0

עיר

13 תגובות   יום שלישי, 13/3/12, 12:12

''

 

היום, בדרך חזרה מן הדואר, ליד כיכר דיזנגוף הרגשתי את הים. רוח קלילה נשבה ונשאה עימה אדי מים. לרגע אהבתי את העיר הזאת, אליה הגעתי לפני 22 שנים מן המדבר. בערב, בחדשות ראיתי את תווי העיר שלי מאחורי השדרנים הרהוטים והלב שלי התכווץ כאילו ראיתי חבר או בן משפחה בטלויזיה.

בנייני רכבת מוזנחים מוארים באור כתום, עצי פלפלון והרבה שמיים, הרבה אויר בין הבטון לשמיים. יש כאלה שהמרחב הזה גדול מדי עבורם, הוא הופך לחלל ואז הם עוברים למקום צפוף יותר.

בחדשות הראו חבורת ילדים מאופקים שההורים חייבים לצאת לעבודה והם מעסיקים את עצמם בינתיים במקלט. הילדים דיברו והיה להם המבטא של המקום: לחלק מזרחי ולחלק רוסי. המילים שלהם ריגשו אותי מאד, הצליל הזה בשבילי הוא נוף. כשהגעתי לתל-אביב, מיד שאלו אותי מאיפה אני, המבטא הסגיר.

באוניברסיטה, הייתי מאד שתקנית, התביישתי. אחר-כך עבדתי במקום שצריך לדבר בטלפון כל היום, אחרי 10 חודשים משהי חיקתה אותי, כעבור שבוע התפטרתי.

בלילה, הטופוגרפיות מתערבבות. התת-מודע תובע את מקומו. אני חולמת על עיר מעורבת: מן הפארק של ילדותי הבנוי על גבעה נשקף ים. לעיתים אני מתעוררת בבעתה. השילוב נופים הזה הוא כמו קלסתרון. לא אנושי.

בבית ידעתי היטב, אם פונים ימינה הולכים לחברה הכי טובה שלי ואם פונים שמאלה למרכז המסחרי. כתבתי את המשפט הזה לפני כמה זמן ולמדתי שפרוסט חשב על זה לפני ואף הרחיב מחשבה זו לספר שלם. כאן, אני יכולה לפנות לכל קצווי שמיים ואין לי את מי לבקר.

אני חושבת ללכת לקנות גבינה ברחוב דיזנגוף ופוגשת את מנקה המדרגות שלנו. מתוך עיר ענקית כל-כך ומתוך 22 שנים בה הוא האדם היחידי שאני יכולה לפגוש ברחוב ולדבר איתו. הוא נולד בתל-אביב וגר בה כל חייו, בזכות ביבי הוא נאלץ לנקות מדרגות מאחר שפרש לגמלאות אבל עדיין לא הגיע לגיל 67.

הוא מספר לי ששלושה מחבריו מתו בפתאומיות השבוע, הוא בעצמו סובל מאסטמה.

למה לא תעבור קצת לדרום, אני צוחקת איתו וחושבת למה אני לא אחזור לשם, אני הרי כל-כך מתגעגעת ואני יודעת שזה בלתי אפשרי, אי אפשר להחזיר את הזמן האבוד רק לחשוב עליו.

דרג את התוכן: