אשדוד, שישי 9.3. 11:00

סוף השבוע האחרון התחיל בצורה מבטיחה. בוקר יום שישי, בוקר שמשי ונעים החלטנו להיות ספונטניים, לצאת ליהנות ולנצל את היום המקסים. ויתרנו על התארגנויות מיותרות ואחרי 40 דקות של נסיעה היינו בקיבוץ בארי. הנוף מדהים. הכל פורח בצבעים עזים של ירוק, צהוב ואדום. שקט פסטורלי מענג. במרחק קילומטרים ספורים ניצבים בנייניה של העיר השכנה – עזה.

תוך כדי דיווש שאלתי את החצי איך יכול להיות שמישהו מנסה מידי פעם להפר את השקט הזה?

מקווה שלא פתחתי פה לשטן.

קרית מלאכי, סעודת שבת 9.3 . 22:30

כבר אוחזים בקינוח, פתאום נשמעת עולה ויורדת. שניונת של הלם. גיסי תופס את שתי הקטנות, גם המבוגרים מבוהלים לחדר המדרגות. כשמחכים לאזעקה שתסתיים, אנחנו מנסים להבין 'אבל למה?'. לא ידענו על סיבה, שבגינה נאלץ לסבול עכשיו במרחבים מוגנים. האזעקה מסתיימת. שני פיצוצים חזקים וחוזרים מבוהלים לשולחן.

האזעקה הבאה בסביבות 1:00 בלילה. מפוג'מים וסהרורים מחכים במרחב המוגן. אחרי תשעה פיצוצים והבנה שמתחיל סיבוב חדש חוזרים לישון. כמובן שגם בבוקר הפריעו לנו את שנת השבת העריבה.

קרית מלאכי, שבת 10.3.

הפחד הגדול הוא כשלא יודעים מה קורה. שבת כזאת היא כר פורה לחרושת שמועות. אפילו את אחמד ג'עברי הצליחו להרוג ואך כפסע היה לפני כניסה מאסיבית של צה"ל לעזה. במהלך היום אפילו הצלחנו לראות שיגורים של כיפת ברזל בשמי קרית מלאכי.

החשש מכרסם, אם זה מה שקורה בקרית מלאכי, מה הולך באשדוד? מקווים שהבית עומד על תילו. לפחות המחשב נשאר שלם. מי יודע?

אשדוד, מוצאי שבת.

חזרנו לאשדוד. קצת סידורים, לימודים. אולי עוד נחזור לקרית מלאכי. הלימודים של החצי בוטלו ולעבודה היא יכולה לנסוע מקרית מלאכי.  ב19:20 הוקפצנו לחדר המדרגות. השכנים קיוו שהיינו במקום רגוע בשבת.

"קרית מלאכי? אה גם אצלכם היה מפחיד".

נכון, פעם הבאה נתכנן יותר טוב.

שיחת חיזוק מאחד השכנים. בגדי שבת, ילדים בוכים ובעיקר מבוגרים מבולבלים: עוד פעם הסרט הזה?

טלפון לאבאואמא להרגיע, או רק בשביל הצומי.

עדכון סטטוס בפייסבוק. הצעות למיטות במרכז.

מחליטים לישון באשדוד. למי יש כוח וחשק לארגן תיק? רוצים רק שקט בפינה הקטנה שלנו.

מכאן והלאה הסיוט הזה נמשך. למען האמת בלילות היה שקט, אבל בבקרים הכל משתנה. יש לנו כיפת ברזל, אבל חייבים לרוץ למרחבים מוגנים. החיים משתבשים. אפילו להכנס לאמבטיה הופך להיות דבר מפחיד 'ומה אם בדיוק תהיה אזעקה?' כבר קרה לנו כמה פעמים.

הליכה יומית? אסור! חייבים להישאר בקרבת מרחב מוגן. אז מה? נשארים בבית.

אשדוד, ראשון 11.3

טלפון לאברהם החניך מפר"ח. מנסים לדבר קצת, להרגיע. להיפגש לא שייך, ההורים לא מרשים לצאת מהבית. נו ברור, מי רוצה לצאת?

טלפון לחבר. "איפה אתה?"

"בדיוק בכניסה לאשדוד"

"אהה איזה יופי שאתה פה"

"לא. באתי לקחת בגדים ולחזור לירושלים".

העיר ריקה. מבאס. אפילו ערסים שיעשו חראקות מתחת לבית, אבל שיהיה קצת רעש.

SMS מראש העיר, לא להיות שאננים. בחור טוב.

אשדוד, שני 12.3

היום ממש גשום. בכל הסבבים (למעט בימי עופרת יצוקה) לא היה כזה יום. אזעקות אחת אחרי השניה. פיצוצים. אי אפשר לדעת מה רקטה ומה יירוט. הכל מבהיל.

"שמעת? נפל ב...."

"ב.... איפה ש....?"

"כן, כן. ליד החנות של..."

"יש פצועים?"

"לא יודע. אני אחזור אליך"

אוףףףף

השומר בכניסה לסופר מחייך כשאני אומר לו ערב טוב.

"ריק, אה?"

"כן, נו מה לעשות?"

לפחות אין תור בקופות. משהו טוב.

אני והחצי נוסעים לתל אביב לשאוף קצת אוויר נקי. אוויר שמזוהם בפיח של מכוניות ואוטובוסים, אבל נקי מפחד. מתרעננים, רואים שהעולם ממשיך בשלו וחוזרים הביתה. מקווים שגם הלילה ייתנו לנו לישון. מחר אין עדיין לימודים, אבל יש עבודה.

תובנות לסיום:

1. אנשים אומרים 'כשזה יגיע לתל-אביב הכל ישתנה'. אני מקווה מאוד שזה לא יגיע לתל אביב. אם יגיע לתל אביב לאיפה ניסע בשביל טיפת שפיות.

2. אנשים אומרים שבשאר המדינה 'כאילו כלום', לא אכפת להם. כשזה לא היה אצלנו גם אנחנו המשכנו בשגרת היום-יום. לא ארגיש יותר טוב אם עוד אנשים יסבלו יחד איתי. תהנו, אני בעד.

3. כולם מחזקים, מזדהים, משבחים ובלה בלה בלה. אבל מה בפועל? חבר סיפר לי שהיה היום בראיון עבודה באיזור המרכז ושאלו אותו "ומי נשאר עם הילדים?". הוא לא היה בטוח שהשאלה נשאלה ממקום שלילי. אבל אם כן, אין לנו צורך בהזדהות בתשבחות והחיזוקים, רק אל תהפכו אותו למילואימניקים החדשים.

4. בצבא הייתי טכנאי פשוט בחיל האוויר, כך שאני לא יודע מה הפתרון. אני רוצה להאמין שבירושלים עושים את הכל בשביל התושבים.

לילה טוב ושקט