צוואתו של איזידור שטרן ~ • ~ • ~ • ~
כמו בכל יום באותה שעה, מזה כשנה וחצי, ישב נינוח בכורסת העור הכבדה, שהוצבה עבורו לפי עונות השנה, כך שיוכל להתבונן בשדרת התפוחים שבגנו, מבלי להסתנוור.
בפניו חרושי הקמטוטים שזקן כסוף, קצר ומטופח עיטרם, לא ניכר כל תו שיסגיר מחשבות טורדניות. את שגמר אומר בליבו לעשות, העלה על הכתב שבוע קודם וידידו מילדות, הנוטריון רוברט אנגל, העיד בחתימה ובחותמת כי נכתבו הדברים בפניו. לצד חתימתו הוסיפה גם רעייתו, אלזה אנגל, את חתימתה העגלגלה כמראיה והרכה כטבעה.
שקט שרר בבית הגדול. מן החלון הפתוח למחצה נשמע ציוץ המוני של ציפורים בדרכן אל מחוז חפצן. בקרוב, הרהר, גם אני אפרוש כנפיים אלא שבניגוד לצייצניות האלה, לא אשוב...
כשהגיעו לאוזניו רחשי המכונית מן העיקול המוביל לחזית הבית, זיהה כי של דניאל היא. תמיד הוא מקדים להגיע, אם בעתות שמחה ואם בעתות יגון. משהתנסחה בו הבחנה זו, תהה כיצד יגיבו בניו על העניין שלשמו ביקשם לבוא. ברור היה לו שדניאל ימחה ויטען שהדבר לבטח לא היה לרוחה של אימו, לו הייתה בין החיים. בילדותו בילה שעות ארוכות בחדרהּ ובשנים האחרונות, מאז נפטרה, נהג לתת משנה תוקף לדעותיו, בהשליכו אותן גם עליה. באשר לבכורו, לא היה לו שום ספק. אלפרד יעטה על פניו את הארשת הקבועה שאין לפענח ממנה את צפונות ליבו. מודע היטב לעצמו, הודה שאלפרד, ממש כמוהו, נוהג לשמור את מחשבותיו ובעיקר את רגשותיו, כבושים בקרבו. עם זאת יתרון היה לו על בנו - כבר מזמן מצא שעפעף עינו השמאלית רוטט, כל אימת שהוא מתקשה לכבוש את הסתייגותו. גם אם יקרה הדבר הפעם, הוא לא ידע זאת, כי מראש סוכם שהפגישה תתקיים ללא נוכחותו.
קרניים חמימות של שלהי חורף האירו מבעד לוילון התחרה העדין את תמונתה של בלנקה שטרן המנוחה, מחייכת את חיוכה המפייס מעל פסנתר הכנף המיותם. בתנומתו החטופה נדמה היה לו כי שמע אותה שרה את ה-Lindenbaum שכה אהב. לשווא ניסה להיאבק עם העירות, שאיימה לשלול ממנו את העונג הנדיר הזה וממילא גבר קולו הרם של אלפרד, על זה של אימו, עם כניסתו לבית...
בעוד שעה קלה יבוא הקץ לכל זה, ניחם את עצמו. איש מהם לא יישאר לסעוד, אף כי אדלה, סוכנת הבית, מפליאה לבשל. הוא ידע היטב מדוע נהגו שניהם לקצר את שהייתם עמו ולכן נמנע מלהכביד עליהם בהפצרות, מה גם שהעדיף את השקט על השיחות המייגעות סביב ניהול המפעל וענייני היום. יותר מכל הרגיזה אותו התעניינותם הנבוכה בשלומו ההולך ורע מיום ליום.
כמה טוב שרוברט כאן, הודה בפני עצמו עם ניצוץ קטן בעיניים. מאז נפטרה בלנקה, נהג זה לבלות עמו ערב אחד בשבוע וזאת מבלי שביקש ומבלי שהלה הציע, שהרי אנשי כבוד מבינים זה את זה ללא אומר. אדלה המסורה תביא ממיטב מטעמיה והוא יתענג לראות את רעו אוכל עבור שניהם. לכשתשוב עם קנקן התה וספלי החרסינה המעוטרים, כבר יסבו לשולחן השחמט והוא יאזור כוח להביס את רעו במשחק שנותר פתוח מפגישתם הקודמת. • שמע את שתי המכוניות מזנקות מן החזית בבהילות. לא הספיק למלא ריאותיו בשאיפה עמוקה מן המשאף ורוברט נכנס, אחרי שנקש קלות בדלת הכפולה, מבלי להמתין לאישור. "בדיוק כמו שאמרת, איזי", התיישב למולו, מתנשף וסמוק לחיים. "שניהם בלעו את לשונם. דני זינק ממקומו והתהלך אנה ואנה קפוּץ אגרופים ואלפי, נו אתה הלוא מכיר אותו, רק בהה בדיוקן שמעל לאח ולא הסיר ממנו את עיניו, עד שמסרתי לידיו את הניירות". "ומה החליטו"? שאל איזידור שטרן, שמפאת חולשתו נשמע שווה-נפש. "נו, כן", מיהר הנוטריון להשיב, "שאלתי כל אחד מהם בנפרד ולא הייתה בפיהם תשובה. כשחזרנו להתכנס, הזכרתי להם שקָבלת הירושה בבוא היום, מותנית בהסכמתם לאחת משתי החלופות. או אז השתחררה לשונם ועם שנכנסו איש לדברי רעהו, הביעו את סלידתם מעצם המחשבה שסטודנטים לרפואה, בגיל ילדיהם, יבתרו את גופך, ינברו בכליותיך, וידביקו לך כינוי כמו 'מקס' או 'מוריץ',* כשהם צוחקים מלוא פיהם בקפטריה. בלית ברירה, אמרו, הם נותנים את הסכמתם לשרוף ולפזר את אפרך במעלה הדרך לסנטוריום בו נפטרה אימם".
נקישה קלה בדלת הפֵרה את השתיקה המהורהרת שנעטפו בה השניים. עגלת השירות הנהוגה בידיה הבטוחות של אדלה העניינית, התגלגלה פנימה, עמוסת תבשילים מעודנים וכלי אוכל מקרקשים. _______ * מקס ומוריץ – שתי דמויות "חלמאיות" בבדיחות רבות. עמנב שגדל על סיפורי מקס ומוריץ, כתב לי: אין הם דמויות חלמאיות, אלא שני ילדים שובבים, שידם בכל, ויד כל בם. כל אחד מהם הוא "פגע רע", המכפיל את רעהו. אנדה פינקרפלד תרגמה את עלילותיהם ובעברית הם נקראים "גד ודן". |