כל הלילה אחזה נפשו שירה

אתה יודע אך זה ציפוריי השיר

מין הגגות מין העצים שבשדרה

היו עפות לרקום סיפור בשמיי העיר

לתפור ענן חזק, חזק אל הירח

לשתול ספסל שם מתחתיו

לקשור שלכת אל הסתיו

אם רק תצא...

לבוש שחור יצא שפוף מבט של סתיו

קסם מסתורין דבק בשמיי החושך

הליכתו פשוטה טומן ידיים בכיסיו

ואך יראה גם אם תפתיע פה שעת כושר

כל העיר הזו כהבל בעיניו

זו שהלכה לקחה איתה

ונשארו רק בנות דמותה

אז אך ימצא...

לא ספסל, ולא ירח,

ולא אלף ציפורים שורקות שירה,

ולא יושר ולא יכתוב את שקרה,

ולא יחזור ולא ישכח את ששיקרה....

אך מה יקרה אם רק לרגע הגורל

יתעתע באחד ממשחקיו

ומול ירח אם גם ככה יש ספסל

היא תיוולד מתוך ראשו אל העכשיו

ישבו שניהם כל העבר שביניהם

האם יוכל עכשיו לסלוח

האם ימצא ליבו מנוח בפגישה?