התמכרתי.

הדבר קצת הסטיא אותי מכתיבת יתר.

עדיין כותבת הרבה, אבל קצרים, קולעים, למדתי לסכם את הווייתי בסטטוס בעל 240 תווים.

נמצאת שם הרבה, נמצאת שם תדיר. 

בביקורים בגופים בירוקרטיים, כבר מתבלבלת ששואלים לסטטוסי האישי, כמעט נותנת כרטיס ביקור ואומרת 'לייק'.

כל כך שטוח, כל כך מהיר.

הפייסבוק הפך למזון המהיר של מכורי המדיה.

כותבים מהר, דברים מהירים לעיכול, לא עוצרים לשבת ולחשוב על איזו ארוחת פוסט בריאה.

פאסט פוד לפיד.

וטוב לי ואני יורה ללא רחם, לעתים גם פוגעת.

רק דבר אחד לא משתנה, העובדה שסקס ממשיך למכור.

ככאן גם שם. תמונה מצודדת אחת או כותרת מלאת ססססקקקקסססס...תזרים אליך תנועה בשקל.

אתה מתמלא כוכביה, מתמלא לייקייה, פה או שם, שם או פה, איפה אתה בכלל?

אין סיפוק בהספק, הכל מהיר, אתה המלצר, אתה הגורמה, אתה המגיש ואתה הנגיש.

ואז מגיע רגע האמת, ההוא שמתייצב למולך בתום יום לא פשוט, אתה רוצה לפרוק, אתה רוצה להתרוקן, סטטוס - פוסט, פוסטטוסון מועשר אורניום רגשי ודממת אלחוט עוטפת את המרחב הוירטואלי.

אין פוצה קול ואין משיב. אתה חש בחלל הריק ויודע שזו אך אשליה, אתה כעת כוכב בפיפ שואו של נראה ולא רואה. 

בדיוק כשאתה צריך תרועות, תשואות אתה בעלטה, שם ברגעי חשיפה נטולת רייטינג, שבים בנים אל גבולם התוחם ואדם בתוך עצמו הוא גר.