Flower Power
אני וגם לעיתים מלחמתי בדימויים ובקלישאות.
מדי פעם אכתוב ביקורות בגוֹנזוֹאִית ואעלה ציטוטים נבחרים למען הקוּלטוּרה.
פוסטים אחרונים
- גמילה מכדורים נגד דיכאון 2 17/10/18
- לכתוב 19/10/17
- עניינים של היום יום וקצת פילוסופיה 26/9/17
- ליל האירוע 18/9/17
- גמילה מכדורים נגד דיכאון 13/6/17
- על ההזדקנות 27/2/17
פוסטים פופולאריים
-
על ההזדקנות
27/2/17 | 726909 צפיות
-
גמילה מכדורים נגד דיכאון
13/6/17 | 4341 צפיות
-
מתי נעשיתי אישה?
4/8/15 | 1954 צפיות
-
וְאֶחְדַּל
8/2/14 | 1118 צפיות
-
2 מראות בוקר
24/9/13 | 1327 צפיות
-
מאמי
30/5/11 | 1329 צפיות
עיר
היום, בדרך חזרה מן הדואר, ליד כיכר דיזנגוף הרגשתי את הים. רוח קלילה נשבה ונשאה עימה אדי מים. לרגע אהבתי את העיר הזאת, אליה הגעתי לפני 22 שנים מן המדבר. בערב, בחדשות ראיתי את תווי העיר שלי מאחורי השדרנים הרהוטים והלב שלי התכווץ כאילו ראיתי חבר או בן משפחה בטלויזיה. בנייני רכבת מוזנחים מוארים באור כתום, עצי פלפלון והרבה שמיים, הרבה אויר בין הבטון לשמיים. יש כאלה שהמרחב הזה גדול מדי עבורם, הוא הופך לחלל ואז הם עוברים למקום צפוף יותר. בחדשות הראו חבורת ילדים מאופקים שההורים חייבים לצאת לעבודה והם מעסיקים את עצמם בינתיים במקלט. הילדים דיברו והיה להם המבטא של המקום: לחלק מזרחי ולחלק רוסי. המילים שלהם ריגשו אותי מאד, הצליל הזה בשבילי הוא נוף. כשהגעתי לתל-אביב, מיד שאלו אותי מאיפה אני, המבטא הסגיר. באוניברסיטה, הייתי מאד שתקנית, התביישתי. אחר-כך עבדתי במקום שצריך לדבר בטלפון כל היום, אחרי 10 חודשים משהי חיקתה אותי, כעבור שבוע התפטרתי. בלילה, הטופוגרפיות מתערבבות. התת-מודע תובע את מקומו. אני חולמת על עיר מעורבת: מן הפארק של ילדותי הבנוי על גבעה נשקף ים. לעיתים אני מתעוררת בבעתה. השילוב נופים הזה הוא כמו קלסתרון. לא אנושי. בבית ידעתי היטב, אם פונים ימינה הולכים לחברה הכי טובה שלי ואם פונים שמאלה למרכז המסחרי. כתבתי את המשפט הזה לפני כמה זמן ולמדתי שפרוסט חשב על זה לפני ואף הרחיב מחשבה זו לספר שלם. כאן, אני יכולה לפנות לכל קצווי שמיים ואין לי את מי לבקר. אני חושבת ללכת לקנות גבינה ברחוב דיזנגוף ופוגשת את מנקה המדרגות שלנו. מתוך עיר ענקית כל-כך ומתוך 22 שנים בה הוא האדם היחידי שאני יכולה לפגוש ברחוב ולדבר איתו. הוא נולד בתל-אביב וגר בה כל חייו, בזכות ביבי הוא נאלץ לנקות מדרגות מאחר שפרש לגמלאות אבל עדיין לא הגיע לגיל 67. הוא מספר לי ששלושה מחבריו מתו בפתאומיות השבוע, הוא בעצמו סובל מאסטמה. למה לא תעבור קצת לדרום, אני צוחקת איתו וחושבת למה אני לא אחזור לשם, אני הרי כל-כך מתגעגעת ואני יודעת שזה בלתי אפשרי, אי אפשר להחזיר את הזמן האבוד רק לחשוב עליו. |
תגובות (13)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
רק עכשיו ראיתי את תגובתך.
שמח מאד לקרוא שהלכת לחינה ונהנת. אין מה להתבייש במוצא, אף אחד לא נעלה על האחר. כשאני נוסעת לבקר את הוריי אני מסתובבת ברחובות העיר ובקניון כאילו הכל שלי :-)
אני בבית.
דיזנגוף אמנם חווה תחייה מחודשת אבל לא במובן של "הזדנגפות", זה לא יחזור.
חן חן לך.
התכוונתי ל - Prust , כלומר שהיתה חלוקה ידועה וברורה למה שהולך לקרות. אם יצאתי מהבית לכיוון ימין פחות או יותר ידעתי מה יקרה לי: את מי אפגוש ומה יכול להיות, לא במובן של בחירה. כאן, בתל-אביב אין כל-כך משמעות לכיוונים לכן הזכרתי את מנקה המדרגות שלנו. הוא תל-אביבי ויש לו הרגל לשבת על ספסל ליד כיכר דיזנגוף ושם אני פוגשת אותו לא באקראי. אני לוקחת קצת מן ההרגלים שלו, בן המקום. לא גדלתי בעיר הזו, לא ישבתי בכיכר בגיל ההתבגרות וכו'
באשר לרוברט פרוסט - לא תמיד אנחנו מבינים שאנחנו בוחרים, רק בדיעבד.
המילה נידח מזכירה לי דחייה ודווקא במקומות נידחים מרגישים פחות דחויים. תל-אביב זה אוסף של דחויים ודחויות.
אם הוא מתכלה אז הוא אבוד...
כן , זה עצוב . אבל לפעמים לראות עתיד מרגש לא פחות ...
ושוב , תודה לך .
תודה שקראת וכתבת לי מה הרגשת, הכי קשה להתגעגע למשהו שכבר לא קיים.