0
כשהדיכאון משתלט זה כאילו ואתה הופך לבובה, כאילו יש מישהו שמחבר לך חוט ומזיז אותו בעצמו. מי שמזיז את החוט קובע מה האם באותו שבוע תאכל בלי סוף, או שאולי לא תאכל בכלל. האם תתאמן בלי סוף או לא תתאמן בכלל, או שאולי תישן בלי סוף, או...כן, ניחשתם נכון, לא תישן בכלל.
פתאום, אתה חושב האם עשית משהו רע למישהו שזה מגיע לך, כל מיני דמויות שהכרת בחיים עוברות לך לראש ואתה מתחיל לנתח מה היה איתם, האם פגעת בהם? האם עכשיו אלוהים מעניש אותך? ואם הוא לא מעניש, אז הוא סתם מתעלל בך? למה?
כך או כך, פתאום לא בא לך לעבוד, לא בא לך ללמוד, ואין ספק שהחלק הכי טוב ביום הוא השינה, החלק בו אתה לא מרגיש כלום. אתה מחפש תחליפים לשינה שיעזרו לך לא להרגיש, סמים, לא עוזר, אלכוהול, לא עוזר. לפעמים אתה גם מתאמץ להכריח את עצמך לצאת מזה אבל זה פשוט לא עובד ובאיזשהו שלב אתה מבין שכמות האנרגיה שאתה מוציא כדי לצאת מהדיכאון מתישה אותך לא פחות מהדיכאון עצמו. אז אתה נשאר בבית, כל הזמן, כמה שיותר, כי לומר בוקר טוב ולהציע חיוך מזויף לאנשים בעבודה, ברחוב, זה כבר הופך למאמץ. פתאום, כל דבר מקבל נראות רעה עוד יותר ממה שהיתה ללא הדיכאון, אתה רועה שומר בבניין בן 67, בגיל של אבא שלך ואתה נהיה עצוב כשאתה חושב שאדם בגילו צריך לעבוד בשמירה כעובד קבלן, קבצן ברחוב – גם הוא מצליח להעציב אותך עוד יותר. פתאום הכל עצוב |