טוב אז לכל מי שחיפשו את ההמשך אחרי הפגישה עם האונקולוגית שלי אז הנה זה מגיע. לא היה קל. לקח לי כמה ימים טובים לעכל את מה "שהיה שם" ולפי שיטתי הכי טוב זה לסכם הכל בנקודות אז ככה: 1.אף אחד לא נוהג לצחוק במחלקה האונקולוגית. 2. מי שצוחק במחלקה האונקולוגית - ייענש. 3. ככל שתצחק יותר העונש יגדל בהתאמה. 4. עדיין כל דבר שקורה נתון להחלטתך כיצד לקבל אותו וזה הכי חשוב.
ולכן, מה שקרה בפועל היה, שמכיוון שכן חייכתי ואפילו התבדחתי על כך שלא בריא לדבר בסלולרי כי זה גורם לסרטן החליטה הרופאה להפעיל עליי את כללי המחלקה (בצחוק כמובן היא רופאה נהדרת ) והודיעה לי - אנחנו כורתים את הציצי שלך, לא יהיה שוב כזה, אולי רק רבע ממנו. וואוו , המשכתי לחייך אבל החיוך שלי היה קפוא.
אני ממש אוהבת את הציצי שלי ,עברתי שני ניתוחים ולא חשבתי שאצטרך בכל זאת להיפרד ממנו. ואז גם עלו כל שאר השאלות בבת אחת: מאחד? משניים? מה יהיה עם אחד בלבד עד ש...? עדיף בלי בכלל? (בכל זאת יש לי גיסה סטייליסטית היא יכולה לשנות לי את כל הלוק לא? ) או לחשוב על אופציות אחרות? מי יאהב אותי ככה? ג'קי - מאמינה שכן, אני - לא בטוח. אחרי מספר שעות שבהם שלושה גורמים שונים המשיכו להסביר לי ולחזור באוזניי על אותם משפטים שכמובן לא הבנתי כלל ,נזכרתי לנשום, להזיל דמעה ולהחליט. "פרה , פרה".
נתחיל מהדברים הקטנים ונחשוב על התקופה הקרובה כעל תקופה של הקפאת החלטות והתחלה של תהליך פרידה מחלק בגופי שאני מאד אוהבת. מזלי שג'קי אוהב חלק אחר... ביום חמישי אני מתחילה בטיפולים הכימיים שלא נחסכו ממני למרות הכריתה העתידית המובטחת. ונצעד צעד צעד. אני מזכירה לעצמי לנשום מדי פעם, מתרגשת מאד לקראת הדיונים שיש לאחותי בבתי המשפט השונים ומלאה בתחושה שמעכשיו כבר יהיו רק בשורות טובות. שבוע מלא אהבה אושר ושמחה.
|