאשרור כללים פרי הדחף הרגעי. 

      אין דבר העולה בחשיבותו על כתיבה קפדנית של הכללים, וניסוחם בבירור. משמעויות כפולות או אי בהירויות הן הארס של כל מערכת משפטית. על כל אחד לדעת בדיוק מה מצופה ממנו בקרב קהילת בית הספר. 

      בית ספר בעל חוקים ברורים, המאושרים באופן דמוקרטי וצודק על ידי קהילת בית הספר כולה, ובעל מערכת שיפוט טובה לאכיפתם של חוקים אלה, יהיה בית ספר בו תשרור משמעת קהילתית, ובו יכול להתפתח בצורה נבונה, שגדלה והולכת, המושג של חוק וסדר. 

       


      עד כה, הדיון התרכז רובו ככולו בהיבטים החיצוניים של הסדר. יותר חשובה היא השאלה: מה הם המקורות של המשמעת העצמית הפנימית? כיצד בן אדם מצליח לפתח את הכוח הפנימי שלו ואת אופיו אשר יכולים להעניק סדר והגיון לחייו? 

      השאלה עצמה מרמזת על חלק גדול מהתשובה. מה שאנחנו מחפשים הוא פיתוחה של משמעת עצמית בתוך כל פרט. הדבר מרמז על כושר לעמוד בגפנו, להיות עצמאיים מבחינה מוסרית, להיות הגיוניים מבחינה אינטלקטואלית; בקיצור, את היכולת למצוא הגיון בחיינו, ליצור זהות שהיא שלמה ומהווה יחידה. אנחנו מדברים על דמות של אדם המתאים לקהילה חופשית של אזרחים שווים ביחסי הגומלין שביניהם – אדם המסוגל לקבל החלטות בתוך מסגרת הגיונית ועקבית עם עקרונותיה, אדם המסוגל להתייחס, ושיתייחסו אליו, בכבוד. 

      סוג האופי אותו אנחנו מחפשים איננו נחוץ בכל סוג אחר של חברה. היכן שהמדינה שולטת עליונה, נחוצים אנשים אשר מסוגלים מעל הכול לציית, להטביע את העצמי הייחודי שלהם בדפוס גדול יותר. תלות ולא עצמאות, היא התכונה המתאימה ביותר למדינות סמכותיות. 

      אנחנו, מאידך, מחפשים עצמאות. האדם העצמאי הוא האידאל שלנו. 

      סימן ההיכר של האדם העצמאי הוא יכולתו לשאת באחריות. להיות אחראי ולמסור דין וחשבון בעבור מעשיו. לעשות, ולעמוד מאחורי מעשיו. לא להסתתר מאחורי "פקודות מגבוה", לא לחפש מקלט מאחורי החלטות הקבוצה, לא לאזור כוח מאיזושהי דמות של גיבור, אלא להיות גיבורים של עצמנו. 

      אין דרך ללמד או להכשיר אדם אחר לעצמאות, אין טכניקה כדי להשיג או להעביר תכונות אלו. הדרך היחידה שבן אדם הופך אחראי על עצמו היא להיות אחראי על עצמו בעצמו, ללא סייגים או תנאים. 

      בבית הספר, כל המלכודות של תמיכה חיצונית אשר מהוות מקום מבטחים לחלש, כל המלכודות של סמכות חיצונית אשר מהווה תחליף להכוונה העצמית הפנימית, כל המלכודות של לחץ מוסרי חיצוני אשר מהוות תחליף להתפתחות המוסרית הפנימית, כל הכוונות הטובות של האביזרים אשר מחלישים ולעתים משתקים את הרצון האינדיבידואלי של תלמידים ומורים כאחד, חייבות להיעלם לגמרי. 

      יחידת הבניה הבסיסית בבית הספר, חייבת להיות האדם האחראי אשר תחושת החיים שלו נגזרת מהעובדה שהוא התגבר בכוחות עצמו על המכשולים הענקיים הטעויות והפיתויים אשר נזרעו בדרכו, ואשר קיומו קיבל צורה כתוצאה ממאמציו היצירתיים.

       

       

      [ פרק 5, חוק וסדר: יסודות המשמעת, המשבר בחינוך האמריקאי - ניתוח והצעה, בית הספר סדברי ואלי, 1970. ] 

       

       

        19/5/12 17:31:

       

       

      נחוצים לנו פחות אחידות -- פחות הומוגניות -- והרבה יותר גיוון בבתי הספר שלנו.  

       

      בעל טור בעיתון ביכה לאחרונה את חוסר הידע המדעי אשר קיים אצל המבוגר הישראלי הממוצע, חוסר ידע שבא כנראה כתוצאה מהמצב הירוד באופן תהומי של החינוך במדינה. כפי שקורה לעיתים קרובות, הטור נחתם ברמיזה שהפינים יכלו ללמד אותנו דבר או שניים כיצד לתקן את המצב.

       

      אינני חושב שאני היחידי שכבר התעייף מלשמוע כמה שעלינו ללמוד מהפינים בתחום החינוך. ראשית, מעולם לא ראיתי מחקר רציני משווה את הידע האמתי של המבוגר הפיני הממוצע עם זה של המבוגר הישראלי הממוצע. אין לי מושג מה מחקר כזה היה מגלה, כפי שאיש איננו יודע זאת; עובדה זו, לעצמה, הייתה צריכה להביא את האנשים לחשוב, בטרם הם מפצירים בנו לגרום לבתי הספר שלנו להדמות לבתי הספר הפינים. שנית, השוואות כאלו תמיד משמיטות את הנקודה העיקרית: לאמור, שלחינוך הפיני יש מטרות מאד שונות ממטרותיו של החינוך הישראלי. המבוגר הפיני האידאלי, כפי שנתפס על ידי חברתם, דומה במעט לאידיאל של המבוגר הישראלי, כפי שמתארים אותו לעצמם רוב האנשים פה. בטרם נעתיק את בתי הספר של מדינה אחרת, מוטב שנהיה לגמרי בטוחים שאנחנו רוצים להעתיק את התרבות שלהם בכללותה, ואני מאד מסופק אם לרוב הישראלים היה נוח לחיות כפי שהפינים חיים.

       

      אולם הטיעון העיקרי שלי נוגע עמוק יותר. מדוע שמישהו יחשוב כי חשוב למבוגר הישראלי הממוצע לדעת כיצד פועלים מכשירים חשמליים? היכן מסתיימת צורה זו של נכונות למלא רצון אחרים? האם מבוגר חייב להיות בקיא בכלכלה ובכספים, כדי שכל אחד יתמצא בתיאורית הכספים (התאוריה המוניטרית), מימון החוב, בנקאות וכספים, יצירת הון פרטי וציבורי, וכד'? האם על כל אחד ואחד מאיתנו להבין את התאוריה של מוליכי העל, אלקטרוניקה, בנייה ותחזוקת מחשבים? האם זה חשוב לכל מבוגר להיות מומחה בכימיה אורגנית, בביוכימיה, בכימיה הפיזיקלית של החומרים הרדיואקטיביים,  בתיאורית הפטרוכימיה? האם על כולנו להיות מסוגלים למצוא את דרכנו במבוך של נושאי המזרח התיכון, הפוליטיקה של האזור הבלטי, של הלאומנויות האירואסיטיות, של תולדות השבטים האפריקניים? כל אחד מהנושאים האלה, ובפירוש  מאות נושאים נוספים, משחקים תפקיד מפתח בהתפתחותה של החברה המודרנית, במדינתנו ובכל העולם כולו. לדרוש מכל אדם שיהיה בעל ידע, ואפילו התחלתי, בכל הנושאים כולם, פירושו לגבור על היכולת האינטלקטואלית של אחד כמו אריסטוטלס, או אחד כמו ניוטון, או כל אחד מ"אנשי (או נשות) הרנאסנס" הדגולים הידועים.

       

      אנשים אשר מסנגרים על ההנחה, על התיזה, כי בחברה כמו שלנו, חברה דמוקרטית, על כל אדם מבוגר להיות בעל ידע המתאים לביצוע העבודה, במגוון רחב של נושאים, אינם מבינים כיצד תרבות דמוקרטית מודרנית ונעלה פועלת. במרכז הכל נמצאת מערכת אחסון המידע שלנו, מציאת והבאת המידע, והפצתו, אשר מאפשרת לנו לצבור כמות עצומה -- למעשה אין סופית -- של ידע, של חשיבה יצירתית, ושל נסיון אנושי, ולהשתמש בה באופן יעיל. הגורם הראשון שהוא מפתח בתהליך זה הוא תוצר העבודה של כל יחיד בתרבות, כאשר הוא או היא עמלים בגן הקסום והמיוחד של הנפש. כל אחד מאיתנו, ללא יוצא מן הכלל, יכול לתרום את התרומה היחודית שלו להתפתחות המדינה והתרבות האנושית. מה שמערכות המידע המודרניות עושות, הוא לאפשר לנו להתמחות ולהיות יצירתיים בשטח ההתעניינות המסוים שלנו, ועדיין להיות מסוגלים לפנות אל כל הידע האנושי כאשר הוא נחוץ לנו. התרבות מתקדמת על ידי צבירת כמויות מדהימות של יצירות יחידניות ומקוריות,  שהן זמינות לכל בחברה המסויים שלנו, עדיין להיות מסוגלים לפנות אל כל הידע האנושי כאשר הוא נחוץ לנו. התרבות מתקדמת על ידי צבירת כמויות מדהימות של יצירות יחידניות ומקוריות, שהן זמינות לכל בחברה באמצעותה של רשת התקשורת. למעשה, ככל שכל אחד מאיתנו כפרט ישקיע יותר אנרגיה בפיתוחם של כשרונותיו הייחודיים, כך גדולים יותר הסיכויים שהמדינה והעולם ייצאו נשכרים מהאנרגיה היצירתית שלנו. הדבר האחרון בעולם שאנחנו רוצים לעשותו הוא לעמוד בדרכה של ההתמחות היחידנית, או להגביל את היצירתיות האישית על ידי העמדתה בפני איזשהו תהליך כללי ואחיד של הומוגניזציה. 

       

      לכל אדם, לרבות ילד, אשר אי-פעם הכרתי, יש שטח התעניינות יחודי לו, משהו שהוא או היא באמת טובים בו. זה הניצוץ המיוחד הזה אשר קיים אצל כל בן אדם העושה אותו למעניין, ומביא אותנו לרצות לחפש את חוכמתו ועצתו. אינני רוצה לחיות בחברה בה אנשים יותר דומים זה לזה מאשר שונים זה מזה, בה המבוגרים הורסים את השנים הראשונות של חיי ילדיהם בנסיונם -- שהוא תמיד בלתי מוצלח, אפילו בפינלנד או ביפן!! -- לתחוב כמות בסיסית גדולה של ידע משותף לתוך כל אחד ואחד מהם, ויוצרים מבוגרים צייתנים, נוחים ואחידים, שכולם מסוגלים, למשל, לדעת כיצד פועלים מכשירים חשמליים. הקיפו אותי בבקשה, במקום זאת, באמנים גדולים, בלי להתחשב באם הם יודעים להפעיל מחרטה או לאו; במכונאים בעלי כושר המצאתי, ללא כל קשר אם הם יודעים כימיה; במדענים מבריקים, אפילו באלה שאינם קוראים שירה; בחוואים יצרניים, ללא כל קשר אם הם מתמטיקאים באם לאו. הבה ונציב לעצמנו כמטרה להפיק אומה של יזמים יוצאי דופן של המוח ושל הנפש, הניתנים למדידה לא על ידי איזשהו מבחן סטנדרטי של ידע אחיד, אלא על ידי הדרגה שבה כל אחד מאיתנו מסוגל לתרום תרומה מקורית קטנה כלשהי לקידום המדינה והתרבות האנושית.

       

       

        9/4/12 13:02:

       

       

      איפה בית הספר, אדוה ? 

       

       

        9/4/12 10:22:

       

      לכל אחד בתוכו יש המשאבים הנחוצים להתמודד עם החיים. בבית הספר הדמוקרטי סדברי ואלי, הם חופשיים לגלות אותם ולהשתמש בהם. 

       

       

       

      "החינוך המיוחד" -- מפעל אצילי אשר הוקרב על מזבח הסטנדרטיזציה.    

       

      הקדמה


      ההומוגניזציה(1) ההולכת וגוברת בבתי-הספר שלנו היא ללא ספק הסיבה העיקרית שביסוד עלייתם הפתאומית והמהירה של עלויותיהם (על חשבון ההורים ומשלם המסים). להלן הייתי רוצה להתמקד בתוצאה היקרה, והמזיקה ביותר של הסטנדרטיזציה(2): העלייה האסטרונומית שחלה בעשורים האחרונים במספר התלמידים המוגדרים כבעלי "צרכים מיוחדים"(3) 

       

      היסטוריה    

       

      נחוצה פרספקטיבה מסוימת כדי לטפל בנושא רגיש, באופן כה קיצוני. תקופה מאד ארוכה, בתי-הספר הרגילים לא טיפלו בילדים אשר סבלו מליקויים אורגניים שהיקשו באופן רציני על התפקוד הגופני ו/או השכלי שלהם. ילדים אלה נהפכו למצורעים; הם הוגלו למוסדות מחרידים אשר החזיקו אותם רחוק מהעין הציבורית והותירו אותם בלתי מצוידים להתמודדות עם החיים, למעשה בכל רמה. כאשר החלטנו באופן קיבוצי, במקום להוציא, לכלול את הילדים האלה, כחלק מהחברה, היה זה אות להארה נעלה של תרבותנו. אזרחי ארץ זו בחרו ברצון לשאת בטרחה ובהוצאה לספק מקום לילדים אלה בתוך מערכת החינוך, ועשו כל מאמץ להעניק להם חיים יצירתיים עד כמה שאפשר.

       

      במילים פשוטות, כך קרה שהחינוך ל"צרכים מיוחדים" התחיל, ומעט אנשים היו צרי-עין לגבי ההוצאה הנוספת אשר הייתה נחוצה כדי לטפל באנשים מחוסרי המזל האלה שהיו אחינו ואחיותינו. אמות-המידה לקבלתם של ילדים לתכניות אלה היו מוגדרות במידה סבירה במונחים של חוסר תפקוד שניתן למדידה, מבוססות על נתונים פיזיולוגיים אשר ניתן היה לצפות בהם -- תגובות נירולוגיות, תפקודים ניורומוטוריים, תגובות ניורו-פסיכולוגיות, התנהגות קינסטטית, וכד'. את רוב האבחנות אפשר היה ליחס להפרעות ביולוגיות אשר ניתן היה לצפות בהן מתחת למיקרוסקופ.

       

      המצב כיום 

       

      ואז, במהירות מדהימה, משהו נורא קרה ל"מערכת החינוך לצרכים מיוחדים", אשר נוצרה בתמימות, מתוך כוונות טובות: היא הפכה לכלי בידי מערכת חינוך הכפופה לסטנדרטיזציה. תוך שנים אחדות, מורים ויועצים ופסיכולוגים של בתי-ספר, ולבסוף הורים חרדים אשר דעתם הוסחה  על ידי דרישות בתי-הספר, כולם התחברו יחד כדי לעשות מ"החינוך המיוחד" גנזך לכל הילדים אשר לא התאימו בדיוק לתבנית הסטנדרטית. ילדים אשר בימים עברו היו מצרפים אותם בחפץ לב לכיתות -- ילדים אשר היו יותר פעילים מאשר אחרים, או פחות מרוכזים, או יותר מעוניינים בדברים אחרים מאשר בשיעורים בהם השתתפו, או שהיו להם כשרנות ונטיות בלתי מקובלים, או שלמדו נושאים שונים בקצב שונה -- כל אלה נלקחו מהכיתה הסטנדרטית, לתוך כיתות של צרכים מיוחדים. ברדיפה המאוד אכזרית אחרי האחידות, בוטל הגיוון הנפלא של הכיתות מהימים עברו, למען המטרה, אשר גוברת על הכל, להשיג כיתה משוחררת מגורמים המסיחים את הדעת, אשר מכילה רק "ילדים טובים" שהם צייתנים, רגועים, קשובים, עושים את שעורי-הבית שלהם, ומעל הכל משיגים ציונים טובים בסוללה אחרי סוללה של מבחנים סטנדרטיים, אשר גדלים במספר ובהיקף כל שנה.


      כדי להשיג הומוגניזציה זו של הכיתה, צריך היה "לאבחן" ולהגדיר את כל הילדים הלא-סטנדרטיים כ..חולים במחלה איזושהי, אשר תצדיק את הוצאותיו של החינוך המיוחד.  וכך, בעשור או בשני העשורים האחרונים, קם צבא רב של מה שקוראים הפרעות -- חסר בריכוז, הפרעה של היפראקטיביות, הפרעות בקריאה, הפרעות קוגניטיביות, ועוד רבות אחרות -- אשר לא התחקו, או לא ניתן היה להתחקות, אחרי אף אחת מהן כדי להגדירן כתפקוד פיזיולוגי לקוי כלשהו. אבחנות פסבדו-מדעיות אלו הביאו לידי כך שעל דור שלם של ילדים לא-סטנדרטיים תודבק תווית של בעלי תפקוד לקוי למרות שהם אינם סובלים משום דבר, חוץ מהמחלה: שהם מגיבים בכיתה בצורה שונה מהתלמיד הצייתן והנוח הממוצע. כאשר תהליך זה של הדבקת תוויות והפרדה מופעל על מבוגרים -- כפי שנעשה בברית-המועצות במשך דורות אחדים -- קמה זעקת מחאה כללית אשר מגנה את התופעה כביטול מרושע של החופש והגוון האינדיבידואליים. אבוי, כאשר אותו תהליך מופעל יום-יום על יותר ויותר ילדים דווקא בארצנו, בקושי קם קול מחאה אחד. והמעטים האלה אשר מתנגדים, ננזפים קשות על כך שהם תוקפים את בתי-הספר!

       

      פתרון  

       

      ביטול הסטנדרטיזציה של הצעדה-הצפופה (lockstep system) בבתי-הספר, החל מטרום-בית-הספר והלאה, יכול לבטל למעשה בין-לילה את רוב ההוצאות של החינוך המיוחד המכבידות עלינו, ואשר מאיימות לסבך אותנו בסחרור עולה ואין סופי של דרישות מימון. כל מה שהיה נותר וכל מה שצריך להיוותר הוא ה"חינוך המיוחד", כפי שהובן עם היווצרותו, הדואג בשקידה לילדים בעלי לקויים אמתיים אשר ניתן לזהותם מבחינה פיזיולוגית. 

       

      מצב בבתי הספר   

       

      כפי שאני אומר חזור ואמור, מה שאנחנו רואים בבתי-הספר שלנו היא ההתנהגות המיואשת של מחנכים אשר דורשים להחזיק בפעולה מערכת מיושנת ובלתי שייכת. בתי-הספר הנפוצים היום מוקפים כישלון, וכפי שממשלות ומנגנונים ביורוקרטים תמיד עושים, הם חוזרים בעצמה מחודשת לנוסחאות הישנות אשר כשלו. הם הופכים למגבילים יותר, למכבידים יותר, ליקרים יותר, לנתונים יותר למליצות וקוראים לפטריוטיות מוגזמת או עיוורת. בינתיים, החיים עוקפים אותם, והם, או שישתנו בעצמם, או שההיסטוריה תאלץ אותם להשתנות בכוח.

       

      מי יכול להטיל ספק בכך? רוב העולם הקומוניסטי התפטר תוך מספר חודשים מההומוגניזציה הנוקשה שלו. מחנכים יפנים בולטים מתמודדים עם נטישת מערכת חינוך המגבילה ביראה, אשר מפיקה כל כך מעט בדרך של מחשבה מקורית או של התנהגות עצמאית. כמה זמן יעבור בטרם תיפטר מדינת ישראל -- והעם היהודי – "אור לגויים", מהאזיקים של הסטנדרטיזציה הנוקשה בבתי-הספר שלה, ותיפתח סוף-סוף את מערכת החינוך שלה להשפעתם היצירתית של הגיוון, השוני, והשינוי ? 


      -------------------------------------

      (1) הומוגניזציה של בית-הספר / כיתה הומוגנית.- כיתה שתלמידיה שווים זה לזה בהתפתחותם, בכישרונותיהם,  ובידיעותיהם.

      (2) סטנדרטיזציה של העיסוק של התלמידים ושל המורים.

      סטנדרטיזציה.-  צמצום מספר הסוגים השונים של תוצרת מסוימת והעמדתו על דוגמה טיפוסית אחת או דוגמאות טיפוסיות אחדות.

      (מלון לועזי-עברי, דן פינס. הוצאת עמיחי, תל-אביב. 1964)

      (3) הומוגניזציה וסטנדרטיזציה המביאות לדהומניזציה של בית-הספר.

       

       

       

      * * *

       

       

      [. . .] 

       

      במשך שנים, תחת ההשפעה המתפשטת של הסלנג החינוכי הנפוץ, בית-הספר סדברי ואלי נאבק עם השאלה, "האם ילדים קטנים או ילדים חלשים אינם זקוקים לטיפול מיוחד" הם היו חברים מהמנין של אסיפת בית-הספר, היתה להם זכות הצבעה, הם היו נתונים לאותם הכללים כמו כל אחד אחר. אולם, האם הם לא היו איכשהו גם מיוחדים במקצת האם לא היה נחוץ להם טיפול נוסף איזשהו?

       

      אספת בית-הספר בילתה שעות בדיונים על נושא זה, נתנה לו מנוחה במשך שנים אחדות, וחזרה אליו, נתנה לו מנוחה, ושוב טיפלה בו. אולם כמה שלא ניסו, לעולם לא הצליחו למצוא דרך לטפל בגיל מסוים או מצב מסוים בצורה שונה מגיל אחר או מצב אחר. עקרונותיהם לא איפשרו זאת, ולמציאות החיים בבית-הספר לא היו תימוכין לדבר.

       

      בקיצור, בבית-הספר סדברי ואלי מתייחסים לילדים כמו אל מבוגרים. (1)

       

      [. . .]

       

       

       

       

      התלמידים המבוגרים הם סיפור אחר. הם באים אלינו במגוון דרכים, והם מציבים בפנינו סדרה מלבבת של אתגרים. 

      אחדים מהם נמצאים בבית-הספר כל תקופת לימודיהם. אחרים, אולי הרוב, עוברים אלינו מבתי-ספר אחרים. בדרך כלל, אפשר לחלק את אלה העוברים אלינו לשתי קבוצות: אלה שהיו מוצלחים (תלמידים עם ציונים גבוהים) במקום אחר אם כי לא היו מאושרים, ואלה שהיו במלחמה עם בתי-הספר הקודמים שלהם ("עושי-צרות"). לפעמים, יש מישהו שהוא שני הדברים גם יחד.


      אילו משני הסוגים היית מעדיף ? הניסיון לימד אותנו דברים מוזרים. 


      סם הגיע לסדברי ואלי בגיל 16, מחוסר-תאום עם העולם. במשך שנה, הוא ישב לו בערפל של עשן וחוסר מעש. אנשים אשר הכירוהו תהו איזה סוג בית-ספר ייקח אותו. 

      לאחר זמן מה, הוא התיישב בתוך עצמו והחל לתכנן את חייו. בסוף שנתו השנייה, הוא סיים את לימודיו והמשיך למכללה. רצף של הרפתקאות, לרבות יבואן של אבני-חן נדירות, הביאו אותו לבסוף למכללה ולבית-הספר לרפואה-כירופרקטית. היום הוא כירופרקט מאד מוצלח עם פרקטיקה פרטית משגשגת. 

      סם היווה חדשות לא טובות בכל בית-ספר בו שהה לפני סדברי ואלי. אצלנו, אפילו בשנתו הראשונה, תמיד היה לו מזג-מתוק. ככל שהאור חזר לעיניו, הוא מצא כל מיני דרכים לשפר את החיים בבית-הספר ולסייע לתלמידים אחרים להסתגל. 


      רוברט, בגיל 14, היה מדוכא ומרוחק טיפוסי. אלכוהוליסט, תמיד בבעיות עם הרשויות -- כל אחד אשר הכיר אותו ניבא לו חיים עלובים ומיתה מוקדמת. 

      הוא בילה עימנו ארבע שנים, ובהדרגה שיקם את חייו. במשך השנים הוא למד לדבר ולהביע את עצמו, לפעמים באריכות מפתיעה. הוא החל לקרוא, לשחק, ולהרגיש טוב יותר בנוגע לסיכוייו. באטיות, הוא למד להתעלל פחות ופחות בגופו, ולבסוף למד לדאוג לבריאותו. 

      כאשר עזב, היה רוברט בדרך לקריירה בשרות הציבור, בשטח הפרה-רפואי. אחרי אימון רב, הוא היה לראש צוות הצלה פרה-רפואי. מאוחר יותר, הוא הלך לבית-הספר לסיעוד והיה לאח רשום. 

      בבית-הספר, רוברט היה תמיד נעים-הליכות, תמיד פתוח. הוא התחיל בנסיגה קטטונית כמעט, והפך במשך השנים לחברותי וידידותי. הוא אף פעם לא היווה בעיה עבורנו. 


      שנה אחרי שנה הם מגיעים: השברים הצפים והמטען העודף של החברה, ילדים אשר כמעט כולם ויתרו עליהם. גונבי מכוניות, משחיתים, מכורים לסמים, אלכוהוליסטים, עם פחד בית-ספר, אנטי-חברתיים מכל הסוגים, שנזרקו מכל בית-ספר קודם או התנגדו באלימות לבקר בבית-הספר בכלל. כולם מקבלים את אותו היחס בסדברי ואלי. הם מקבלים את החופש שלהם בחזרה, והאחריות, המטילה אימה, לשלוט בגורלם הם. אין איש שיחזיק אותם. 

      במהרה, המסר משתקע. החופש, האווירה הפתוחה, הידידות האוניברסאלית, עירוב הגילים, הכול מתאחד כדי להקל על חזרתם למציאות. כאשר בית-הספר נפתח לראשונה, התהליך היה לוקח הרבה זמן, לעיתים שנה או שנתיים. עם חלוף הזמן, דור אחרי דור של תלמידים בני-עשרה מבוגרים יותר העבירו את המסר, והפכו למסייעים בקליטת תלמידים חדשים. היום, תהליך הגילוי העצמי מתחיל קודם ומתקדם מהר יותר. 

      אולי הדוגמה הקיצונית ביותר אשר הייתה לנו, הייתה סטלה, אשר בגיל 14 הייתה מרשעת ועושה צרות כזאת בבית-הספר שלה, שועדת בית-הספר בעיר מגוריה הצביעה בעד לשלם עבור שכר הלימוד שלה בסדברי-ואלי, למרות שהדבר היה בניגוד לחוק המדינה. הם לא יכלו להפטר ממנה מספיק מהר, כפי שהם רצו. כל שנה הייתה באה משלחת מהעיר לראות אם אנחנו עדיין קיימים, ואם סטלה עדיין פוקדת את בית-הספר. 

      לקח קצת זמן, אולם לאחר זמן מה היא התעמתה עם עצמה. כשהגיע זמנה לעזוב, היא הייתה בדרך להיותה תלמידת מכללה מצטיינת, תואר שני בפסיכולוגיה, ומחברת ספרות דמיונית פורייה. 


      לגבי דדנו, הסטלות והרוברטים והסמיים הם חלק מדפוס מסוים. אני זוכר את הימים הראשונים של בית-הספר, בזמן שהתקיימה אסיפת בית-הספר, כאשר חבורה של תלמידים מוצלחים בעלי ציונים גבוהים התחילה להתלונן מרות על האחרים, באומרם שהם אזרחים עלובים שלא היו צריכים להיות בבית-הספר. "אנחנו באים לאסיפות בית-הספר, עוזרים בכל דרך אפשרית; אנחנו סוג התלמידים שאתם רוצים. האחרים מתנהגים רע, מבלים בנוחיות כל היום ומתרחקים מכל חובה אזרחית". אני זוכר את עצמי נושם עמוק, ואומר להם "´החבר´ה הרעים´ האלה יודעים יותר על בית-הספר מכם. הם נאבקים על חייהם, ולעת עתה, זו מספיק עבודה עבורם. אתם חבר´ה שכל כך עסוקים בניסיון לרצות כל אחד אחר, שלא התחלתם אפילו להכיר את עצמכם". 

      העובדה היא, ש"עושי-הצרות" מצליחים נהדר בסדברי ואלי, כמעט ללא יוצא מן הכלל, ותמיד אם הוריהם תומכים בהם. הסיבה היא פשוטה יחסית: עצם העובדה שהם עושים-צרות מעידה על כך שהם לא ויתרו על המאבק. ככל שאנשים ניסו כפי שקורה, לשבור את הילדים האלה, לתקן אותם, לגרום להם להתאים לתבנית הכללית, הם המשיכו במאבק ולא נכנעו. יש להם אומץ לב, עוז רוח. נכון, האנרגיה שלהם מופנית לעיתים לפעילויות של הרס-עצמי; אולם אותה אנרגיה, ברגע שהיא משתחררת מהמלחמה נגד עולם מדכא, היא יכולה להיות מופנית במהירות לבניית עולמם הפנימי, ואפילו לבניית חברה טובה יותר. אחד אחרי השני, תלמידים אלה תרמו רבות לשיפור איכות החיים בבית-הספר. 


      אבוי, לתלמידים מהסוג של בעלי הציונים הגבוהים יש זמנים קשים יותר. הם כל כך רגילים לרצות את מוריהם, שהם אבודים כאשר הם רק מגיעים לכאן. "את מי יש לרצות פה?" הם תוהים. לעיתים הם מנסים את אנשי הצוות, אשר נדמים בעיניהם למורים בבית-הספר הישן שלהם. אין סיכוי. הצוות פה איננו מחלק כוכבי זהב. לאן ללכת משם? 

      זו הסתגלות כואבת. לא קל לגלות שכל אחד אחר בבית-הספר הוא פיקח, ערני, וזריז ושנון. למאבק להיות "הטוב ביותר בכיתה" אין משמעות בסדברי ואלי, אין לו מסגרת. 

      ילדים אלה, לא "עושי-הצרות", הם הקורבנות האמיתיים של החברה. אחרי שנים של התאמה לסמכות החיצונית, הם איבדו מגע עם עצמם. הניצוץ נעלם מעיניהם והצחוק נעלם מנשמותיהם. הם אינם הורסים, אך גם לבנות אינם יודעים. עבורם, החופש הוא מפחיד. אין איש שיאמר להם מה לעשות. 

      ה"ריפוי" הוא קשה, וממושך. זה לא תמיד עובד. לעיתים קרובות התרופה הכי טובה היא מנה גדושה של שעמום. ללא מנהל-תכניות שיארגן את פעילויותיהם, התלמידים האלה נסוגים, לעיתים, למצב של חוסר-מעש עמוק. באופן קבוע, אנחנו אומרים להם שכאשר השעמום הופך בלתי נסבל, הם יקומו, מתוך ייאוש מוחלט, ליצור את המסגרת שלהם. זה קורה, במוקדם או במאוחר, אולם איזה מחיר על ה"ילדים הטובים" המסכנים האלה לשלם עבור הכנעתם הקודמת ! 


      בני-העשרה הנמצאים בסדברי ואלי מתחילת לימודיהם לא שייכים לאף אחת מהקבוצות האלו. הם בני-המזל, ואפשר לראות זאת על פניהם. הם מרגישים טוב עם עצמם ועם סביבתם, הם מסוגלים להתמודד עם העליות ועם הירידות של החיים בלי לאבד את הראייה של היעדים שלהם. 

      בהיבט מסוים, איננו יכולים לנצח. מחד, אנשים מסתכלים על התלמידים שלנו בפעולה ואומרים, "אתם אוספים את השמנת. לא פלא שסוג זה של חופש עובד על הילדים האלה. זה היה חסר תועלת לילד ממוצע". מאידך, אנשים מסתכלים על קבלת התלמידים הפתוחה ועל אחדים מהתלמידים אשר קיבלנו, ואומרים, "זה בית-ספר ל ´פסולים´. הוא פשוט איננו מתאים לילדים נורמאליים". השמנת, הפסולים, הממוצע... 

      איננו יכולים לנצח, אם כי בדרך כלל אנחנו מנצחים. ילדים חזקים, ילדים חלשים, ילדים טובים, "עושי-צרות". הכול נובע מהיחס אל כל אחד באותה הדרך, כאנשים אחראים, הנושאים את משאם הם. אין נוסחת פלא, אין תחבולת ריפוי, אין טכניקת קסמים. לכל אחד בתוכו יש המשאבים הנחוצים להתמודד עם החיים. בסדברי ואלי, הם חופשיים לגלות אותם ולהשתמש בהם.

       

      המתכון הוא פשוט: מידה אחת של חופש, מידה אחת של כבוד, מידה אחת של אחריות, מידה אחת של תמיכה ומידה אחת של סבלנות. לערבב הכול ביחד ולתת לו לנוח עד שהוא מוכן. כל טבח-ראשי יכול להעתיקו באותה מידה של הצלחה.

       

       

      [ פרק 32, "ילדים טובים" ו"עושי-צרות", סוף-סוף חופשי, בית-הספר סדברי ואלי , דניאל גרינברג ]

       

      ["Good Kids and Troublemakers," Free at Last, The Sudbury Valley School, 1987.] Full free text - ספר שלם בחינם (Viewer).  

       

      ----------------------------------------- 

      (1) קטע מתוך: פרק 31, "ילדים קטנים", סוף-סוף חופשי, בית-הספר סדברי ואלי , דניאל גרינברג.

       

       

        23/3/12 13:39:

      צטט: אדםאחד 2012-03-22 20:00:19

      פוסט מעניין. לאחר שהתגברתי על החשד שהיוזמה הזו למעשה רוכבת על גלי ההצלחה של הפסיכולוגים וחבריהם שהצליחו למתג כל ילד מופרע כסובל מהיפראקטיביות ולהסיר ממנו אחריות רבה, ובכך יצרו מאגר בלתי נדלה של הורים סובלים לילדים "סובלים", לא נותרה אלא הנחמה לטעון שהיפראקטיביים אלו למעשה ילדים מוכשרים מאד שהמסגרת הלימודית הרגילה אין בה די כדי לאכלס את כשרונם הסוער. ואיזה הורה לא ירצה להאמין שכך הם פני הדברים? ובכן, מבחינה עסקית פלח השוק כאן הוא נתח מוצלח בהחלט. כאמור התגברתי על החשד הנ"ל ואני נוטה להאמין שאכן ישנם שובבים רבים כל כך שאינם אלא גאונים מוסווים התואמים את הגישה הרומנטית הטוענת שגאון מתקשה לקבל צורות ממסדיות. במצב שכזה האם איננו מחליפים פרה בחמור? מוסד במוסד? חשוב לאפיין היטב כלפי אלו תלמידים בדיוק המוסד הזה פונה? הסובלים ממהיפראקטיביות? סתם שובבים? מופרעים ממש? בעלי הפרעות התנהגותיות מבית? נוטלי כדורי הרגעה? הרעיון הזה כל כך מצויין וחבל מאד להרוס אותו בקבלת תלמידים שאינם מתאימים. צריך למקד בדיוק ובמכוון למי המוסד הזה פונה.

       

       

       

      תודה על התגובה!

      למצויים בתחום, ההגדרות "AD(H)D", "ליקויי למידה" ו"יכולת אינטלקטואלית גבוהה/מעולה" ברורות למדי. אישית אני לא יודעת למה הכוונה ב"ילד מופרע", אבל לשמחתנו זה לא יהיה חלק מהז'רגון ב"פלפל"... חיוך

        22/3/12 20:00:
      פוסט מעניין. לאחר שהתגברתי על החשד שהיוזמה הזו למעשה רוכבת על גלי ההצלחה של הפסיכולוגים וחבריהם שהצליחו למתג כל ילד מופרע כסובל מהיפראקטיביות ולהסיר ממנו אחריות רבה, ובכך יצרו מאגר בלתי נדלה של הורים סובלים לילדים "סובלים", לא נותרה אלא הנחמה לטעון שהיפראקטיביים אלו למעשה ילדים מוכשרים מאד שהמסגרת הלימודית הרגילה אין בה די כדי לאכלס את כשרונם הסוער. ואיזה הורה לא ירצה להאמין שכך הם פני הדברים? ובכן, מבחינה עסקית פלח השוק כאן הוא נתח מוצלח בהחלט. כאמור התגברתי על החשד הנ"ל ואני נוטה להאמין שאכן ישנם שובבים רבים כל כך שאינם אלא גאונים מוסווים התואמים את הגישה הרומנטית הטוענת שגאון מתקשה לקבל צורות ממסדיות. במצב שכזה האם איננו מחליפים פרה בחמור? מוסד במוסד? חשוב לאפיין היטב כלפי אלו תלמידים בדיוק המוסד הזה פונה? הסובלים ממהיפראקטיביות? סתם שובבים? מופרעים ממש? בעלי הפרעות התנהגותיות מבית? נוטלי כדורי הרגעה? הרעיון הזה כל כך מצויין וחבל מאד להרוס אותו בקבלת תלמידים שאינם מתאימים. צריך למקד בדיוק ובמכוון למי המוסד הזה פונה.
        21/3/12 14:59:

      צטט: shabat shalom 2012-03-21 09:36:27

       

      ביקרתי ולימדתי במאות (אולי - אלפי) כיתות.

      להגדיר כ"רוב ההפרעות כ-נובעות משעמום וחוסר אתגר" מביאה בהחלט לאלטרנטיבה של "לנסות לתקן או ליישר אותם כך שיתאימו למסגרת המרובעת והבינונית".

      לדעתי, גם ההגדרה של הסיבה וגם המסקנה ממנה כפי שהיא מופיעה כאן - חוטאות לעובדות שבמציאות.

      ההגדרה הזו לא מתאימה לרוב הילדים בעלי צרכים לימודיים ו/או התנהגותיים מיוחדים הלומדים בבתי הספר הרגילים משום שרוב ההפרעות התנהגותיות נובעות מתסכול התנהגותי ולא מתסכול ממידת העניין הלימודי.

      אם תבקרי בבתי ספר רבים תמצאי תלמידים מפריעים הלומדים בכיתות סלקטיביות למצטיינים או לתלמידים בעלי קשיים לימודיים, והמורים בהם מנוסים בלימוד בכיתות כאלה...

      אני חושב - כפי שכתבתי קודם - שטוב שניפתח בי"ס (פלפל) כפי שתואר אצלך. אבל יש לבדוק היטב את הילדים האם הם מתאימים להגדרה שלך.

      משום שאם יאכלסו את הכיתות ילדים ש"מפריעים" לא מהסיבות שאת ציינת הם עלולים להרוס לכם את החלום.

       

      הי יוסי,


      תודה על ההתייחסות!

      אני דווקא לא מסכימה עם הגישה הזו, לפחות לא לקהל שאני מדברת עליו. השילוב של יכולות גבוהות עם קשיי למידה הוא שילוב יחודי, השונה מילדים אחרים בעלי צרכים לימודיים מיוחדים (צרכים התנהגותיים הם כבר עניין אחר). בוודאי שלא כל ילד שמפריע בכיתה מפריע מאותן הסיבות, ואי-אפשר לקבץ את כולם יחד לכיתה אחת - גם אם יש בה מעט תלמידים - ולקוות להצלחה. אך ילדי "פלפל" הם ילדים בעלי מאפיינים קרובים ויחודיים, שהן הכיתות למצטיינים והן הכיתות ללקויי למידה אינן מתאימות להם. מכאן הצורך במסגרת יחודית ל"פלפלים", הנופלים בין הכסאות הללו. חלק חשוב במסגרת הוא יצירת אתגר אינטלקטואלי לתלמידים ולימודם מתוך עניין, ולא מתוך כפייה. ובהחלט, המאפיינים הללו ימנעו חלק משמעותי מן ההפרעות. אין זאת אומרת שדי במאפיינים הללו, אבל הם בהחלט בסיס הכרחי. וכמובן, מיון נכון של התלמידים גם הוא תנאי קריטי להצלחה - בזה לא יכולתי להסכים יותר.

        21/3/12 09:36:

      צטט: ד"ר אדוה שביב 2012-03-15 14:33:35

      תודה ווטסון! אני מסכימה בהחלט שיש ילדים שירוויחו בעיקר מהישארות במסגרת הרגילה. ביחס ל"ילדי הפלפל", ההפסד שלהם כפול - היכולות הגבוהות שלהם נזנחות, והם מסומנים בהחלט כשונים - אבל לא באופן חיובי, אלא כ"מפריעים". לכן נדרשת כאן מסגרת נפרדת, שמראש תתייחס ליכולות הגבוהות של הילדים ותאתגר אותם - ובכך, למעשה, תנטרל את רוב ה"הפרעות" (שנובעות משעמום וחוסר-אתגר) - במקום לנסות "לתקן" או "ליישר" אותם, כך שיתאימו למסגרת המרובעת והבינונית. בסביבה "נורמלית" לא תמיד יש אתגרים אמיתיים... לפעמים יש סתם שעמום ותסכול.

       

      ביקרתי ולימדתי במאות (אולי - אלפי) כיתות.

      להגדיר כ"רוב ההפרעות כ-נובעות משעמום וחוסר אתגר" מביאה בהחלט לאלטרנטיבה של "לנסות לתקן או ליישר אותם כך שיתאימו למסגרת המרובעת והבינונית".

      לדעתי, גם ההגדרה של הסיבה וגם המסקנה ממנה כפי שהיא מופיעה כאן - חוטאות לעובדות שבמציאות.

      ההגדרה הזו לא מתאימה לרוב הילדים בעלי צרכים לימודיים ו/או התנהגותיים מיוחדים הלומדים בבתי הספר הרגילים משום שרוב ההפרעות התנהגותיות נובעות מתסכול התנהגותי ולא מתסכול ממידת העניין הלימודי.

      אם תבקרי בבתי ספר רבים תמצאי תלמידים מפריעים הלומדים בכיתות סלקטיביות למצטיינים או לתלמידים בעלי קשיים לימודיים, והמורים בהם מנוסים בלימוד בכיתות כאלה...

      אני חושב - כפי שכתבתי קודם - שטוב שניפתח בי"ס (פלפל) כפי שתואר אצלך. אבל יש לבדוק היטב את הילדים האם הם מתאימים להגדרה שלך.

      משום שאם יאכלסו את הכיתות ילדים ש"מפריעים" לא מהסיבות שאת ציינת הם עלולים להרוס לכם את החלום.

        20/3/12 22:13:

      תודה רבה, נינוצ'קה! בהחלט אעדכן חיוך

        18/3/12 21:07:

      ב ה צ ל ח ה !!!!! אשמח לשמוע עוד ולהתעדכן.

      http://www.hashiv.co.il/

        15/3/12 14:33:
      תודה ווטסון! אני מסכימה בהחלט שיש ילדים שירוויחו בעיקר מהישארות במסגרת הרגילה. ביחס ל"ילדי הפלפל", ההפסד שלהם כפול - היכולות הגבוהות שלהם נזנחות, והם מסומנים בהחלט כשונים - אבל לא באופן חיובי, אלא כ"מפריעים". לכן נדרשת כאן מסגרת נפרדת, שמראש תתייחס ליכולות הגבוהות של הילדים ותאתגר אותם - ובכך, למעשה, תנטרל את רוב ה"הפרעות" (שנובעות משעמום וחוסר-אתגר) - במקום לנסות "לתקן" או "ליישר" אותם, כך שיתאימו למסגרת המרובעת והבינונית. בסביבה "נורמלית" לא תמיד יש אתגרים אמיתיים... לפעמים יש סתם שעמום ותסכול.
        14/3/12 23:22:


      נשמע מעניין.

      גם לגבי מי שדוגלים במסגרת אחידה, כנראה אין ויכוח שהשיקולים שלהם קשורים להיבט החברתי לא הלימודי.
      מהבחינה הלימודית פרופר, כנראה אין חולק שעדיף להתאים עד כמה שניתן את הרמה לכל תלמיד.


      מהבחינה החברתית,
      יש את הנושא של הרגשת השונות שיכול להיות עליו ויכוח
      אם הוא מודגש יותר בסביבה נבדלת עם כביכול "תווית",
      או להיפך, החיכוך עם ילדים "רגילים" עלול להעצים את אותה התחושה.

      ויש את הנושא של לגדול בסביבה "נורמלית" עם אתגרים אמיתיים.

      אולי באמת הפתרון של מסלול מיוחד ב-ביס"פ קיים, הוא פתרון של לכתחילה ולא בדיעבד.


      בהצלחה ביוזמה.

        14/3/12 17:28:

      תודה יוסי. מסכימה לגמרי!

       

      צטט: shabat shalom 2012-03-14 16:48:05

      אני מקווה מאד בשביל אותם ילדים שהרעיון יצליח לממש את מטרותיו. אתם זקוקים להגדיר - מעבר - לחזון ולקוי האופי של ביהס גם להגדיר את דרכי עבודתו, ניהולו, שקיפותו, ומהם הגופים שיפקחו עליו משום שמלאכת החינוך היא מאד מימית ועלולה לינזול בין האצבעות ורק בדיעבד תגיע האכזבה. אם הרעיון הוא כל כך חשוב מוכרחים לקבוע=לגבש דרכי עבודה ופיקוח על מידת ההשפעה בין דרכי העבודה לחזון המיוחד של המוסד.

       

        14/3/12 16:48:
      אני מקווה מאד בשביל אותם ילדים שהרעיון יצליח לממש את מטרותיו. אתם זקוקים להגדיר - מעבר - לחזון ולקוי האופי של ביהס גם להגדיר את דרכי עבודתו, ניהולו, שקיפותו, ומהם הגופים שיפקחו עליו משום שמלאכת החינוך היא מאד מימית ועלולה לינזול בין האצבעות ורק בדיעבד תגיע האכזבה. אם הרעיון הוא כל כך חשוב מוכרחים לקבוע=לגבש דרכי עבודה ופיקוח על מידת ההשפעה בין דרכי העבודה לחזון המיוחד של המוסד.
        13/3/12 16:16:

       

       

      האם קיים "בית-הספר האידאלי" שמתאים למדינתנו? 

      לפני זמן מה, הואיל בטובו משרד החינוך לשחרר למדינה במפתיע את תכנית הליבה ל"בית ספר חלומי" המנוהל על ידי תכנית לימודים "אידאלית" עיקרית. 

      לגבי דדי, משרד החינוך רשאי -- כמו כל אחד אחר -- לידע אותנו כיצד נראה בית הספר החלומי שלו. הוא גוף אשר מנהל את כל החינוך במדינה, וברור שהשקפותיו ראויות להישמע בצורה מכובדת. הבעיה שלי היא עם ההשלכות, המחוזקות על ידי מעמדו של משרד החינוך, בעל העוצמה כספק של ערימות כסף, שעל חלומו להפך לדגם האומה. במבט מקרוב אפשר לראות את צבאות הפונים מכל רחבי המדינה בבקשת מענקים וקובעים את האסטרטגיה שלהם כך שהיא תחניף לרצונו של המשרד.


      מאות אלפי הצעירים הגדלים כיום בארץ נכנסים לעולם שהוא יותר מגוון מכל עולם אחר בהיסטוריה, ואשר הופך למסובך יותר ויותר כל שנה. לשום איש, ויהא מבריק ככל שיהיה, אין מושג מה העתיד טומן בחובו, או כיצד נגיע לשם. לאור העובדה הזאת, אבסורדי לחשוב שדגם יחיד כלשהו שצורה יחידה כלשהי, תתאים לחינוכם של ילדים. תנו למשרד החינוך להציע אידאל אחד, ותנו לאחרים בכל רחבי הארץ להציע את שלהם. אולם מה שמשרד החינוך היה צריך למעשה לומר בתוקף תפקידו הרשמי כיזם של הרווחה הלאומית הוא, שיש לעודד ולתמוך במגוון הרחב ככל האפשר של סוגי בתי ספר שונים, המבוסס על החלומות והאידיאלים של מחנכים חושבים זמינים כמה שהם לא יהיו, ולתת לקהל ולהיסטוריה, לבחור באופן חופשי ביניהם. המטרה חייבת להיות רב-גוניות (פלורליזם), ולא חיקוי מתרפס של תכנית-להצלחה של איש אחד. 

      זה די אירוני שממשל דמוקרטי, אשר מצהיר בקול על אמונתו בגיוון, בשליטה מקומית ובביזור הכוח, יהיה סלחני כלפי התפישה שתבנית אידאלית יחידה, מתאימה לכל, בכל מקום. 

      חושבני שעלינו לומר למשרד החינוך שאנחנו מעריכים את תשומת הלב המזהירה אשר הקדיש לשאלת חינוך הצעירים, ושעם כל הכבוד, אף כי באופן התקיף ביותר, אנחנו חולקים על הנחתו הבסיסית שקיימים דגמים שעל כל האומה להעתיקם. 

      חופש וסובלנות, גיוון, שוני ושינוי צריכים להיות העקרונות המנחים בימים אלה של שינוי מזורז. ומהניסיון שנרכוש עם הזמן על ידי בחינת חלופות נוכל, במוקדם או במאוחר, להבחין בתרשימים של הצורות שישמשו אותנו כראוי בעתיד.

       

       

        12/3/12 14:48:

      תודה רבה, לאה! חיוך

        12/3/12 09:19:
      אני כמובן רק בשלב הקריאה וההתפעלות. אני מאד מקווה שהמפעל הזה יצליח, ויביא פתרון טוב ומעשי לילדים הזקוקים לו. מחזיקה לכם אצבעות, המטרה חשובה, מי יתן והביצוע יצליח!

      האתר שלי: קסם.קום - עולם של קסם לילדים ולהורים!

      ארכיון