בסוף אני בורחת לכתיבה. בורחת לספרים, בורחת לשיחות נפש עם מעטי מעטים שמסוגלים להבין את שפת  הרבדים מתוכם אני מדברת. דברים שאינם יומיומיים. דברים שמתבטאים בתשוקות עמוקות, בכאבים סמויים או גלויים.

הכאב הגדול ביותר עבורי הוא תחושת חוסר מימוש. כל הנתונים קיימים, אך ללא תחושת רוויה. תחושה של ליד, של כמעט, משהו מתפספס לי בחיים...אני יכולה לנסות להגדיר, יכולה לנסות למצוא מילים.

ביומיים האחרונים חשבתי על המסתורי שלי. על הגבר שהעסיק אותי לאחרונה. ללא מפגש אמיתי, אך גם מילים הן כח, הן מקרבות.  

לא מדובר בו, מדובר בי. ביכולת שלי להרגיש.אני שמחה על היכולת הזאת. על כך שקיים מישהו שמצליח לגעת בי במילותיו מבלי לגעת בי פיזית עדיין...שמחה שהאנרגיה שאני מרגישה בכל שיחה וירטואלית היא אנרגיה שלא חשתי זמן רב. ודאי שלא כלפי כל אחד.

מנתחת את משיכתי לגברים. פורסת בפני עצמי את 40 הגברים שפגשתי כל חיי, שהייתי איתם באינטראקציה.

שלוש מערכות יחסים ארוכות של שנים חוויתי עד כה.

חלק מהגברים שחוויתי נועדו למלא צורך רגשי כזה או אחר.

לעולם לא מתוך צורך של שעשוע גרידא. אם כי עם חלקם הקשר צעד לכיוון ידידותי ופיזי בלבד. את הפיזיות אני לא מסוגלת ליצור לאורך זמן עם גבר שיחסיי עימו אינם הדוקים. לא מתוך התחסדות, אלא מתוך העובדה שמין לבדו לא מצליח לאורך זמן לרגש אותי. תמיד יהיה בי הצורך למילים, הצורך לתחושת מיוחדות. כל אישה אוהבת להרגיש נסיכה, אבל הנסיכה היחידה...

היו גברים שידעתי כי אינם מסוגלים להתחייב, אך משהו בכריזמה שלהם כבש אותי להמצא עימם תקופה. כך שמראש הגדרתי את הקשר עימם כזמני. אני אדם מפוכח...יודעת לנתח היטב מצבים חברתיים, אנשים, יכולות של אנשים...

אם גברים היו צריכים להגדיר את הבעייתיות שקיימת בי, אני מניחה שרובם ככולם יאמרו כי אני זקוקה לתשומת לב ברמה שרק אנשים בעלי עומק מסוגלים להכיל.

ההגדרה הזאת כבעיה אינה רלוונטית, משום שאם אלו הם צרכיי, לא אוכל לוותר עליהם.

פעמים רבות אני מתבוננת בזוגות היושבים בבית קפה, נשואים טריים או זוגות ותיקים ואינני רואה את התקשורת הנוצצת שאמורה להיות ביניהם. את הניצוץ בעיניים, את הקשר האינטימי.

פעמים רבות הם יושבים אחד מול השני ,אך ללא מגע, ללא תשוקה, ללא עניין אמיתי. זהו הפחד האמיתי שלי...ההרגל עלול לזעזע את נפשי. ההבדל בין שיגרה להרגל נרחב...

אני אוהבת שיגרה בריאה, חיונית, שהאהבה ברורה.

אך לא את ההרגל שהופך הכל למובן מאליו.

ניחנתי ביכולת להבדיל...לדעת מיהו הגבר המסוגל לספק את צרכיי הרגשיים. אני יודעת שצרכיי   רבים. אך כנאה דורש, אני גם נאה מקיים...

גבר שאינו בנוי לשיחות נפש, אינו יכול לשאת אותי בליבו.

גבר שאינו יודע מהי תשומת לב מירבית, אינו יוכל להכיל את מבנה אישיותי.

זו לא המילה רק שצריכה להאמר, זו התחושה, לדעת כי אינטימיות יכולה להיות רק ביני לבינו...

אישה יודעת, מרגישה, מבדילה. יש נשים כמו אמא שלי המסתפקות בכל כך מעט. מסתפקות בגבר הממלא את צרכיהן הכלכליות, המשפחתיות. מה המהות בשמירה על מסגרת משפחתית כשהאור כבה בעיניים ?

כשאני טוענת בפני עצמי שנועדתי לגדולות, הכוונה היא לעוצמות שאני חייבת לחוות כדי לחיות, כדי לחוש מהות אמיתית.

כשגבר יחסוך במילותיו, הוא עלול בכך להחסיר צורך הקיים בי לוורבליות.

כשגבר יחסוך במגעו, הוא עלול להותיר אותי עירומה נפשית.

לשמחתנו, הנשים...רוב הגברים אינם חוסכים במגעם...והיצר טיבו לקיים תשוקה . אותה התשוקה שלעולם לא היוותה בעיה כלפיי.

שוב הוא מעסיק אותי... מטרידה אותי המסקנה שהגעתי אליה לאחרונה. האם יתכן כי המשיכה שלי היא לאותם גברים שכל הנשים נמשכות אליהן משום ההילה הבוערת שלהם ? האם יתכן כי משיכתי לגברים שהקונצנזוס חל עליהם בשל הכריזמה הניחנת מהם מבלי שיתאמצו, היא משיכה המעידה על משהו בכלל?

כמה קל לגלות חולשה כלפי גבר כריזמטי. כמה מפחיד לדעת שגבר המודע לכוחו עלול לגרום לי לאי נוחות.

רציתי להיות הכובשת האולטימטיבית, היתכן ? האמנם ? ומה לגבי העובדה כי  אינני מסוגלת לגלות עוצמה בגבר שאינו מרשים דיו.

מדוע קיים בך הצורך להתחרות בהילתו של גבר כריזמטי, האם מתוך הצורך לבלעדיות ? אולי החשש שגבר הרגיל לנשים סביבו יהיה בלתי ניתן לכיבוש לאורך זמן ?

לא יכולתי לבקש להיות מישהי אחרת...מודה לאלוהים על כל מה שהעניק לי...על היופי, האינטואיציה, המיניות, האינטלגנציה, על היכולת להרשים, על כישרון הבמה שהינו הפרנסה שלי, אבל בתוכי התחושה...

 לחוש את עצמי דרך אחרים, במיוחד דרך גברים בהם אני מעונינת.

תמיד אברח למקומות בהם דרגות הרגש יהיו גבוהות.

כך היו אהבותיי הארוכות...וכך יהיו חייבות להשאר, להחוות.

לכן מושג הפשרה בבחירת אהוביי אינו יכול להתקיים.

מעדיפה להיות לבד, מאשר לחוות קשר ריגשי בינוני.

גם אם אצטרך לחיות את כמיהותיי ולא לממשם, אעדיף לברוח לדמיון מופלא מאשר למציאות בינונית.

לך, איש מסתורי שלי, אני רוצה לומר...

הצלחת מבלי להרחיב במילים, מבלי שאטעם את טעם שפתיך, לחדור שכבות שאחרים -מרשימים ואיכותיים לא הצליחו.

לא בוחרים במי להתאהב, הלב מפמפם מול אנשים מסוימים מבלי להסביר מדוע. זה לא במחשבה, אף לא מוגדר במילה, זו רק תחושה, הרגשה שמתפתחת לרגש כלפי אדם מסוים.

היתכן שלמרות החיבור הנוצר בינינו, גם אתה הרי יודע מה טיבי, היתכן שלמרות זאת, התחושה אינה זהה לשנינו ?

היתכן כי גבר שהכיר אותי לעומקי, ומדבר בשפתי החייזרית לעתים, לא באמת חווה אותי כמו שאני חווה אותו ?

אם אינך כאן, כנראה שהחוויה שלך אותי תקפה רק לאותם רגעי ההתכתבויות...

געגוע הוא משהו שאמור לקיים אנרגיה גם ממרחק גיאוגרפי...

טרם בנינו תשתיות...אפילו דייט כהלכתו לא חווינו...לא ניתנה ההזדמנות להחליף אנרגיה בשיחה פנים מול פנים ארוכה...

כל שנותרו לי כעת הן מילים...להעביר מולך בפייסבוק...

ודרכן להמשיך לגעת בך לרגעים...כמו שאמרת לי...

לעולם לא הגעת למעמקי שיחות עם אישה כפי שהגעתי עמי...

כמו שאמרת...אתה מרגיש שיש בי משהו שיכול להזיז אצלך דברים שאחרות לא הצליחו...

אמרת...אך מה ערך למילים, אם טרם חשת געגוע ???