כותרות TheMarker >
    ';

    אמא שלהם

    הבלוג של סיגל, אמא של אבשלום ורחל, ובו אדבר על קבלה, חינוך, משמעות החיים,ן בכלל, על מה שבא לי... נעים להכיר, מוזמנים להשתתף ולשתף.

    הנסיך הקטן שלי, הבודד

    42 תגובות   יום שני, 12/3/12, 09:04

    (נכתב בהשראת המאמר "להיות לבד" מאתר "משמעות החיים" mashma.co.il )

     

    לקחתי היום את הילד שלי לבית הספר, הוא לומד בכיתה א'. בדרך, הוא אמר שהיום, הוא לא רוצה ללכת לבית הספר ורוצה להישאר בבית. לא הסכמתי. זו לא פעם ראשונה שהוא לא רוצה ללכת לבה"ס והאמת, שזה קורה כמעט מדי יום. 
    לבסוף כשהגענו לבית הספר, הוא נכנס פנימה לכיתה, התיישב במקום שלו, הוריד את הראש ולא רצה לדבר עם אף אחד. ניסיתי לדובב אותו, אבל הוא התעקש. ראיתי שהוא מתאמץ לא לבכות. לבסוף, בלית בררה, הלכתי הביתה בלב כבד מאד כשאני יודעת: הילד שלי מאד בודד. וזה לא שאין לו חברים, אלא ההפך. הוא נפגש אחר הצהרים עם אלו שלומדים איתו בכיתה ואפילו יש הרבה ילדים שמבקשים ממני לבוא אליו. אני יודעת שאוהבים אותו, אבל הוא, פעמים רבות מנתק את עצמו ולא רוצה אף אחד.
    הוא מחכה. מחכה לחבר אמיתי. הנפש שלו כמהה לחבר, אחד ויחיד, שיהיה חבר אמיתי. כזה חבר, שהוא ירגיש ששניהם אוהבים אחד את השני. כזה חבר שלא יבגוד, שלעולם לא יפנה לו עורף, ושלא פתאום ילך עם חבר אחר ויתן לחבר הקודם הרגשה שהוא לא רצוי. חבר, כמו בסיפורים ובאגדות.

     

    כשהוא נולד, אני ובעלי השתייכנו לקבוצה של אנשים בעלי מטרה משותפת. והמטרה הזו אומרת, שהחברות עצמה היא ערך שנועד לגלות משהו אחר במציאות, עליון יותר. כלומר, החברות נועדה בכדי לגלות שלם שהוא מעל סך כל חלקיו. אתם יכולים לקרוא לזה איך שאתם רוצים, אלוהים, טבע תבוני, מציאות עליונה. זה לא משנה. אני קוראת לזה "הבורא". אחת המטרות העיקריות שלנו במסגרת הקבוצה, הייתה חינוך אחר לילדים שלנו. רצינו ליצור ביניהם קבוצה, כך שהם עצמם, הילדים, יהיו חברים אמיתיים. שיהיו חברי אמת. כולנו ידענו שהטבע האנושי מושך לכיוון השני, לכיוון שבו כל אחד חושב רק על עצמו ועל האנטרס שלו ורצינו שלילדים שלנו, יהיה עתיד אחר. נכון יותר. וכך, ישבנו וחשבנו איך משנים את המצב, ויחד, יצרנו כללים שונים המכוונים את הילדים אל הערכים הנכונים ולפיהם למשל, חברי הקבוצה עצמה אמורים לנדות ולהרחיק מצבים שבהם הטבע מושך לכיוונים הלא נכונים. כלומר, מתוך הכללים, רצינו להעביר לילדים את המסר של חברות אמיתית, שלא מתוך אגואיזם. ידענו שזה יכול להצליח רק אם כולנו נהיה ביחד, רק אם נהיה באמת בנכונות לעשות הכל בשביל זה, ובעיקר, אם נראה להם דוגמא אישית איך זה פועל בינינו,  כמבוגרים.
    יזמתי פעולות וביחד הקמנו גן שהפעילה חברה. בהתחלה היו בו רק חמישה ילדים ולאט לאט הוא גדל ובין הילדים נוצרה חברות. הפגשנו אותם אחר הצהרים והייתה הרגשה שהם חברים אמיתיים. אני הרגשתי שיש כאן סיכוי אמיתי לעניין. כי אם בני האדם, ההורים, הילדים ובעצם כולם ישתדלו רק להתחבר האחד עם השני למען ערך החברות ולא לערך של אגואיזם, יהיה יותר טוב. מפני שחברות, סתם לשם חברות, לא יכולה להצליח אם אין בה משהו עליון יותר, שמתגלה בין החברים. חברות למטרת חברות או בכדי לייצר חברה טובה יותר זו קומוניזם - וכולנו ראינו מה קרה לקיבוצים כאשר הרעיון היה מושתת על חברות ושיתוף. זה נפל, כי הטבע של האדם חזק יותר, אם אין לו ערך נוסף. שכן, ללא אותו ערך מוסף שעליו דברתי למעלה, כל אחד מושך לכיוון של עצמו, למילוי של עצמו.


    תקופה מסוימת הרעיון הזה שעליו הושתת הגן הוכיח את עצמו וזה התחיל נכון ואף עבד לא רע תקופה מסוימת. אבל למרות זאת, לאט לאט הטבע האמיתי של האדם השתלט ולא נתן סיכוי והחל להיווצר מצב שבו הילדים החלו לאבד את המטרה וידעו לדקלם את המילים הנכונות, הריקות מתוכן.  המעשים שלהם היו הפוכים לרעיון הבסיסי ואף אחד לא הראה להם שהם טועים. שם, במקום שבו היינו, הגיעה תקופה שבה המטרה כבר לא נחשבה ואנשים רצו חברות רק לשם החברות. הם ניצלו את המטרה האמיתית על מנת להשיג להם את מה שהאגו שלהם שאף אליו ובכדי לשרת מטרות אגואיסטיות מכל סוג שאפשר. גם אם מישהו מנצל את המטרה האמיתית רק על מנת להפיג את הבדידות שלו, זאת מטרה אגואיסטית ולכן גילוי השלם, לא יכול להתממש. האפשרות היחידה שזה יצליח, היא שהחברות בינינו תהיה למטרת  גילוי מציאות עליונה יותר, אמיתית ויחידה. ורק כאשר זהו האנטרס של חברי הקבוצה, החברות מצליחה. כשערך של אותו הבורא כשלם שהוא יותר מסך כל חלקיו נמוג, החברה מתעוותת. זה מה שקרה. עם זאת, אנחנו, אני ובעלי, המשכנו כל הזמן לחנך את הבן שלנו לאותם ערכים של חברות אמיתית וערבות לחברין ולרעיון כולו, אבל עדיין הוא היה הולך לגן ורואה שבפועל, אף אחד לא באמת חבר של השני. החזק והרע תמיד שולטים  ועל החלש, אין אף אחד ששומר. הרגשתי איך לאט לאט הוא מבודד את עצמו מהשאר, ואיך שהוא מרגיש את השקר שבכל המילים שאומרים כולם.

     

    הילד שלי בודד, הילדים של כולנו בודדים. גם אם הם מוקפים בחברה, הולכים לימי הולדת ונראים מאוד חברותיים, הם בודדים. כי, גם אם יש להם הרבה חברים, האם הם חברים אמיתיים? האם אתם יודעים בוודאות שהחברים לא יבגדו בהם מחר וילכו למישהו אחר? האם הם עצמם לא יעשו את זה או עושים זאת לאחרים? האם הם בעצמם, מרגישים שבאמת מדובר בערך עליון של אותו מושג? של חברות אמיתית? והאם, הם לא גדלים לבסוף למבוגרים בודדים ובלתי מאושרים, כמונו? "המבוגרים"?

     

    ארץ ישראל, הוקמה מתוך מחשבה שקיים משהו אחר במציאות, שהוא חזק יותר מכל שאר העולם שמעוניין בחיסולה. היא התחילה עם רצון אמיתי לחברות, שהיא אמיתית. השיר "הרעות", ועוד הרבה שירים שהיו באותה תקופה, מדברים על הכמיהה הזאת שלנו כעם. כמיהה לשלם הנולד מאחדות חברתית. "ואהבת לרעך כמוך", "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", "צדק צדק תרדוף" ועוד משפטים רבים שעליהם שמענו ואותם למדנו, מדברים על ארץ של אחדות שמתוכה צומח ומתגלה אושר אמיתי ומשמעות לחיים. ואני לא מדברת על יחס של דת, אלא יותר על יחס נאור יותר לכל מה שקורה לנו וסביבנו כבני אדם בחברה. בעולם. כולנו ביחד אבל כל אחד לבד. כ"כ לבד. עד שאנו הופכים לחברה אדישה שערכיה הם אקטואליה, בידור והשרדות בחיי היומיום  השגרתיים וברמה הארצית, אנו כמו כל חיה אחרת. עם זאת, אני חושבת ששעכשיו, כבני אדם, כישראלים, הגיע זמן לשינוי שכנראה תלוי רק בנו. שינוי שיתרחש, אם אנו רק נרצה לעשות את זה עבורנו כחברה מתקדמת, ובעיקר אם נשאף לחינוך, עבור הילדים שלנו.





     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (42)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        21/4/12 08:53:
      אדם בתוך עצמו הוא גר ובסופו של דבר החיבור האמיתי שלו הוא הנשמה[הניצוץ האלוקי] והבורא.חברות בין אנשים יכולה להיות אמיצה אך לא תהיה לעולם כמו החיבור האמיתי של האדם עם עצמו ובוראו
        17/3/12 17:06:
      ממש לא יכול להתאפק... אתכם הסליחה. הקב"ה או בשמו המפורש "יהוה" שמור בנפתלין בארון הקודש מאז שחדל לבעור במוחם הקודח של בעלי החזיונות (האפילפטיים?). ארונות בין שהם לעבודת הקודש או לקבורה הם כלי קיבול ותכולתם היא מעשה ידי אדם או הטבע. תהיה אשר תהיה תכולתם זה לא חומר לילדים. לילדים אפשר להראות אולי קסמים אבל לא מעשי ניסים. "אבינו שבשמיים" מעולם לא הראה יותר חמלה או הבנה ל"ברואיו" או "יצוריו" יותר מזאוס או אודין שמתו מכבר. במקום לדבר על "בורא" כדאי לב(ק)נות טלסקופ ולחזות בכוכבים. זה ילמד אותנו על הבדידות שאפילו האגוצנטריות האנושית לא יכולה לה. הקדמונים שהתפעלו מן "הבריאה" קראו לבורא "אל צבאות", אבל צבאות השמים אינם נלחמים למען שום אידאולוגיה אנושית אפילו לא למען הציונות.
        17/3/12 06:29:
      יש מי שמגלה את בדידותו מוקדם. האדם הוא אמנם בעל חיים חברתי אך בודד. זה נשמע פרדוקסלי אך זה לא מפתיע. הן האדם מסוגל לבגוד בעצמו, קל וחומר בחבריו. ובענין האמת, הדבר היחיד שאנו מכירים הוא השקר ומכאן לקפוץ למסקנות חפוזות על מה היא "האמת" הוא לדעתי כשל לוגי. לרוב אני מוצא שאנשים כולאים את האמת בתוך בקבוק רק כדי שיוכלו לשתות ממנו לשכרה. ואף גרוע מזה אונסים אותה באינוס קבוצתי ועוד קוראים למעשיהם אהבה.
        16/3/12 11:20:
      אנו אף פעם לא בודדים תמיד תמיד הקב'ה עימנו בכל רגע ובכל שניה...... [כי חלק ממנו ית' נמצא אצלנו......]
        16/3/12 08:29:
      השינוי אכן תלוי רק בנו!
        16/3/12 07:13:
      העולם התעשייתי של חינוך חובה מייצר בדידות. כולנו ילדים בודדים,ניכור. זה צומח מבפנים ומחוייב המציאות. אחרי הכל, מי רוצה להיות חבר של מי שכל הזמן בעמדת תקיפה?
        16/3/12 05:11:
      אני רואה במה שכתבת השתקפות של כמה התלבטויות שכל הורה שרוצה לחנך את ילדיו בעת הזו - חווה אותם. א. המציאות העכשווית היא מציאות של האדם הבודד. החברה המודרנית מבוססת על התפיסה שהאדם הוא יצור חברתי משום שהוא לא יכול לספק את צרכיו לבדו. סוג של חברתיות אגואיסטית. האגואיזם כבר לא מילה גסה אלא קוד התנהגות. לכן מתפרקות מסגרות והתחיבויות. ב. אנו חיים בעידן של מות האידיאולוגיה הכוללנית ותחייתה של האידאולוגיה האגואיסטית (שגם היא אידיאולוגיה...) ג. הבדידות היום מאד נוחה (שלא כבעבר). רק תחשבי על זה שהאדם יכול לשחק לבדו ולא צריך (בהכרח) את חברת הילדים מתחת לבית כבימי. המחשב והרשתות החברתיות (שהן באמת וירטואליות) תפסו את מקום המתנסים, תנועות הנוער, מועדונים, בתי הקולנוע.... ד.לעומת תגובות אחרות פה - אני חושב שטוב שאתם מחנכים את ילדיכם לדעת להבחין בין "טוב" ו"רע". ילד שלא מפריד בין טוב ורע הוא ילד מפלצת. מצד שני: חינוך אינו אילוף. לדעתי מוכרחים לפתוח את הילד למגוון העולמות הרוחשים בעולם. העולם שלנו יפה ומסקרן ומגוון צאד - וסגירת הילד לעולם אחד (אותו גן אותם חברים...) עלול לגרום לו מה שנגרם לו בכיתה א'. ד. ילדים הם עם מיוחד. ילדים - קל יותר להם להסתגל לשנויים. זוהי תקוותם. זוהי תקותו של בנך.
        16/3/12 03:21:
      סיגל לצערי מרוב כוונות טובות את טועה בגדול ! אולם אני בספק גדול אם יש אצלך נכונות להאזין למה שנכון . אני מאחל לבנך שהוריו יפסיקו לומר לו מה "נכון" כל הזמן ויאפשרו לו ללמוד גם משהוא על החיים מחיכוך בלחיים החלקות שלו
        16/3/12 00:18:

      סיגל, הילד שלך עדיין צעיר ונמצא בשלבי גיבוש אשיותו. התכנים של חברות אמת עדיין "גדולים" עליו.
      כדי לגבש את אישותו עליו לעבור כברת דרך שכוללת בתוכה את כל מגוון ההתנהגויות אותן ציינת בפוסט שלך. גם את ההתבדלות, גם את הבוגדנות, גם את המרידה וגם את הריצוי.
      רק לאחר שתתגבש אישותו יוכל להעריך נכונה את המושג חברות אמת.

      ולכן אל תדרשו ממנו ערכים של מבוגר מודע ואמין.
      ובאשר לבדידות, ישנם ילדים שנטייתם להתסגר בתוך עצמם ולברוח מהמציאות הלוחצת. (לפעמים זה נשאר להם גם בבגרות) אומרת לך זאת מתוך ניסיוני כמאבחנת.
      פשוט שוחחי עמו, הביעי באזניו את האמפטיה שלך לכל קשת הרגשות שלו, תני להם לגיטימציה, כדי שחלילה לא יגדל עם מסכה על פניו, ויפחד להביע את עצמו ולשלא ישמור את תחושותיו האמיתיות בבטן, במטרה לרצות אתכם כדי לזכות באהבה.- תני לו להיות ילד!

        15/3/12 22:35:
      תגידי לי שתית נפט? יש לך מלא שטויות בראש לכי תבדקי עם עצמך את הערכים הגבוהים שלך משהו שם לא נכון .זה סוג של התעללות בילד כשכופים עליו ערכים שמנוגדים לגילו ולהתפתחותו . הוא י ל ד תרדי ללב שלך ושלו ותלמדי מה הם הצרכים האמיתיים שלו בגיל הזה ותלמדי מהי אהבה של הורה .זה לא בא מהחלטות בראש על ערכים חברתיים. סליחה שאני בוטה אבל גם הפוסט שלך בוטה.
      סיגל יקרה, את חייבת להגדיל את הפונט. באשר לגילוי הלב שלך, אני מוצאת שאת אישה אמיצה שלא פוחדת מאתגרים. בדידותו של בנך מטרידה אותך, אם כי הבנתי שהוא ילד חביב ומקובל בכיתה. כשילד לא רוצה להגיע לכיתה , זה לא בגלל שהוא מחפש יום חופש, אלא יתכן שחווה חוויה לא נעימה והוא מעדיף להשאר איתך בבית ולחסות בהגנה שאת יכולה לתת לו. צריך לבדוק את זה, זו מעין קריאה לעזרה, כי התופעה חוזרת.
        15/3/12 22:24:

       חזקי אותו בבפנים,חזקי את עולמו הפנימי עם הזמן הוא ימצא את הילדים שתואמים לו.

       

        15/3/12 22:15:

      אני חושב שבכיתה א', הצורך במציאת "חבר אמת"

      הוא מוקדם למדי...

      הערכים שאותם הקנתם לילדכם טובים וראויים, לכול

      גיל. עם זאת, מתוקף העובדה שהטבעתם בו את הצורך

      למצוא "חבר אמת" כבר מגיל צעיר, יצר אצלו סוג של

      לחץ.

      בית ספר, לפחות לעניות דעתי, הוא המקום הטוב ביותר

      להתנסות בסינרגיה-חברתית על כול פניה, לטוב ולרע.

      משם לוקח כול ילד, בהתאם לחברה בה הוא נמצא, את

      מטענו/משאו לחיים ובכלל.

      אל לך להתעצב על "בדידותו" של בנך, אין הוא בודד

      כלל. הוא רק עצוב על אי-יכולתו לספק לעצמו את הדבר

      שעוד מוקדם עבורו מתחילה, "חבר אמת".

      (אם שמת לב, את המושג "חבר אמת", שמתי בתוך

      גרשיים ולא בכדי, כי גם על מושג זה ישנם הגדרות שונות

      כמו גם ניסיון-חיים שלם, של כול אחד מאיתנו, אשר

      משתנות כמובן מאדם לאדם. בבחינה לאחור, יכול אדם

      להיות שבע-רצון ואפילו מאושר אם בעת זקנתו יוכל לספור

      על כף-יד אחת את "חברי האמת" שלו. בחינה אמיתית

      של אותם החברים, כ"חברי אמת" - תותיר בכף ידו זאת

      עוד מספר אצבעות פנויות...)

        15/3/12 18:58:

      צטט: קוביקוב 2012-03-15 18:48:46

      קראתי גם קצת לאחור..

      מתקבל אצלי הרושם שאת, כהורה בוגר, כנראה מפרש מעט באופן שונה מהשאר את מציאות חיינו. כאן ובכלל..

      ואת הפרשנות הזו שלך את מעבירה, אלא מה, לסביבתך. וה-"ספוג" הזה שקוראים לו "הילד שלנו" - קולט ושותה בשקיקה הכל. גם אם נדמה לנו ואפילו אנחנו בטוחים שלא. בכך נוצרות אצלו הטבעות חברתיות שונות (ואולי לא רק חברתיות..) ומתקבעות נקודות אחיזה שכנראה לא קלות לאחיזה.

      עם כל הכבוד שאני רוחש לקהל שכאן, לדעתי אנחנו לא יכולים לספק לך אוזן קשבת מקצועית אלא רק אוזן קשבת. זה לא מאומה אבל כרגע לא מספיק בכדי לקבל ולהפנים דרכי חיים "מקובלות".

      נתת דגש מסויים על חינוך וחינוך לערכים... בצניעות אומר שאני, את ילדיי- מלווה בחייהם. לא מחנך אותם. אלא מלווה אותם בביטחה ובאושר במסלולים שהם יוצרים לעצמם במסגרת שנתונה בפניהם. אולי ענין ה"מלווה" וה"מחנך" הוא רק סמנטיקה, אולי גם לא. לא מאוד משנה, האמירה כבר קובעת את הכללים, המקום, או גם את האוירה. הם הולכים בשמחה לגן ולבית הספר וגם חוזרים בשמחה.

       

       

      לא אוכל להגיב טוב מקודמי.

      את ובעלך גיבשתם את דרככם אותה סללתם לילד.

      מה שקורה עם התכנים שלכם אותם ניסיתם להטמיע בילד, שאינם תואמים את המציאות היומיומית שלו ושלכם.

      מכאן ועד "הילד בודד" המרחק עצום.

       

      נראה לי כי דיבור על השאיפה החברתית זה טוב, אבל לילד יש מציאות והוא זה שצריך לחיות בה.

      תרפו.

      תנו לו לחיות בעולם המציאותי.

      הוא ייקח מה שיהיה נכון לו בהתמודדויות ויחליט על דרכו לכשיגדל. אחרת אתם מקשים עליו מאד.

        15/3/12 18:48:

      קראתי גם קצת לאחור..

      מתקבל אצלי הרושם שאת, כהורה בוגר, כנראה מפרש מעט באופן שונה מהשאר את מציאות חיינו. כאן ובכלל..

      ואת הפרשנות הזו שלך את מעבירה, אלא מה, לסביבתך. וה-"ספוג" הזה שקוראים לו "הילד שלנו" - קולט ושותה בשקיקה הכל. גם אם נדמה לנו ואפילו אנחנו בטוחים שלא. בכך נוצרות אצלו הטבעות חברתיות שונות (ואולי לא רק חברתיות..) ומתקבעות נקודות אחיזה שכנראה לא קלות לאחיזה.

      עם כל הכבוד שאני רוחש לקהל שכאן, לדעתי אנחנו לא יכולים לספק לך אוזן קשבת מקצועית אלא רק אוזן קשבת. זה לא מאומה אבל כרגע לא מספיק בכדי לקבל ולהפנים דרכי חיים "מקובלות".

      נתת דגש מסויים על חינוך וחינוך לערכים... בצניעות אומר שאני, את ילדיי- מלווה בחייהם. לא מחנך אותם. אלא מלווה אותם בביטחה ובאושר במסלולים שהם יוצרים לעצמם במסגרת שנתונה בפניהם. אולי ענין ה"מלווה" וה"מחנך" הוא רק סמנטיקה, אולי גם לא. לא מאוד משנה, האמירה כבר קובעת את הכללים, המקום, או גם את האוירה. הם הולכים בשמחה לגן ולבית הספר וגם חוזרים בשמחה.

        15/3/12 17:39:

      אני עוד אחזור לקרוא את הפוסט בעיון אבל אני בהחלט רוצה להמליץ על הכתבה הזאת בכלכליסט על הצורך שבבדידות (כמובן תוך איזון) 

        15/3/12 13:59:
      אני חושבת שהפרשנות שלך למקרה שגויה מאוד. את אומרת שיש לו הרבה חברים וסותרת זאת בכך שהוא בודד. שאין לו חבר אמת. בגיל 6 לא נראה לי שילדים יכולים להבחין בין חבר אמת לחבר שהוא לא אמת... לא יותר פשוט להבין שפתאום היום הוא החליט שלא בא לו? שאולי היה איזה מקרה נקודתי שהעציב אותו? מפה ועד להסקת המסקנות הגורפת שלך ועד לחברה ולערכים... מרחק גדול
        15/3/12 13:41:
      הילד ימצא את דרכו, וההורים ידריכו ויעודדו מן הצד.
        15/3/12 13:38:
      מסכים עם כל מילה לתגובה של אופטימית זהירה. לקחה לי את המלים מהפה. את צריכה לעשות רפלקציה על עצמך ועל ה"חבילה" שאת נושאת על גבך.... עד גיל 8 בערך הילד הוא תמונת ראי של ההורים שלו, בלי שאנחנו בכלל מרגישים בכך...
      לראות את הילד סובל זה קורע את הלב. אולי אפשר לעשות משהו, להתיידד עם הורים אחרים, ליצור חברויות?
        15/3/12 12:04:
      קראתי כמה פוסטים שלך ועלו לי שני דברים עיקריים: את מאד אוהבת את הילדים שלך ורוצה לגדל אותם כאנשים טובים וערכיים מאד, ומשקיעה רבות בעניין, וזה כמובן לגיטימי ומאד ראוי להערכה. מצד שני, אי אפשר שלא לקבל את הרושם שהדעות שלך על "העולם" הן מאד שליליות. אני מרגישה שהעולם בעינייך הוא מקום רע, אנשים הם רעים מטבעם, אנשים הם אגואיסטים ואינטרסנטיים, בי"ס הוא מקום חסר ערכים אמיתיים וכו'. תחשבי שעם כל המטען הזה הלכת לחפש בי"ס לילד שלך (בפוסט אחר) ועם כל המטען הזה את שולחת אותו מדי יום לבי"ס. את מבחינתך שולחת אותו כל יום לגוב האריות. גם אם את לא אומרת לו כלום, ילדים קולטים עם האנטנות שלהם ה-כ-ל. עם המטען השלילי הזה שלך את שולחת את הילד שלך כל יום להילחם על חייו. עם כזה מטען, אין לי ספק שגם הוא רואה את ביה"ס כמקום קר ונוראי ולא פלא שהוא לא רוצה ללכת לשם. אובייקטיבית, את אומרת- הכל טוב. יש לו חברים, הוא הולך אליהם, הם באים אליו, לכאורה הכל בסדר. אבל למעשה הוא נושא איתו הקשה שהעולם הוא מקום לא טוב. ילד בן 6 שלא יכול לצפות ל"חברות אמת" כי בגיל הזה אין לו יכולת התפתחותית לחשוב כך, הוא גם לא באמת יודע מה זה.. אלה המחשבות שלך שאת "רואה" אצלו. אלה פרשנויות שלך. מה שאת רואה זה, שהמסרים שאת מאמינה בהם הופנמו אצלו. בי"ס זה מקום רע, ילדים הם אינטרסנטיים ואגואיסטים- היום איתך ומחר נגדך. אז רע לו בבי"ס. הוא עצמו לא יודע למה, אבל כל יום הוא הולך לשם עם ה"תיק" שלך. והתיק הזה מאד כבד לילד בן 6.
        15/3/12 11:38:
      מבלי להתייחס למה שנכתב בתגובות של קודמיי ועם כל ההערכה שאני רוחש לדעותיהם אולי צריך פשוט לשאול את הילד למה הוא רוצה להישאר בבית,,,,סיבות רבות יכולות להיות,הכי חשוב לא מה דעתך ועקרונותייך בחיים,אלא מה באמת חש ומרגיש הילד,ולכן עלייך להיות יותר מקשובה,,,,,, שבת שלום ובשורות טובות
        15/3/12 11:29:
      בדידות ותחושת הבדידות היא עינין ספציפי. יש המון ילדים מאושרים שלא מרגישים בודדים. רק ילדים עם פן חברתי בעייתי, נתקעים עם הבדידות. וגם זה ניתן לתקן.
        15/3/12 11:14:
      הרגע הגעתי מהמשמרת - יש לי באמת ים של דברים שחשוב לעשותם - אני מת לישון ולפניי עוד לילה ארוך. ולמרות הכל - מה שהעלית - את יודעת - כולנו יודעים - זה לא פחות מצו 8 - באמת שלא. אז ישבתי וקראתי - הכל. קצת מנקר אבל את העיקר מבין. יש לנו 4 ילדים - אני מאמין בחינוך לאנושיות - כן - וגם בלימודים כדי שלא יצאו בורים וחסרי השכלה נרכשת כמו האבא האידיוט שלהם ( אני ), אני זוכר שהגבתי לפוסט שלך אי פעם - אבל לא חשוב כרגע. לפני שבועיים גיליתי שעל אחת הבנות שלי ( תאומות ) - עושים חרם. זה לא החרם שהיה בתקופה שלי כילד - זו כבר חגיגה אחרת. אין לי זמן כרגע להיכנס לפרטים ואני לא בטוח שפה זה המקום הראוי אבל היא - שכל כך אוהבת חברה - התענתה כל יום בבית הספר. הילדים המשיכו להציק - להתעלם ממנה בלי לדפוק חשבון - לאהיה קל מבחינה בירוקרטית אבל היא הועברה לבית ספר אחר - וניתקה מגע ביוזמתה כמעט עם כל הכיתה שהקיאה אותה. זהו לעת עתה - ביי בנתיים
        15/3/12 11:10:

      סיגל, את מתארת את רגשות בנך ואני תוהה אם שוחחת איתו על הרגשות שלו או שאלו מחשבות שלך על הרגשות שלו.  מנסיוני כאמא למדתי שבפעמים בהם חשבתי מה ילדיי חושבים ומרגישים לרוב טעיתי.  עם השנים למדתי לשאול ולשתף.  כאשר אני רוצה לדעת מה הילדים שלי חושבים אני פשוט שואלת מדוע אמרת את מה שאמרת?  מדוע עשית את מה שעשית?  אני פועלת ממקום של חופש משיפוטיות וביקורת במיוחד כלפי הילדים שלי ובכלל כלפי אנשים.  
      חופש משיפוטיות וביקורת מזמן אפשרויות רבות ובעיקר משחרר מהסקת מסקנות שגויות.

        15/3/12 10:58:
      הוא רק בכיתה א'. הזמן ייעשה את שלו. אין צורך לדאוג. חברות כמו שאת מדברת עליה..מגיעה בגיל מאוחר הרבה יותר. אם זה מפריע לך את יכולה ליזום מפגשים עם ילדים מהכיתה במסגרת "בית מארח" ...או ישירות מול ילדים החביבים על בנך.
        15/3/12 10:08:

      תודה על תשומת ה''

      יונה 

        15/3/12 09:44:
      היה לי ארוםך מאד לקריאה, מהניסיון שלי, הלא מתחברים, הבודדים, הם מהקצוות, חכמים מאד ולא מתאימים לבני גילם, או איטיים מאד. צריך למצוא לילד את המקום שלו, מחוץ לקופסא, גם דברים פחות מקובלים. ממש לא הכי חשוב לשבת בכיתצה עם כולם. השכלה בבי"ס? פחחחח
        15/3/12 09:25:
      לכולם, קראתי את התגובות ושמחתי לראות שיש כאלה שמזדהים עם הבדידות. יש כאלה שחושבים שמדובר בבעיה אישית, בגלל שאני פועלת כך או אחרת, או שהבן שלי התעייף מכל המצב. זה לא נכון. הכל נובע מהמצב בחוץ והכאב שלי הוא מזה שאני לא יכולה לעזור לו עם כל הרצון הגדול שלי. אני תלוייה באחרים. אין מה לעשות, כך פועל העולם. אי אפשר למצוא פתרון אישי ספציפי לילד שלי. כאשר ילד נולד, הוא תלוי במשפחה הקרובה שלו בצורה מוחלטת ואין לו צורך באנשים חיצוניים. כאשר הוא גדל, הוא כבר זקוק לחברים ולסביבה ממש כמו אויר לנשימה. זהו צורך בסיסי של האדם. במקרה הזה, הוא יכול לקבל תמיכה מאיתנו, אבל ברור שזה לא מספיק. אני לא יכולה לספק לו את מה שהוא צריך וחייב לקיום שלו. אנחנו רואים את העולם איך הוא נמצא בדכאון ובחרדות, איך הנוער שלנו הולך למקומות לא נכונים. אנחנו מתעלמים מזה ולא רוצים לשמוע. אני גם רואה תגובות של אנשים שמתעלמים. אי אפשר להתעלם יותר. חייבים לעשות משהו
        13/3/12 16:34:

       

       

               שוחחנו על ימי-הולדת, אודרי, בן, קריסטי ואנכי.  כל שלשת הילדים זה עתה היו לבני שש שנים והם זכרו את מסיבות יום-הולדת שלהם בשמחה רבה.

       

               עם הבערות הנורמלית של המבוגר שאלתי את סוג השאלות אשר ילדים רואים אותן  כממש טפשיות.  או שהתשובה נשמעת יותר מדי מובנת מאליה או שלשאלה יש משמעות אשר הילדים אינם מסוגלים לרדת לסוף דעתה.  בכל מיקרה הילדים מתיחסים אלי בסלחנות סבלנית ואני עומדת על דעתי היות וזה מסייע לי להבין כיצד הם מרגישים וחושבים השיחה המסויימת הזאת הוכיחה את עצמה כמועילה.

       

               אני שאלתי, "האם אתם מרגישים שונה כעת, כשהינכם בני שש?"

       

               קריסטי השיבה בתקיפות:  "מה פתאום!!  מדוע שארגיש אחרת?  אני תמיד אני עצמי, איזה הבדל עושה הגיל שלך?"

       

                "כמה אמת הדבר!"  חשבתי לעצמי והרגשתי גם טיפשה וגם מיוסרת.

       

               אולם, מאוחר יותר במשך היום, כאשר הרהרתי על משמעות הדברים שקריסטי אמרה לי  בזמן שחבריה הסכימו עמה בכל ליבם, הבחנתי שאינני כל כך טיפשה בסופו של דבר.  שאלתי היתה די מתאימה לרבים מתלמידי בית-הספר סדברי-ואלי המבוגרים יותר, באותה מידה כמו לרוב המבוגרים שאני מכירה.  היות ולמען האמת, כה רבים מאיתנו מאבדים במשך השנים, ובזמן שמתרחש תהליך החיברות (סוציליזציה - תהליך התאמה או אימון לצרכים ולשימושים חברתיים, לסביבה חברתית.- מילון וובסטר), את החוש העצמי שלנו.  ככל שטוב יותר  אנחנו לומדים להתאים את צמנו לתבניתללכת אחרי מורינוולעשות מה שמצפים מאיתנו (להצטיין בצייתנות) -- יותר תועים אנחנו מהעצמי האמיתי שלנו.

       

               אנשים בני כל הגילים, החל מגיל עשר בקירוב סובלים מתקופות של משברי זהות.  הם יכולים להיות בעלי מקצוע מאד מוצלחים על סף הפרישה לגמלאות, עובדי מתכת מובטלים לאחרונה, בוגרי מכללות אשר אינם יודעים לאן לפנות בזמן שעליהם להכנס למעגל החיים בעולם המציאות, או בני-עשרה אשר מנסים לברר מה לעשות כאשר יגדלו.  נראה שבזמן שהחיים זורמים ואנחנו פוגשים שינויים, סוג זה של פרשות דרכים ממתין לכולנו.  אלה מבינינו אשר מכירים את עצמם הם אלה אשר עומדים בפני המשברים הללו ולמעשה מנצלים אותם כזמנים להעמקת ההבנה- העצמית והשיפור העצמי.  אולם אלה אשר הוטו מעצמם מוצאים את הזמנים הללו כמכאיבים ובלתי פוריים.  הם אינם מצוידים רגשית כראוי כדי לבצע שינויים היות והם אינם מרגישים בנוח עם עצמם.  הם כבר אינם מאמינים באמת שיש להם מידה גדולה של שליטה בחייהם.  הם הסכימו וקיבלו על עצמם את מה שהחברה רצתה שהם יסכימו ויקבלו על עצמם.  אולי זה עבד  אצלם תקופה ארוכה יחסית אולם כאשר התנאים החברתיים משתנים פתאום הם מרגישים אבודים. הם מרגישים שהחברה רימתה אותם כאשר היא הבטיחה להם ביטחון ויציבות בתמורה לכך שיעשו את מה שציפו מהם שיעשו.  הם המירו את ההרמוניה הפנימית שלהם תמורת הצלחה חיצונית והם מרגישים שהונו אותם.

       

               בתי-הספר שלנו הם הכלי החשוב ביותר בתהליך זה של עיצוב צעירים.  זו היתה מטרה שימושית ואולי מוצדקת כאשר החברה ידעה אילו הן המיומנויות המסויימות שהיו נחוצות לכלכלתה.  באותם הימים, זה התאים לחלק גדול מהאוכלוסייה לאורך כל חייהם.  היום, הזמנים השתנו.  איננו יכולים עוד לחזות מראש מה טומן בחובו עבורנו העתיד.  איננו יודעים איזה כישורים יהיו בעלי ערך יותר מהאחרים.  כאשר עשיתי מחקר בביוכימיה לפני שלושים שנה, השתמשתי בסרגל חישוב לחישובים שלי.  זה היה תהליך איטי ובלתי מדוייק.  היום, לכל אחד יש מחשבון-כיס בשווי של עשרה דולר והצורך בחשבון הוא מיושן.  אבוי, כמה שעות על גבי שעות בזבזנו בזה!  אותו הדין בנוגע לכתיב ולאיות.  מעבדי התמלילים ביטלו את המטלה הזאת גם כן.

       

               מה שעל בתי-הספר שלנו ללמד את ילדינו היום הוא להיות גמישים במחשבתם, לסמוך על עצמם ביכולתם לקבל החלטות ומעל הכל להרגיש אחראים לחייהם באותה מידה כמו לקהילותיהם ידע זה יכול להיות מועבר אך ורק לאנשים אשר יודעים מי הם-הם, לאלה אשר הם-הם עצמם.

       

               אני מאמין שדבר זה קורה בבית-ספרנו.  זה קורה בתוך תוכו של כל ילד בדרך המיסתורית והפרטית שלו.  זה לא אנחנו, המבוגרים, אשר עושים זאת -- אנחנו רק מאפשרים שהדבר יעשה.  עדיין, רבים מתלמידנו מודים לנו על כך שהחזרנו להם את מה שהיה ברשותם כאשר הם היו בני שש שנים ולאחר מכן אבד להם [את האני העצמי (האמיתי) שלהם].  רבים מהם אומרים לי שזו המשמעות עבורם להיות תלמיד בבית-הספר סדברי- ואלי.  התלמידים, אלה אשר באו אלינו בטרם פקדו בתי-ספר אחרים אינם מודעים לתהליך זה, הם רק חוו אותו.  אולם מאלה אשר באו אלינו כילדים מבוגרים יותר אני שומעת לעיתים קרובות ניסוחים שונים למילים בהן ג'ניפר השתמשה כאשר היתה בת שש-עשרה:

       

              "כאשר הייתי בת שש שנים ידעתי מי אני.  ואז, הלכתי לבית-הספר ושכחתי.  היום אחרי שלוש שנים בבית-הספר סדברי-ואלי שוב מצאתי את עצמי ואני יודעת מי אני".

       

       

      [היה נאמן לעצמךמאת: חנה גרינברג, מתוך הספר: הנסיון של בית-הספר סדברי-ואליהוצאה לאור של בית-הספר סדברי-ואלי, 1987.]

       

       

      בתי-הספר ה"קונבנציונליים" "גוזלים" מרבים מתלמידיהם את האני העצמי (האמיתי) שלהם. [ BELIEVE IT OR NOT ]

       

       

        13/3/12 15:14:
      קראתי בעיון וברגישות את כאבך כאמא חרדה וכהורה המנסה להחדיר ערכים עליונים לילדך. מתוך קירבה גדולה לעולם הילדים, יכולה לומר לך שכפי הנראה , ילדך התעייף! התעייף מהנסיונות "ללמד" אותו משהו שיצטרך להכיר בעצמו ומתוך בחירה שלו בזמן הנכון. הערך החשוב ביותר עבורו כרגע, הוא המשפחה שלו שתומכת בבחירות האלו... אל תשכחי שבתנאי "מעבדה" כמו הגן ההוא...המציאות שונה ממה שמחכה בחוץ. את זה מעייף מאוד לגלות. מאחלת לך כוחות, הצלחה והרבה חיוכים.
        13/3/12 13:34:
      מירב 1956 את ממהרת לשפוט וזה כבר בעייתי. איך הגעת למסקנה שאנחנו לא קשובים לכאבו? מאיפה את יודעת מיהוא ומי אנחנו? קראת בכלל את מה שכתבתי? לילד שלי רע בגלל שהוא מטבעו ילד שזקוק לחבר אמיתי. היו לו 3 חברים שהוא חשב שהם אמיתיים ומשלושתם הוא התאכזב. ברור שזה טבע האדם ואני גם מסבירה לו. אבל הוא מאד טוטאלי. הוא מחפש משהו אמיתי ולא משהו זמני. בגלל האופי שלו הוא מתאכזב הרבה. אנחנו מדברים הרבה על הדברים ואני יודעת מה הוא מרגיש. אני לא חושבת שמדובר רק בבעיה שלו אלא בבעיה של הרבה ילדים וגם של מבוגרים. אבל הוא מקבל את זה בצורה אחרת בגלל האופי הטוטאלי שלו. זה לא שהוא לא משחק עם אחרים, הוא כן. גם בבית הספר. אבל זה לא אומר שלא קשה לו
        13/3/12 10:00:

       

       

      משאלה קשה סיגל. אידאל נשגב. בלתי מושג. 

       

      ראי להלן אפשרות להתחלה בבית הספר. צעד אחד לידידות אמת שיכול להתרחב במדינה: 

       

       

      עירוב גילים הוא הנשק הסודי של סדברי ואלי. 

       

      מעולם לא יכולתי להבין את הרעיון של הפרדה לפי גיל. אנשים אינם חיים את חייהם בעולם האמיתי מופרדים לפי גיל, שנה  אחרי שנה. לילדים בני אותו הגיל אין יכולת ועניין דומים. 

       

      מכל מקום, במהרה גילינו כיצד ילדים מתערבבים כאשר מניחים להם לנפשם. הם מתערבבים. בדיוק כמו אנשים אמיתיים.

       

       

      כאשר העברתי סמינר על הכנת כריכים היו שם בני שתים-עשרה ובני שמונה-עשרה וכל  מה שביניהם. בישול חוצה את כל הגבולות בקלות. שנים אחר כך, כאשר לימדתי היסטוריה מודרנית, ישב אצלי אדריאן בן העשר ביחד עם תלמידות ותלמידים עד גיל שבע-עשרה.

       

      העיקרון נשאר תמיד: כאשר מישהו רוצה לעשות דבר מה, הוא עושה זאת. העניין, הוא אשר קובע. אם הפעילות היא ברמה מתקדמת, המיומנות קובעת. הרבה ילדים קטנים הם יותר כשרונים, בתחומים רבים, מהיותר מבוגרים מהם.

       

      כאשר המיומנויות וקצב הלמידה אינם ברמה אחת, שם מתחיל הכיף. הילדים עוזרים זה לזה. הם חייבים לעשות זאת, אחרת הקבוצה כולה תפגר. הם רוצים לעשות זאת, היות והם אינם מתחרים על ציונים או על כוכבי זהב. הם אוהבים לעשות זאת, כי זה מאוד מספק לעזור למישהו אחר ולהצליח בזאת.

       

      וזה נעים מאד להתבונן. בכל מקום בבית-הספר פוגשים את עירוב הגילים.

       

       

      וישנו הצד הרגשי שבדבר. לבן שש-עשרה אשר יושב על הספה בשעות אחר-הצהריים המאוחרות, מספר בשקט סיפור לבן שש, כשהם צמודים אחד אל השני, זה ממלא צורך אמיתי להיות הורה או אח. ולבני שש זה נותן תחושה עמוקה של נוחיות ובטחון בעולם בו אנשים גדולים מאד מקיפים  אותם  כל הזמן. ולבת שתים-עשרה יש תחושה של ערך עצמי כאשר היא מסבירה בסבלנות את מהלכי המחשב לטירון בן שש-עשרה.

       

       

      וישנו הצד החברתי שבדבר. כאשר הילדים ארגנו את נשף הריקודים הראשון של בית-הספר, היו לי דימויים מנשף הריקודים הראשון שלי בבית-הספר, זה היה בחטיבת-הביניים, כאשר המורים סידרו את הבנים בצד אחד של האולם, את הבנות בצד השני, ומשם הדברים התדרדרו הלאה.

       

      הילדים הפתיעו את כולנו. כולם באו, כולם רקדו ביחד. זוגות  אשר הפרש גיל של עשר שנים הפריד ביניהם היו מצויים כמו זוגות אשר הפרש גיל של שנה הפריד ביניהם. הזוג שזכה במקום ראשון היה ילד בן שבע שרקד עם ילדה בת חמש-עשרה! זה היה בילוי נהדר לכולם. עם חלוף השנים, הצעירים הפכו להיות הבוגרים, והדפוס נשאר.

       

      הילדים המבוגרים יותר, משמשים כדגם לחיקוי, כאידאלים, לעתים נתפשים כאלים, אצל הילדים הצעירים יותר. באותה מידה, הם משמשים גם כדגם שלא לחיקוי. "אני שמח שהסתובבתי עם בני עשרה כאשר הייתי בן שבע", אמר לנו בננו מיכאל כאשר היה בן שמונה-עשרה. "למדתי מה לא רציתי לעשות בהביטי בדבר מקרוב, כך לא הייתי צריך לבזבז בריאות ושנים מחיי בלנסות את זה בעצמי".

       

      הילדים הצעירים יותר משמשים כדגמים משפחתיים לבוגרים יותר -- בתפקידי אחים צעירים או תפקידי ילדים. שרון הגיעה לבית-הספר בגיל ארבע, מיד אחרי שאיבדה את הוריה.  היא הייתה ה"ילדה" של כולם בשנה הראשונה. הקריאו לה, שיחקו אתה, שוחחו אתה, חיבקו  אותה. כאשר תלמידים לשעבר מבקרים בבית-הספר עם התינוקות או הפעוטות שלהם, לעתים  אפשר למצוא תלמידים בני עשרה משחקים שעות בלי-סוף עם הזאטוטים.

       

      וישנו הצד של הלמידה שבדבר. ילדים אוהבים ללמוד מילדים אחרים. ראשית, לעתים זה קל יותר, המורה-הילד קרוב לקשיי התלמיד יותר מאשר המבוגר, משום שחווה את  אותם הקשיים לא מזמן. ההסברים הם בדרך כלל פשוטים יותר, טובים יותר. יש פחות לחץ, פחות ביקורת. ויש מוטיבציה עצומה ללמוד מהר וטוב, על מנת להשיג את המורה.

       

      ילדים גם אוהבים ללמד. זה נותן להם תחושה של חשיבות, של הישג. ויותר מכך, זה  עוזר להם לתפוש יותר טוב את החומר בזמן שהם מלמדים; עליהם למיין אותו, להבין אותו, אז הם נאבקים עם החומר עד שהוא ברור בראשיהם, עד שהוא ברור מספיק כדי שתלמידיהם יבינו.

       

      כנשק סודי, עירוב גילים מנפץ "בלוקים". הוא מגדיל בצורה ניכרת את כוח הלמידה וכוח ההוראה בבית-הספר. הוא יוצר סביבה אנושית אמיתית חיה ונושמתפעמים רבות השוו את בית-הספר לכפר, בו כולם מתערבבים, כולם לומדים ומלמדים ומשמשים כדגמים ועוזרים ונוזפים -- ומתחלקים בחיים. חושבני שהדימוי הוא דימוי טוב.

       

      למבוגרים יש גם הרבה מה ללמוד מילדים. אינני חושב שאני מכיר תיאור טוב יותר של הדבר מאשר התיאור של חנה גרינברג, בקטע שהיא כתבה על "עץ האלון". והנה הוא: 

       

      עץ האלון

      מאת: חנה גרינברג

       

      בבוקר נהדר אחד בסתיו האחרון "ראיתי" את עץ האלון בפעם הראשונה. זה יכול להישמע כהצהרה מדהימה כאשר היא באה ממישהי אשר נמצאת בסדברי ואלי כבר שמונה-עשרה שנה -- מדהים, אם כי אמת. כמו כל אחד אחר, ראיתי את העץ בסתיו כאשר העלים שלו הופכים לאדומים ואז נושרים, ומאפשרים לענפיו להראות, במשך החורף, את המבנה הנהדר שלהם. הייתי גם עדה לצמיחה החדשה של האביב כאשר ניצני העלים משרים על העץ הילה ורודה ולאט לאט משנים את צבעם לירוק  כהה. 

      ראיתי גם דור אחרי דור של זאטוטים מטפסים על העץ האדיר, עולים יותר ויותר גבוה, לפעמים מגיעים לצמרת, ונתלים שם במשך שעות. אולם זה קרה רק בשבוע ההוא שבאמת "ראיתי" את העץ, שבאמת הבנתי אותו. בתור מבוגר, לא ידעתי לחוות באמת את העץ, עד שילדה קטנה לימדה אותי כיצד. וכך זה קרה. 

      יום אחד, שרון, פניה זוהרות, הודיעה לי (כמו שעשו הרבה קטנים אחרים לפניה) שסוף-סוף היא מסוגלת לטפס על העץ לבדה. היא סיפרה שג'ויס לימדה אותה, ושכעת היא תראה לי כיצד. יצאתי יחד אתה היות ורציתי להיות שותפה לאושרה ובגלל שהבוקר היה כל כך יפה עם צבעים נפלאים ושמש מהודרת שנצנצה מתוך הטל שעל העלים האדומים והצהובים. שרון הראתה לי כיצד היא טיפסה וכיצד היא ירדה, ובהמשך היא הורתה לי לעשות כמוה.  עד עתה, אני עזרתי לעשרות ילדים לטפס ולהרבה יותר לרדת כאשר הרגישו שנתקעו, אולם אף פעם לא ניסיתי לטפס על העץ בעצמי. 

      שרון איננה מקבלת "לא" בקלות, וידעתי שאם רציתי לשמור על הערכתה כלפי, היה עלי לבצע את הדבר! היא הראתה לי בסבלנות ובבהירות רבה, צעד אחרי צעד, כיצד לטפס וכיצד לרדת, ואני עשיתי זאת בפעם הראשונה בחיי.

      כאשר הגעתי למפלס הראשון נדהמתי מיופיו של המקום. אינני מסוגלת לתאר את הענפים האדירים, את החלל המרווח, או את רגשות היראה ששטפו אותי. מספיק אם אומר שהבחנתי בכך ש"ראיתי" את העץ בפעם הראשונה. אנחנו המבוגרים חושבים את עצמנו לידענים, ואת  ילדינו כזקוקים ללמוד ושילמדו אותם, אולם במקרה הזה הייתי מתערבת שכל ילד בבית-הספר סדברי ואלי היה נדהם מבורותנו ומחוסר הרגישות שלנו לגדולה שישנה שם אשר כולנו יכולים לראותה אך אנחנו מתעלמים ממנה. שרון הייתה מורה טובה ואני תמיד אהיה אסירת תודה לה על מה שהיא לימדה אותי.

       

       

      [ פרק 15, עירוב גיליםמתוך הספר, סוף-סוף חופשיבית-הספר סדברי ואלי, מתוך חלק א', לומדים, מאת, דניאל גרינברג הוצאה לאור של בית-הספר סדברי ואלי, 1987. ] 

       

       

        13/3/12 08:34:

      כשילדי היו קטנים ועד היום, היה לנו הסכם - אם מדי פעם הם לא רוצים ללכת לבית הספר, שיגידו, ואני אגבה אותם. כמובן לא לעיתים קרובות.


      יום אחד של פינוק ולהישאר בבית לא יגרע הידע הרב שהם מפסידים באותו היום, ואני העדפתי את זה על פני סיפורים בנוסח "אמא, כואבת לי הבטן".

      במקביל, אני מנסה להבין מה עומד מאחורי הרצון להישאר בבית – בעיות חברתיות, לימודיות או סתם פינוק.

      בני הבכור אמר פעם שאין לו אף חבר אמיתי כמו שיש לי עם חברה טובה שלי. הסברתי לו שקשר חברי עמוק זה משהו שנבנה במהלך השנים, וזה יבוא גם לו.

      ואכן, גם הוא מצא לעצמו חבר נפש, במקביל לחברים וידידים  אחרים שאסף במהלך השנים.

       

       

      לדעתי, הילדים משקפים את מה שהם רואים ומקבלים מאיתנו ההורים.

      אני מקווה שאני מצליחה להשפיע עליהם לטובה.

       

      אני בטוחה שגם את, עם האיכפתיות והרגישות שאת משדרת

        12/3/12 22:11:
      קראתי בתשומת לב רבה את דבריך. ההשוואה לקיבוצים היא הנכונה. "מכל אחד שיעשה לפי יכולתו ויקבל לפי צרכיו" הפכה החברה הקיבוצית למפקירה את זקניה שבנו את המקום ועבדו בו כל חייהם. רק העובדים היום זוכים לתגמול נאות. רעיונות יכולים להיות מעניינים ומושכים, אפילו מפתים את האדם לדבוק בהם. אבל פרט לתנאים פיסיים, מעון, כסף ועוד. תמיד יעמוד האדם הפרטי על תכונותיו הספציפיות, על גחמותיו. אין אדם באשר הוא אדם. לכל אחד עולמו והוא שונה ונבדל מעולם החבר האחר. מטרה משותפת יכולה לאחד בני אדם שונים. הקמת המדינה הייתה מטרה כזו. אבל בני האדם לא השתנו בשל כך. כל אחד נשאר שונה מזולתו. מה שרציתם להשיג הייתה מטרה בלתי ניתנת להשגה. במקרה האופטימי ביותר היתה מטרתכם צפוייה להתקיים במשר זמן קצר. ולאחריו להביא לעוגמת נפש, לאכזבה ולכאב. בקשר לבעייה האקוטית התנהגותו של בנך בכיתה, לא מסרת פרטים על גילו המדוייק. אולי אין הוא מתאים לבית הספר וצריך להישאר עוד שנה בגן? ילד המסרב בכל יום ללכת לבית הספר, יש לבחון את העניין על ידי פסיכולוג חינוכי. מה מפריע לו בבית הספר. מדוע הוא נהנה לשחק עם חבריו אחר הצהרים, ואלה חבריו גם לכיתה. במחשבה ריאלית היינו אומרים שהוא ישמח לקראתם בבואו לכיתה בדיוק כפי שהוא שמח כאשר הם באים אליו הבייתה. כלומר, החברים אולי אינם הבעייה. אני מבינה את הרגשות האם כאשר היא מובילה ילדה לבית הספר והוא מסרב ללכת. מבלי להכיר את הנפשות הפועלות, אם הילד בשל ללימודים, בעזרת מנחה מתאים הוא יתגבר על המצב הנוכחי ויהנה מהשהייה בבית הספר. לכל המשפחה איחולי כל טוב.
        12/3/12 19:23:
      את מספרת על מצבו של בנך שכואב לך ונגרם לדברייך מכשלון יישום של משהו שאת מאמינה בו. את מסיימת את דברייך בכך שאת מאמינה בדרך הזו. גם לי הדרך הזו נשמעת אוטופית. יחד עם זה, קשה להשתכנע שראוי שנחיה כך אם בסופו של נסיון ליישם את הדברים, נותר מולנו פרצופו של ילד עצוב. הרי לעולם לא יצוץ פתאום יש מאין דור שלם של אנשים שאכפת להם באמת ובתמים אחד מהשני. נצטרך לחנך אותם לזה. ותמיד יהיו "סוררים" אלו שאת קוראת להם "נכנעים לטבע". זה כמו ביצה ותרנגולת. ופתרון אמיתי?
        12/3/12 15:02:

      "לקחתי היום את הילד שלי לבית הספר, הוא לומד בכיתה א'. בדרך, הוא אמר שהיום, הוא לא רוצה ללכת לבית הספר ורוצה להישאר בבית. לא הסכמתי. זו לא פעם ראשונה שהוא לא רוצה ללכת לבה"ס והאמת, שזה קורה כמעט מדי יום."

      לילד שלך רע בבי"ס ואת מכריחה אותו להיות במקום שרע לו?

      זה נורא !

      הילד בודד כי הוריו לא קשובים לו

      חשבי למה רע לו.

      את רוצה שיהיה חסין מפני שקרים ועוולות,

      אך גורמת לו עוול בכך שאינך קשובה לו.

       

        12/3/12 14:27:

       

       

      היום 12:14

      0

      דרג את התוכן:

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

      היי סיגל

       

      אכן נוגע ללב . מורגש , נשמע , נראה , שדיברת מנהמת ליבך.

       

      אך בסוף הדברים מתכנסים ראשית לשאלה – מה עושים ? ואחר כך –מי עושה ?

       

      בסופו של דבר , למרות כל הקשקשת והלהג של אחריות המדינה לאזרחיה – בסופו של דבר האחריות לילד מוטלת לפתחם של ההורים .לפתחך .

       

      יש הורים שקמו ועשו מעשה , למרות קשיים אדירים .

       

      הם ידעו שהנזק שיגרם לילדיהם במערכת הוא בלתי הפיך ולא ניתן למדידה בכסף .

       

      אז הם קמו ופרשו מהמערכת , למרות שחלקם שיעבדו את עצמם כלכלית למסגרת אלטרנטיבית שהקימו . ומעניין בנושא הזה - למשל אצל חרדים אין שום פקפוק ושום ספק . הם לא ישלחו את הילדים שלהם למערכת הממלכתית הפוגענית , לא חשוב מה יהיה המחיר .

       

      הם עושים זאת על רקע של התנגשות בין עולם דתי לחילוני ואגב כך הם הצילו את ילדיהם מפגיעתה הרעה של המערכת הממלכתית. 

       

      העצוב הוא שחילוניים , או דתיים שאינם חרדים חיים באשלייה שהמערכת הממלכתית כביכול " בסדר " , למרות שהיא ממש לא , לאו דוקא על רקע דתי , והם חשופים למלוא מידת הרסנותה ופוגענותה .

       

      במגזר החילוני , או הדתי הלא חרדי יש רק מיעוט של הורים שהעזו לפרוש מהמערכת הממלכתית , כי הם ידעו שהפסדם – יצא בשכרם , ובעיקר בשכר ילדיהם .

       

      לידיעתך ולידיעת הכל - יש חינוך אחר , יש חינוך המכבד את חניכיו והם מכבדים האחד את זולתו .

       

      חברות או אהבה – מילים גדולות מדי . אבל כיבוד אדם וכיבוד זכויות אדם – את זה ניתן להשיג במסגרת אלטרנטיביות . וראה פלא – החברות והאהבה פשוט מצטרפים ומשתכנים דרך קבע במסגרות הללו .

       

      כפי שציין דוד – יש מסגרות מכבדות אדם , צעירים ומבוגרים – צריך רק להתחבר אליהן , או – פשוט ליצור אותן .

        

      זו האחריות של ההורים .

       

      להלן כמה קישורים בנושא , בין הרבה דברים שכתבתי וכתבו אחרים בנושא , ואת ובעלך מוזמנים להצטרף לקהילה הולכת וגדלה של מי שנקעה נפשם בבֵּיבּי סיטר המתעלל המכונה בי"ס  X3 ( ראשי תיבות של בית ספר , אך גם בייבי סיטר / בית סוהר ) .

       

      לכן התשובה לשאלה 1 – מה עושים ? פשוט עושים ופורשים .

       

      נוטשים את הספינה המַטבּיעה הזוּ .

       

      מי עושה ? את  (להצטרף למסגרת אלטרנטיבית קיימת , או , את יחד עם כל מי שתצליחי לגייס להקמה חדשה ) .

       

      להלן כמה קישורים , ואני אישית מוכן לסייע ככל האפשר . את מוזמנת לכתוב אלי לתא הדואר שלי בדה מרקר .

       

      ביי

       

      ובהצלחה

       

      אלי

       

      http://cafe.themarker.com/topic/1447337/

       

      http://cafe.themarker.com/topic/2534335/


      http://www.democratic.co.il/school/

       


        12/3/12 14:20:

      תודה רבה, על השבת ערכים לחברה.  מוסר, אהבה, חמלה, אלטרואיזם ואושר הם אפיוני הטבע האמיתי והעמוק של כולנו, בני האדם. לכן, הכמיהה הטבעית, למי שקשוב לליבו, מושכת לשם. 

       

      חוברת למידה למוסר חילוני נועדה לעודד מעגלי למידה למוסר, לעודד לימודים בחברותא

       

        12/3/12 14:15:

       

       

      הנסיך הקטן שלך, בודד? הילד שלך בודד? 

       

       

      כפיה לבית הספר ובבית הספר היא דבר מיושן

       

      אחת התופעות המפליאות והמביכות ביותר שעל הבמה החינוכית הנוכחית בארץ היא הפופולריות הגוברת של הכפיה, בצורה זו או אחרת, בשימוש בה ככלי לגיטימי לקידום מטרות החינוך. בזמן שהעולם כולו נראה כי מגביר באטיות, אולם יותר מתמיד, את מודעותו לעובדה  שכוח הוא לא שיטה יעילה כדי להשיג יעדים בני-קיימא, פלח אחד מתרבותנו -- פלח מאוד חשוב, הממונה על הכנת הדור הבא -- נראה שהוא מכוון בעקשנות לכיוון ההפוך.

       

      למעשה, בזמן שאנחנו עוברים דרך העשור השני של המאה ה-21, אנחנו עדים לתופעה אשר לפני שבעים שנה בקושי, איש שפוי לא היה חולם שהיא תופיע. מי, בשלהי מלחמת העולם השניה, היה אומר בביטחון כלשהו שהשימוש בכח על מנת לישב סיכסוכים בין מעצמות-העל יהיה לנחלת העבר? מי היה מנחש, בעיצומה של מלחמת קוריאה, שאפילו הממסדים הצבאיים הגדולים והמודרניים ביותר יהיו במהרה מחוסרי אונים בנסותם לכפות את רצונם אפילו על המדינות הקטנות ביותר כמו קפריסין, לבנון, ניקראגואה, אפגניסטן, קובה והאיטי לאחרונה, ואלה הם רק כמה מהן? מי, בשיא עוצמתו של סטלין בשנות ה-40 המאוחרות, היה מספיק טיפש כדי לנבא שאחדות מהרודנויות הקומוניסטיות יודחקו הצידה על ידי אותה אוכלוסיה אשר פעם שלטו בה ביד ברזל? נכון, את השרידים הכואבים של הכוח הברוטלי אפשר לראות בשפע בעולם של היום במרכז אמריקה, במזרח אירופה, בסין, בדרום-מזרח אסיה, בעירק, באירן, ובמקומות שונים באפריקה. אולם בכל מקום, אפילו האנשים שבשילטון (בעלי השררה) יודעים שהפעמון מצלצל ללא רחם לסמכותיות הבלתי מרוסנת, ואנשים בעלי אמון וסבלנות אין קץ יגעים בשקט ובחריצות על מנת   ל ע ק ו ר   א ת   ה כ ו ח   מ ת ו ך   י ח ס י   ה א נ ו ש .

       

      כל זה ברור למשקיף הקפדני, אשר אפילו ריבוי העצים אינו מפריע לו לראות את היער. אולם למרות שהעולם מתקדם ומקבל את חופש הדיבור, את חופש הבחירהואת הדיון הפתוח כשיטות פוריות יותר לפתרון בעיות ולקידום הגזע האנושי,האנשים האחראים על חינוך ילדינו תובעים בקול, יותר מתמיד, את החלתן של משמעת ומגבלות יותר מחמירות. אני אינני יכול לראות כל הגיון בדבר, האם הינכם יכולים? אם כפיה איננה מפיקה תוצאות בכל תחום אחר, מה מביא מחנכים, אשר נולדו וגדלו בארץ, לחשוב שהיא תפיק תוצאות בבתי הספר כאן?

       

      אני ער כמו כל אחד אחר לבעיות אשר בתי ספר מתמודדים עימן. במילה אחת, הם אינם מפיקים את הסחורה. הלקוחות שלהם, התלמידים, נמלטים מהם במספרי שיא; אלה שנשארים נראה שאינם עושים מה שנדרש מהם. בוגרים הם לעיתים קרובות בלתי חברתיים, בלתי מוסריים, ובלתי כשירים. איזושהי מחלה כללית מתפשטת בכל המערכת, החל ממנהלים וכלה במורים ותלמידים. מה שאנחנו מוצאים היא הסימפטומטולוגיה של מערכת על סף קריסה ערכית כתוצאה מהתישנות וחוסר שייכות. אין תרופה אשר ניתנה במשך השנים האחרונות ואשר פעלה. ריפוי קסמים כלשהו איננו נראה באופק. כל אלו הן חדשות מדכאות.

       

      מה שקורה בין מחנכים הוא שהם איכשהו דורכים על המקום מתוך המצב המיואש שלהם. כמובן, במקום לבדוק, לחדש, ולבנות מחדש את מערכת החינוך מהיסוד ועד הטפחות, כפי שהיה עליהם לעשות, הם מחפשים עוד פלסטר להדביק.  מה שלא כל כך מובן הוא הכיוון אשר רבים  מהם  נראה כי נעים לעברו, הכיוון של הגברת הלחץ על התלמידים -- בדיוק סוג המהלך עליו כולנו מותחים ביקורת כאשר הוא נעשה בהקשר אחר כלשהו. כך, אנחנו רואים הצעות החל ממשמעת יותר חמורה, יותר שיעורי-בית, יותר קורסי חובה, יותר שליטה על הזמן הפנוי, וכלה ביותר עונשים על עבודה אקדמית ירודה בבית הספר. אף אחד מהשיעורים של העבר ושל ההווה כנראה לא משפיע על האנשים אשר מציעים את ההצעות האלו. היכן הם היו כל השנים האלו? האם המחנכים אשר מציעים את ההצעות האלו עברו את הקורסים בהיסטוריה שלהם? האם הם קיבלו ציונים טובים ב"אקטואליה"?

       

      עלי לומר בבירור, כדבר אשר חל באופן אוניברסלי, שבבתי הספר אצלנו, כמו בכל מקום אחר, כל הצעה לרפורמה המבוססת על צורה כלשהי של כפיה, מועדת לכישלון, והיא מוטעית במהותהזו בדיקת לקמוס אשר אפשר להשתמש בה לאורך ולרוחב. הגיע הזמן שהקהל יבהיר לועדות בית הספר, למנהלים, למורים ולמשרד החינוך שהצעות כגון אלה הן בלתי מקובלות, ואין להביאן בחשבון. אינני מאמין שיש מרפא-כל פשוט כלשהו לבעיותיהם של  בתי הספר היום, אם כי מה שאני כן יודע הוא, שמה שלא ננסה, חייב להיות מבוסס על כיבוד החופש של התלמידים ושל המורים לבחור לעצמם את נתיביהםולהביע את דעתם.

       

       

        12/3/12 14:11:
      * מדהים ומרגש, עוד מעט עוד מעט ירד לי גשם בגללך על כל הלחיים.
        12/3/12 13:52:
      לפעמים הדברים יותר פשוטים. יש ילדים/אנשים ששינוי עבורם הוא קושי עצום. שאלתם אותו למה הוא לא רוצה ללכת לבית הספר? מה יש שם שהוא לא אוהב? השאלות הפשוטות של החיים. בהצלחה

      ארכיון

      פרופיל

      SigalDabach
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין