ושוב יש געגוע, ויש עצבות.

ואחרי תקופה של אושר יחסי המלנכוליה שוב משתלטת על פנים שמשתדלות לחייך.

אומרים שמיד רואים עליי כשלא טוב לי.

ובסופו של דבר, אין למה להתגעגע. האשליה של אושר מזמן התמוססה באוויר אביך ומלא שאלות פתוחות.

ויש רגעים קטנים של נחת, רגעים של צחוק מתגלגל ואמיתי וחיוך שלא יורד מפנים עייפות ומתוסכלות שמחכות כבר לשינוי.

והשינוי איטי ומתסכל... כל כך איטי...

ויש התחלה, יש צעדים ראשונים לקראת, אבל הרצון להיות כבר במקום ההוא...

והמחשבה על ההוכחה, להראות לכולם, להראות לו מה הוא פספס, איך הוא ויתר על זה, עליי, מובילים אותי למקום לא נכון, אבל זה בלתי נשלט...

ואולי אחרי השינוי המלנכוליות הזאת שתוקפת לא תוכל להשפיע בצורה כזאת? ואולי אהיה חסינה יותר לרגישויות כאלה שתוקפות? 

ושוב יש געגוע, ויש עצבות. ויש ציפייה.