כותרות TheMarker >
    ';

    המקום של bonbonyetta

    דאגה לסביבה בעיני זה גם אכפתיות ל"שקופים" חסרי הישע שאתנו על הכדור הזה, ומי שבסוף סולם העדיפויות - בעלי החיים. כאן לשם שינוי, אני מנסה לשים אותם בפוקוס קדימה.
    למה? כי רק מי שאוהב רואה את המצוקה, הסבל, וחוסר ההגינות ביחס כלפיהם.
    תמונת הבלוג מהספר "כלבי המגפה", ריצ'רד אדמס, שנתן בי אותותיו וחותמו לנצח.

    0

    איך בכלל זה קרה ?!

    68 תגובות   יום רביעי, 14/3/12, 21:37

    ''

    איך בכלל זה קרה שלאהוב זה מופרע, ובחמלה יש אובססיביות?

     

    בידיעה בהמשך הורחק פעיל מחוות מזור ע"י בעליה בצו הרחקה של ביה"מ כי התנהגותו היה בה משום הטרדה ו"במחאתו היה משהו מהאובססיביות" - הא?

    Nrg מעריב "בגלל אובססיביות: פעיל בע"ח הורחק מחוות מזור" (4.3.2012) .

     

    ממתי אכפתיות ודבקות במטרה כשהיא עזרה לחסרי ישע, כי נכמר לבך ואינך יכול לשאת את סבלם נחשבת אובססיביות?

    כנראה ממתי שמי שפעילות זו מופנית נגדו יותר רצויים להם אנשים יותר "הגיוניים", שסבלם יצורים חיים שאינם יכולים להגן על עצמם "אינם בראש מענייניהם".... ואת הפעיל הזה, הם, ולא אחר, מאשימים בהתנהגות מטרידה ואובססיבית.

     

    וואלה, כנראה שמאז ומתמיד הסנדלר הלך, הולך, וילך יחף ובלי נעליים, וימשיך לבוא בטענות לאחרים שהולכים יחפים.

    עלי להודות שגם עבורי כמו לרבים אחרים בודאי, המקום הזה הוא סיוט, וושוב כאחרים אני מקווה ופועלת לכך הרבה שנים בצורות שונות, אז מה? האם מי שיש בו יותר נחישות וחמלה לבעלי חיים אומללים יכול להיקרא "אובססיבי" ע"י מי שלא רק לא אכפת לו אלא נשוא מחאות אלה?

     

    את התמונה בהמשך שריגשה אותי מאד, מצאתי בפייסבוק, והעליתי אצלי כאן, היות ופעמים רבות מעניין אותי פידבק של הצד השני, ולגית איך רואים ומרגישים אחרים.

    לפעמים אפשר ללמוד מתגובות לא רק ליהנות מהן, ואפילו מאלה שאינן מסכימות אתנו.

     

    (התמונה מכאן, לא יודעת את המקור, וגם לא מצוין על גביה, זה רץ ברשת)

     

    ''

     

     

    אחת מהתגובות מאישה מקסימה שאני מחבבת מאד, היתה משהו כמו "זה קצת משוגע"....לא?!, כשאח"כ היא טרחה והסבירה את הכוונה האמיתית לדבריה. אלא שאני, מפאת רגישותי לנושא, זה כבר עשה לי את פעולת ה "דז'ה וו" ואסוציאציות של תגובות אחרות לאורך השנים בהקשרים שונים, לאו דווקא בעלי חיים.

     

    לדעתי בתמונה יש המון קירבה, קשר, ואהבה, אך עלולים בהחלט להיות מי שרואים בה את אותם דברים, אך בצורה מוגזמת, עד כדי לכנות זאת "מופרע" מבחינת "חריג".

     

    נזכרתי בכל כך הרבה פעמים בהם אוהבי בעלי חיים סופגים "ריקושטים" מהסביבה בשל אהבתם והאכפתיות שלהם, מה שהם מוכנים לעשות כדי לעזור לבעל חיים - כשלפעמים לאחרים נראה "מופרע". ולמה? אולי כי הם עצמם לא אכפת או מזיז להם כלל, או לא נוגע בהם בצורה כזו, אז להם זה נראה "מופרע"....

     

    יש לכם שמץ איך זה קרה ואיך הגענו לזה בכלל?! למצב בו לאהוב נחשב לפעמים כמופרעות (סטייה מהנורמה), ובחמלה (כשהיא מרובה "מדי") יש משהו מהאובססיביות? נשמע לכם הגיוני?

     

    קצת עולם הפוך, או שאלה זמנים קצת מנוכרים, תעשייתיים, וירטואליים וב"כאילו"? שלפעמים נראה שאנשים שכחו איך להרגיש, ושלאהוב (לא חשוב מי ומה)? או להרגיש בשיא הווליום? אולי לכן זה עלול להישמע חריג, קצת מופרע, וחמלה נראית לאנשים מסוימים אובססיבית ולא מעשית?

     

    אם היוצאים מהכלל ה"החריג" הם מי שאכפת להם, כנראה שה"נורמה" ה"נורמלי" זה אדישות וניכור, לא?

     או שהחברה, הנורמות השגויות (מבחינה הומאנית ואנושית), הפכו כהיי חושים, אטומים, וקרים והם ה"חריגים"?

    ואם כך, דבריו בזמנו של אבי האהוב ז"ל מתחילים להישמע יותר ויותר הגיוניים: "הנורמלים היחידים נמצאים בבתי משוגעים"

     

    ''           ''                ''  

      

    דרג את התוכן:

      תגובות (66)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        19/3/12 20:54:

      בהמשך לתגובתו של הגולש דברים ב'

      אינני מצטטת כאן שוב את תגובתו (שבינתיים נמחקה) ואת תגובתי לה, אך בהמשך להתכתבויות בינינו, אני אישית שמחה שראיתי זאת לא נכון.

      ברשותו אני מפרסמת כאן חלק מהתכתובת.

       

      היות ותגובתו יצירתית, והבנתי שממש "מהבטן" אני מזמינה את דברים ב', שוב, גם בפומבי, להמשיך לבקר ומקווה לראות עוד מהכתיבה שלו כאן. היא כתיבה והתייחסות ממשיים, אמיתיים, גם אם לפעמים לא מובנת ככוונת הכותב.

       

      ''

      ------- 

       

      תגובה:     !

      ''
      תאריך : יום שני, 19/3/12, 20:28
       

      התגובה המקורית כבר נמחקה. עכשיו היא נמצאת בתוך התגובה שלך.

      אני בדרך כלל לא אוהב להסביר את מה שכתבתי, אבל זה לשיקולך,

      את יכולה לעשות שימוש בדברים שכתבתי לך.

       

      לא חשבתי שזה יובן ההיפך מכפי שהתכוונתי.

      הקטע הזה נכתב מתוך הלך רוח של בוז מסוים לתחושת העליונות שלנו, ול'מותר האדם מן הבהמה'.

      אני מתעב את מי שיכול לבעוט בחיה, וה'אני 'שכתוב כאן בגוף ראשון הוא 'אני' גנרי.

      אבל זה קטע קליל וחסר יומרות, ויהיה מגוחך להתחיל להוסיף לו פרשנויות והסברים.

        19/3/12 20:18:
      אכן תגובת דברים ב' ניתנת ליותר מפרשנות אחת.יתכן שכתיבתו אינה קורצת ואינה מנסה כלל להוליך את הקורא שולל או אינה מנסה כלל לרמז על אופיו "האמיתי" של הכותב,ויתכן שהפיסקה המסיימת את כתיבתו היא שורת המחץ שלו.
        19/3/12 19:21:

      צטט: דברים ב' 2012-03-19 17:00:45

       

      היה לי פעם חלום רע, ודי טרחני, אבל אולי אפשר למצוא בו את התשובה לשאלה "איך זה קרה?"


      בחלום, המישהו שיושב במרומים אמר, די, מיציתי. נמאס מהמשחק הזה; מערבבים הכל ומתחילים מחדש. במשחק החדש החתולים לוקחים אחריות על העניינים. קמים בשש בבוקר, מתלבשים, והולכים לעבודה. אבל דבר ראשון בבוקר הם פותחים את הדלת ומאפשרים לאנשי המחמד שלהם לרוץ לגינה ולהתרוקן. זה אחד מהחוקים הבסיסיים של המשחק. בינתיים, בזמן שאנשי המחמד מסתובבים בגינה ומחפשים את העץ הנכון, החתולים מטגנים לעצמם ולגורים חביתות עם ריח משגע, ודופקים בעיטות לאנשי המחמד שחוזרים מהחצר בשעטת ריחרוח צוהלת. כי אנשי מחמד, אם לא תחנך אותם, לא יתנו לך יותר לעולם לאכול בשקט. זה מה שמסביר החתול, המיושב בדעתו, לגורים הפוחזים שמתחילים לילל בהיסטריה בכל פעם שאנשי המחמד שלהם חוטפים בעיטה. אחר כך, בדרך החוצה, כשהגורים לא רואים, החתול המיושב בדעתו זורק אבנים על אנשי מחמד שמחטטים בפח הזבל, או על אלה שסתם נרדמו ליד הגדר שלו. מובן שהחתול המיושב בדעתו לא זורק אבנים מתוך רוע, זה פשוט האינסטינקט החייתי הקדום שלו שגורם לו לעשות את זה. טוב, זה גם הזכרון ההיסטורי שנשמר בגֵנים עוד מהמשחק הקודם, כשזה היה התור שלו להיות בפח הזבל ולחטוף אבנים.


      בחלום הזה שכבתי רעב מתחת לספסל, כשבסמוך עברה משפחתו המכובדת של החתול במגפיים: אמא חתולה- עיכסה מעל מגפיים מצוחצחים עם עקב גבוה. שלושה גורים במגפי פלסטיק צבעוניים, ועם נזלת שקופה תלויה על השפמפם ליקקו בשקיקה סרדין על מקל. החתול במגפיים, עם זנב זקור בגובה של תורן, הלך זקוף והבליט את הכרס ואת הישבן כשהוא מלטף את שפמו המטופח ומעשן מקטרת. ברגע שהגורים הבחינו בי הם פצחו ביללות מחרישות אזניים ודרשו מהחתול במגפיים לקחת אותי הביתה ולגדל אותי. הגורים המתוקים הזילו דמעות, ואחד מהם אפילו התקרב אלי בזחילה וניסה לדחוף לי לפה את הסרדין על מקל שלו. הגורים טענו בפני אביהם שאני נראה בדיוק כמו "הערס-מחמד בכפכפים" שמצוייר בספר הגורים שלהם. ברוב זעם הטיחו בו את הטענה שבספר הזה, שהוא עצמו נוהג להקריא להם לפני השינה, החתולים דווקא התנהגו יפה לערס-מחמד שלהם.  החתול במגפיים נשך עם שיניו הקטנות את קנה המקטרת וצחק. ספרים זה בשביל להירדם ולישון טוב בלילה, אמר בטון אבהי לגוריו, אל תאמינו למה שכתוב בספרים. חוץ מזה, אם ניקח אותו הביתה, אתם תטפלו בו בדיוק שלושה ימים, ואחר כך תשאירו לאמא להאכיל אותו ולנקות את הקקי שלו מהרצפה.


      בסוף, אחרי ויכוחים ובכיות, ואחרי שאמא חתולה התערבה לטובת הגורים, הם לקחו אותי הביתה, אבל זה לא החזיק אפילו שלשה ימים. עוד באותו ערב הגורים שכחו ממני. אחרי יומיים החתול המיושב בדעתו הודיע שאם זה ימשך הוא ייקח אותי בלילה, בשעה שהגורים ישנים, ויזרוק אותי באיזה מקום מחוץ לעיר. במשך כל השבוע הבא היה הבית של החתולים מלא ריב וצעקות. הגורים ייללו ושרטו לעצמם את הפנים, ואיימו על אביהם שאם יזרוק אותי הם יברחו מהבית. אני מצדי חיפשתי מקומות מסתור והשתדלתי שלא יראו אותי, כי בכל פעם שהחתול במגפיים נתקל בי, הוא הביט בי בשנאה ורטן- אתה רואה מה עשית?


      החלום הנוראי הגיע סוף סוף לקיצו מבעיטה שחטפתי בצלעות אחרי שגנבתי חתיכת עוף מהמקרר. לפני שהתעוררתי לגמרי עוד הספקתי לראות את החתול הזועם מניף את הרגל עם המגף לעוד בעיטה, אבל כשכבר פקחתי את העיניים, החתול שלי רבץ יחף ומנומנם במקום הקבוע שלו ליד הקיר. זאת היתה הקלה גדולה להתעורר מהחלום הזה במיטה, ולראות את החתול על הרצפה. קמתי ודפקתי לו בעיטה, כדי שיידע שהמשחק בעצם לא התחלף, ובינתיים זה עוד התור שלו לחטוף בעיטות.

      -------------------

      תודה על תגובתך.

      בהתחלה היה נדמה שבהפוך על הפוך הבנת את הראש של הסיפור בדיוק, ואתה מנסה להעביר מסר בדיוק כמוני.

      בסופה של התגובה שלך הבנתי שיכול להיות שנתתי פרשנות לא נכונה, ואינני יכולה להחליט אם זה רוע לב, הומור שחור, או איך, כי לפעמים מרוב הפוך על הפוך מגיעים לפירוש שזה בדיוק כמו שנכתב, חד וחלק.

      האמנם?  

        18/3/12 15:10:

      צטט: bfou 2012-03-18 14:19:06

      הגבתי, אבל החלטתי שזה כבר גולש לאובססיביות, אז מחקתי. :)

      --

      עכשיו אתה מקניט אותנו ועושה לנו דווקא הא?מופתע

      הרי אתה יודע שאצל כל אחד הגבול והקריטריון שונה, נכון?

      אז בבקשה תחזיר.צעקה

      אצלי ובעיני זה עדיין לא הפך לכזה, אם וכאשר יהפך אומר לך.

      עשינו עסק?

      או שסגרת את הבאסטה?קריצה

        18/3/12 14:19:
      הגבתי, אבל החלטתי שזה כבר גולש לאובססיביות, אז מחקתי. :)
        17/3/12 21:32:

      צטט: טיולים 2012-03-16 07:58:17

      על הדרך - טורדנות כפייתית, או הפרעה טורדנית-כפייתית (בלעז: הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית) היא הפרעה נפשית המסווגת כהפרעת חרדה. היא מתאפיינת במחשבות פולשניות וטורדניות, וכן בביצוע פעולות טקסיות שוב ושוב במטרה לגרש את המחשבות הבלתי-רציונליות. הסובלים מההפרעה מדווחים כי המחשבות הטורדניות גורמות להם חרדה, אך הם מסוגלים רק בקושי להסיח את הדעת מהן. הפעולות הטקסיות מפחיתות את החרדה, אולם לזמן קצר, והן גורמות סבל וטרחה כשלעצמן. הימנעות מהפעולות הטקסיות מעצימה מאוד את תחושת החרדה ויוצרת תחושת דיכאון. - זו הגדרה "נורמלית" באנושות מסתבר...

      --

      תודה רבה על המידע, אך בודאי הבנת שאין המדובר בדברים כאלה בפוסט שלי, אלא אחרים לגמרי. אם כי בהחלט לא מזיק תמיד להשכיל לגבי פרשנות רפואית של המונחים המדוברים.

      ''

       

        17/3/12 21:29:

      צטט: bonbonyetta 2012-03-17 19:30:39

      צטט: ענבל ר נקש 2012-03-15 19:23:06

      וואו, איזה פוסט מסובך. בין אהבה לאובססיביות יש קשר, והגבולות היו תמיד מטושטשים. חמלה זו לא אהבה. שני דברים שונים, ומשום מה, שניהם לא מקובלים בימינו. למה העולם נעשה קר וקשה? אני לא יודעת, אולי הוא תמיד היה כזה, ולא היינו בו כדי לשים לב. אולי הכל זה עניין של פרספקטיבה. כמה מאות שנים לאחור, האם באמת היה פחות קר ומנוכר? כמה אלפי שנים? התקדמנו או רק זזנו הצידה? אולי המימדים השתנו, וכל הדברים גדולים יותר, מרובים יותר.
      איפה עובר הגבול בו אהבה לאחד הופכת שנאה לאחר?
      אין לי הפעם תשובות או הסברים בשבילך, רק המון שאלות.
      אוהבת את הפוסטים שלך, ושיהיה לך סוף שבוע רגוע ומקסים.

      --

      מה מסובך? אנשים עושים דברים מסובכים, זה אינו כך בכלל. לפעמים צריכים לראות גם קצת עם הלב, לא רק עם העיניים או עם הראש. 

       

      "הלב בלבד, רק הוא רואה נכונה. הדברים החשובים סמויים מן העין" – השועל בספר "הנסיך הקטן"

       

      ''

      מסובך, כי כל לב רואה משהו אחר.

        17/3/12 21:29:

      צטט: רפאלה 2012-03-15 22:44:54

      אני נחשבת ללא נורמלית...מתחילה עם כל הכלבים ברחוב...חחח, מדברת אליהם..ולכלבה שלי אני אומרת "בואי לאמא, לכי לאבא..מי ילדה טובה של אמא...." ועם החתולים בכלל..יש לי רומן....בכלל אוהבת את כל החיות...אתמול חדר ג'וק לבית...הזזתי אותי בעדינות לחדר המדרגות...

      --

      אני חושבת רפאלה יקרה שאנו צריכות לעשות תחרות. גם אני ניגשת לפעמים לכלבים ברחוב, לגבי חתולים, הם אלה שהולכים אחרי או ניגשים אלי...

      היה באמת בשביל הקטע כיף לעשות תחרות כזו.... 

      ''

        17/3/12 21:25:

      צטט: לוחש לסירים 2012-03-15 21:56:42

      מבחינתי הלא נורמלי הוא הנורמלי...והנורמלי הוא לא נורמלי.

      בהחלט 

      ''

        17/3/12 21:23:

      צטט: נ.י.ל.י 2012-03-15 21:02:37

      אני אוהבת להכנס לבקר אצלך יקירה
      כאן אני מרגישה שאני נורמלית-חחחח
      ממזמן הפסקתי להתבייש באהבותי המוגזמות(לדעתם של אחרים)לבעלי החיים.
      אבל כאן אני חשה "בבית"

      --

      תודה יקרה, אין אהבה "מוגזמת", את היא זו שקובעת את זה לפי לבך שלך. מה שטוב לאחד אינו מתאים לשני הרי. ויש אנשים שחושבים שאהבה זה כמו סבון ומתבזבז, אז "ראוי" יותר לתת אותה במידה למי שיותר "חשוב". 

      ''

        17/3/12 20:02:
      *
        17/3/12 19:36:

      צטט: luis56 2012-03-15 20:45:57

      כל חריגה מה"נורמה" מתוייגת כלא נורמלית
      השאלה מי מגדיר את גבולות הנורמה?
      ולמה מי שמגדיר את הגבולות צודק?
      אז שכל אחד יקבע את הנורמות שלו והכל יהיה בסדר.

      --

      בהחלט, רק שלא ינסה להחיל את הנורמות שלו על אחרים, ויש כאלה כידוע לך שעושים זאת כל הזמן. לא רק במישור אישי, במישור ממלכתי, ומגזרי.

      ''

        17/3/12 19:30:

      צטט: ענבל ר נקש 2012-03-15 19:23:06

      וואו, איזה פוסט מסובך. בין אהבה לאובססיביות יש קשר, והגבולות היו תמיד מטושטשים. חמלה זו לא אהבה. שני דברים שונים, ומשום מה, שניהם לא מקובלים בימינו. למה העולם נעשה קר וקשה? אני לא יודעת, אולי הוא תמיד היה כזה, ולא היינו בו כדי לשים לב. אולי הכל זה עניין של פרספקטיבה. כמה מאות שנים לאחור, האם באמת היה פחות קר ומנוכר? כמה אלפי שנים? התקדמנו או רק זזנו הצידה? אולי המימדים השתנו, וכל הדברים גדולים יותר, מרובים יותר.
      איפה עובר הגבול בו אהבה לאחד הופכת שנאה לאחר?
      אין לי הפעם תשובות או הסברים בשבילך, רק המון שאלות.
      אוהבת את הפוסטים שלך, ושיהיה לך סוף שבוע רגוע ומקסים.

      --

      מה מסובך? אנשים עושים דברים מסובכים, זה אינו כך בכלל. לפעמים צריכים לראות גם קצת עם הלב, לא רק עם העיניים או עם הראש. 

       

      "הלב בלבד, רק הוא רואה נכונה. הדברים החשובים סמויים מן העין" – השועל בספר "הנסיך הקטן"

       

      ''

        17/3/12 19:23:

      צטט: Gfaus 2012-03-15 18:41:28

      מילת המפתח היא פרופורציות ...

      נשמור עליהם *

      תודה רבה, אמנם מילת המפתח היא פרופורציות, אך היא גם שורש הבעיה. מפני שמה שכזה עבור אחד אינו נכון וכזה עבור השני. אין האחד יכול רק בשל העובדה שהוא חושב כך להחיל זאת על חברו.

      המילה הזו משתנה מאוכלוסיה אחת לשניה, מדינה אחת לשניה, זמנים כאלה ואחרים, היא אינה אבסולוטית, היא יחסית להמון דברים.

      אז בעיני - בהחלט לא. 

      ''

        17/3/12 19:04:
      את הנורמה קובעת החברה. מה שמחוץ לגבולות שהיא הקבעה - נחשב חריג. אין בקביעה הזו, כמובן, שום אמת אבסולוטית. בוודאי שאין בה כדי לקבוע מי משוגע ומי שפוי. היא רק משקפת את הלך הרוח הציבורי (שיכול להיות מוטעה לגמרי, כולנו כבר יודעים...)
        17/3/12 16:40:
      אולי כל צורת המחאה הזאת מול החווה במזור היא בזבזו זמן ואנרגיות? האדון הנכבד, בעל החווה מחזיק אותה כי הוא יכול וכי החוק מאפשר לו. אם רוצים להפסיק אותו צריך לשנות את החוק בעזרת פעילות בכנסת ולא על ידי הפגנות היסטריות חסרות כל מטרה ויעד.
        17/3/12 14:01:

      צטט: bfou 2012-03-15 12:04:12

      צטט: אסתי הורן 2012-03-15 08:15:48

      צטט: bfou 2012-03-14 22:52:28

      הכל שאלה של מידה. לרחם על חתול אחד - בסדר. להכניס מאה חתולים הביתה - אובססיביות.

      ---------

      למה? כי זה מה שהיה אצלך בבית?

      ----------

      הלוואי, הלוואי שהיה לי חתול או כלב.

      התשובה לשאלה היא, לדעתי, פשוטה ולא רגשית או מוסרית. אם משהו מקובל באוכלוסיה ברמה X ואת עושה אותו ברמה של הרבה יותר מ-X, אז את אובססיבית לנושא.

      אני עוסק בטכניקת אלכסנדר. אני מקבל שיעור פעם בשבוע, מפעיל את הטכניקה כל בוקר כשאני קם (כדי שיכאב קצת פחות), ומפעם לפעם באמצע השבוע. אני לא אובססיבי בנושא.

      המורה שלי עוסק בזה כל הזמן, בכל תנועה שהוא עושה. הוא אובססיבי לנושא.

      אם אני הייתי אובסיסיבי בנושא לא היה נשאר לי זמן להתאמן, לעבוד, לכתוב שירים ולהגיב לך.

      אני חושב שמגבלת הכמות המקובלת לנשים בת"א זה עד שלשה חתולים או פליט סודאני אחד :)

      ----------

      אתה מתבדח אבל בעצם "שופט" אחרים לפי מה שאצלך ולדעתך.

      אנשים חושבים אחרת ממך, ואין זה אומר לכן רק בשל כך שהם טועים, או צודקים.

       

      אני לא הייתי מתייחסת ומתבטאת בצורה בה התבטאת כלפי מי שאינו נוהג או חושב כמוני, זה גם די סקסיסטי מה שאמרת (התייחסתי לזה גם בתגובת הביניים הכללית קודם):

      "אני חושב שמגבלת הכמות המקובלת לנשים בת"א זה עד שלשה חתולים או פליט סודאני אחד :)"

      '' 

        17/3/12 13:49:

      צטט: אסתי הורן 2012-03-15 08:15:48

      צטט: bfou 2012-03-14 22:52:28

      הכל שאלה של מידה. לרחם על חתול אחד - בסדר. להכניס מאה חתולים הביתה - אובססיביות.

      למה? כי זה מה שהיה אצלך בבית? כי זאת הנורמה? מה הופך את המספרים האלה לאידיאל?

      לדעתי אנשים חיים בתרבויות, זמנים ומקומות שונים, אבל כשהם מתעלמים מרגש הרחמים שלהם, הם נעשים אכזריים ובלתי-מוסריים באופן מוחלט. לכן אפשר לשפוט את הנאצים, או אסד, או כל מימשל ותרבות מרושעים. מוסר הוא לא תלוי תרבות. לא להתאכזר למישהו אחר, זה דבר שנכון בכל מקום ובכל זמן.

      --------

      ''  תודה

        17/3/12 13:46:

      צטט: עין קשובה 2012-03-15 07:50:38

      יחי הממוצע!

      בהחלט לא לדעתי, תלוי לפי המקרה. הממוצע בהרבה פעמים מביש ואינו מביא לשום מקום. 

        17/3/12 13:44:

      צטט: חמי_רוז 2012-03-15 07:12:27

      את מדברת על הזמנים הבעייתיים שלנו, האם פעם הרגישות והחמלה כלפי ייצור חי היתה גדולה מאשר היום?

      איזו שאלה זו? או שאינני מבינה כוונתך.

      הרי גם פעם המודעות לאדם הייתה בהרבה פחות עם עבדות ויחס לנשים, אז זה אותו דבר שאספר לך על יחס מביש לנשים, ואתה תשאל אותי אם פעם היה טוב יותר? 

        17/3/12 13:42:

      צטט: אור 2012 2012-03-15 06:40:18

      החברה שלנו כבר מזמן שכחה ערכים

      ערכים? מה זה? תסבירי....קריצה 

        17/3/12 12:04:
      החברה נהייתה חולנית. זו התשובה. כשאני מאכילה את החתולים מתחת לביתי, ישנה שכנה חולת נפש, צורחת עלי מקומה רביעית "קחי אותם אלייך הביתה", רק שתביני שאת האוכל אני שמה בצלוחיות בצורה מסודרת ומעולם לא היה לכלוך. אלו אנשים ששנאת אדם ומן הסתם גם שנאה לכל מה שחי ונושם זורם בעורקיהם. את יכולה למצוא את הפסיכופאטים האלה מנהלים בכירים, או בבנין שלי - השכנה המטורללת. לשמחתי אני עוזבת את הבנין ויש לי שכנה מקסימה בקומת קרקע שהיא תאכיל אותם.
        16/3/12 22:45:

      צטט: Design4U 2012-03-15 06:14:10

      כמו שנאמר: הכל שאלה של מידה. שום מצב קיצון אינו מבורך.

      לא מסכימה אתך כלל.

      לא הכל הוא עניין של מידה

      תלןי מי ולפי מה מחליטים מה הוא מצב קיצון ....

      לפעמים ההישגים הגדולים באו כתוצאה ממצב קיצון...

      flower clipart: lady in gardening clothes 

        16/3/12 22:39:

      צטט: yonbir 2012-03-15 01:59:37

      זה עלול לקרות בחברה השפע הרודפת אחר מותרות ונהנתנות. כל אחד רוצה לראות את הזולת "מתיישר" לעומתו, אבל באותה מידה שואף להגיע ל"יותר". וכשאחד מאיתנו מגלה חמלה כלפי בעלי חיים, הוא מהווה מעין איום על החברה סביבו- קשה לאדם ה"נורמטיבי" להגיע לרמתו, והכי קל לשייך את אותו אדם לקבוצה מאוד מסויימת ואפילו חריגה.

      --

      חברה שבה הכל "מיושרים" ודומים אחד לשני....היא נוראה.... הסנני

        16/3/12 22:38:

      צטט: נתןפאר 2012-03-15 01:04:01

      למזלי עקב מימדי 195ס"מ על 100ק"ג איש אינו "מתעסק" איתי....

      אני יכול חופשי חופשי לאכיל את חתולי השכונה וכולם נזהרים...

      ואפילו ילדי השכנה עוזרים לי...ואיש אינו מעיז להרע להם...

      ובטח ובטח לא לומר שאני אובססיבי...

      --

      זה מה שנקרא חוסר צדק, לאחד נותנים 195 מ' את השניה שוכחים .... לשון בחוץ

      חבל נורא שאתה שכן שלי....

        16/3/12 21:46:
      בונבושית, תרשי לי לא להתייחס לעצם הסיפור, כי אני לא מכירה את האדם ואת הפעילות, אלא רק לומר לך - תודה, על המחשבה שאת מביאה לנו: היכן הוא אותו קו בין האובססיה לבין האהבה, הן ברגשות, הן במחשבות והן במעשים? ואת זה אני מעריכה אצלך, את הרגעים האלו שבזכותך אני מפעילה כמה תאים אפורים של חשיבה ואולי גם קצת את הלב...♥
        16/3/12 20:41:

      בונבונייטה, יש אנשים שאין להם את זה. פשוט לא מרגישים שום רגש או חמלה לבעלי חיים.
      לאי עזור כמה אנסה להסביר, הם לא יבינו!
      יש שמגיעים לביתי ומתחלחלים מכך שהחתולות ישנות במיטה שלנו.
      לפני כמה שנים הייתי באיזו סדרת טיפולים, באחת הפגישות לא יכולתי להגיע, כי כלבי האהוב גסס ולא הפסקתי לבכות ובוודאי שלא הייתי פנויה לקיים פגישה. הודעתי ערב לפני וסיפרתי את הסיבה.

      אותה אישה התרעמה מאוד וכתבה לי מסרון חריף, על שאני משבשת את סדר עבודתה, שאין בי אחריות ואני מונעת ממנה לקבל אנשים במקומי וכדומה. שום אמפתיה למצב, כי פשוט לא יכלה להבין.

      אז חושבת שמי שלא ניחן באהבת חיות לא נוכל להקנות לו זאת באופן מלאכותי.

       

        16/3/12 20:02:

      צטט: טונקס 2012-03-15 00:30:45

      היתה לי לזה הדגמה טובה בשבת, החתול שלי טימי יצא בשמונה וחצי בבוקר ולא חזר. מבחינתי זה גרוע ממחלה וממוות, המחשבה שאולי הוא שוכב חמישים מטר ממני פצוע או תקוע באיזה מקלט, שאם לא יחזור לעולם לא אדע מה קרה לו, אפילו לא אוכל להיזכר בו, כי זה יהיה מכאיב מדי, כאילו נמחקו שש שנים מהחיים. הודעתי בעבודה שאני לא מגיעה, מה שבאמת היה בעייתי כי זה היה שבת ולא היה לי מחליף, אבל מה אני אמורה להשאיר אותו אולי שוכב פצוע, ללכת לעבוד כשאני בחרדה קשה, לא יכולה לאכול, מבולבלת, עם בחילות? טוב, אז למרות שהיחס לחיות מחמד השתנה - לא הבינו. הבחורה שביקשתי שתחליף אותי אמרה "איזו מין התנהלות זאת, שאני צריכה להחליף אותך כי את לא מוצאת את החתול שלך" (זו פעם ראשונה שביקשתי שיחליפו אותי בשבת ב-24 שנים)... השכן שביקשתי שיפתח מין בוידעם שיש לו בחוץ אמר שאני היסטרית ומטורפת, גם מי שהבין אמר "את לוקחת את זה קשה מדי", וזה הופך הכל לעוד יותר קשה. ובעניין שאלתך בוני - זה מה שניסו לעשות המהפכנים הגדולים, מהנביאים, דרך ישו, הוגי הדעות של הנאורות, הסוציאליזם - להעמיד את אושרו וסבלו של היחיד (האדם בדרך כלל מעטים חשבו על חיות) במרכז. עדיין לא הגענו לזה. אבל יש לנו סופר גדול שאמר את אותם דברים בדיוק שאת אומרת בעניין שיגעון ובאותו הקשר, של בעלי חיים, וזה אני אכתוב לחוד

      --

      טונקסי יקרה, מנסיון בעבודה ואחרים לא תמיד מבינים ומקבלים, וזו זכותם. הטעות שהיית כנה. את לא תמיד צריכה בדיוק לומר את הסיבה, מקרה חירום וזהו. נקודה.

       

      לגבי השכן ואחרים יכול להיות שאת אמנם דאגנית, אבל לדעתי זה עדיף על אדישה.

      פשוט לנסות לבקש ולומר בלי לחץ אם אפשר לפתוח את אותו מקום כדי שתראי אם הוא שם.

       הוא לא מסוגל להבין את הדאגה למי שהוא "כולה רק חתול". עבורו הוא סתם חתול סתמי, עבורך הוא בעל חיים שגר אתך, זה אחרת.

      אנשים לא תמיד מבינים שיש מי שמתייחסים לבעלי חיים אם הם גרים אתם או לא כיצור חי, שעבורם הוא יצור חי בדיוק כמו שכל האחרים, כולל האדם.

      ''

        16/3/12 19:54:

      צטט: שלויימה (חוני) 2012-03-14 23:59:25

      באחד הסרטים הרומנטיים הבחורה שואלת את הבחור מתי יותר מידי זה יותר מידי ? והבחור עונה לה - אף פעם ... אבל זה באהבה הדדית, מצד שני אם אדם מאוהב עד כלות במישהי שלא ממש רוצה בו , זה מתחיל להיות ניג'וס עד כדי תלונה במשטרה... אחזור לככב מחר.

      --

      אף אחד לא מדבר כאן על הטרדה, זו הגזמה מצד אחר לגמרי, אלא על זה שאדם חושב שהשני מגזים או אובססיבי או משהו רק בגלל שהוא עצמו לפי הרגשתו ודעתו רואה את הדברים אחרת. אם הוא רואה אותם אחרת אין זה אוטוטמטית עושה את הצד השני אכן כזה.

      בדרכי היום מטיול עם זואי לולי באו מולו קבוצת גברים שחזרו מבית הכנסת.

      אחד מהם מולי אומר לשני בטון אתם יודעים של מה:

      "נו, אתה רואה עם זאת מתעסקת"?....

      עניתי להם חזרה, מודה, היה קשה להתאפק: "ועם מה אתה מתעסק"?....

       ''

        16/3/12 19:51:
      נחמד הפוסט. לתשובה רצינית, יש אנשי מקצוע שיכולים לאבחן אובססיביות וגם לטפל בדרכים שונות לפעמים בהצלחה. אובססיביות יכולה לנבוע מהרבה סיבות אבל האינטרנט זה לא המקום לאבחן והאמרה הצינית של אביך ז"ל יש בה לדאבוני גם קצת מן האמת, רק צריך להוסיף לה מהצד השני את הבדיחה הידועה שמשוגע הוא זה שחושב שהוא הנורמלי היחיד...
        16/3/12 18:57:
      תודה על השיתוף ושבת שלום
        16/3/12 15:27:
      תודה ששיתפת אהבתי וכיכבתי שבת מבורכת בחום ואהבה צחיתוש
        16/3/12 15:21:
      יש לי נטייה חזקה להסכים עם אבא שלך ז"ל...וזה ידוע שאהבה נחשבת למחלה, לא רק בהקשר של בעלי חיים וזה ברור שהעולם הזה בכללותו מטורף והתמונה אגב..מדהימה.
      מבחינתי הלא הנורמלי הוא הנורמלי. שבת שקטה ללא טילים לכולנו הראלה ישי
        16/3/12 13:13:

      צטט: Design4U 2012-03-15 06:14:10

      כמו שנאמר: הכל שאלה של מידה. שום מצב קיצון אינו מבורך.

      הגרמני הקיצוני הימני אמר: נהרוג את כל היהודים

      הגרמני הקיצוני השמאלי אמר: לא נהרוג אף יהודי

      אז האם צריך להיות "מאוזן" ולא קיצוני, ולהחליט להרוג רק מחצית היהודים?

        16/3/12 09:31:

      צטט: noa_p 2012-03-14 23:05:32

      בדיוק דיברתי עם חברה לעבודה, שבתה הביאה הביתה חתלתול ג'ינג'י-לבן מתוק ומקסים, שילדים בעטו בו, זרקו ופשוט פגעו בצורה קשה. חודש הם טיפלו בדבר המתוק הזה באהבה גדולה, ואתמול נאלצו להרדימו, מתוך צער גדול והבנה לא יוכלו לרפאו ולמנוע ייסוריו. היא בכתה לי, ואמרה- כשהייתי ילדה, התפללתי שיהיה לי מספיק כסף בכדי שאוכל לאסוף את כל החתולים המסכנים בעולם ולטפל בהם, וכשבגרתי, טפחה המציאות על פני. ואני אמרתי, כשהייתי קטנה, התפללתי שיהיה לי מספיק כסף, להסביר לאנשים כולם את משמעות הפגיעה שלהם בבעלי חיים בכלל. אני עדיין מנסה (לא לגבי השגת הכסף....)

      --

      ואני מנסה, ורבים טובים אחרים מנסים, ולא מפסיקים ולא נפסיק לנסות, ולא נפסיק לפעול באהבה וחמלה, גם אם למישהו אחר זה נראה "מוגזם" נכון?

      יש אנשים שכל חייהם פועלים לפי "מה שצריך" או "מה שראוי" פועלים לפי "מה יגידו עליהם" ו"איך זה נראה", לקח לי כל כך הרבה שנים להשתחרר מהכבלים הללו, ולפעול לפי הלב. הלב שלי, לא של מישהו אחר. גם אם לגביו זה נראה מוגזם, הרי לגבי אחר זה דבר רגיל לגמרי.

      ולגבי חברתך, לפי מה שסיפרת הילדים שלה בטוח לא יגדלו להיות יצורים אלימים ופוגענים. תביאי אותה לכאן, אשמח להכירה.

      ''

       

        16/3/12 09:26:

      צטט: bfou 2012-03-14 22:52:28

      הכל שאלה של מידה. לרחם על חתול אחד - בסדר. להכניס מאה חתולים הביתה - אובססיביות.

      נתפשר על 43? 

      ''

      ומתנה קטנה למגיב הראשון לא שכחתי

       

      ''אתה נראה כל כך רציני, אני מקווה שאתה לא שוכח לראות דברים גם בחיוך, אז החלטתי להביא לך אחד....

        16/3/12 08:03:
      יש אובססיביות חיובית - קוראים לה נחישות והתמדה. אנשים רבים מעדיפים להתעלם ולהישאר אדישים זה קל יותר.
        15/3/12 22:44:
      אני נחשבת ללא נורמלית...מתחילה עם כל הכלבים ברחוב...חחח, מדברת אליהם..ולכלבה שלי אני אומרת "בואי לאמא, לכי לאבא..מי ילדה טובה של אמא...." ועם החתולים בכלל..יש לי רומן....בכלל אוהבת את כל החיות...אתמול חדר ג'וק לבית...הזזתי אותי בעדינות לחדר המדרגות...
        15/3/12 21:56:
      מבחינתי הלא נורמלי הוא הנורמלי...והנורמלי הוא לא נורמלי.
        15/3/12 21:02:

      אני אוהבת להכנס לבקר אצלך יקירה
      כאן אני מרגישה שאני נורמלית-חחחח
      ממזמן הפסקתי להתבייש באהבותי המוגזמות(לדעתם של אחרים)לבעלי החיים.
      אבל כאן אני חשה "בבית"

        15/3/12 20:45:

      כל חריגה מה"נורמה" מתוייגת כלא נורמלית
      השאלה מי מגדיר את גבולות הנורמה?
      ולמה מי שמגדיר את הגבולות צודק?
      אז שכל אחד יקבע את הנורמות שלו והכל יהיה בסדר.

        15/3/12 19:23:

      וואו, איזה פוסט מסובך. בין אהבה לאובססיביות יש קשר, והגבולות היו תמיד מטושטשים. חמלה זו לא אהבה. שני דברים שונים, ומשום מה, שניהם לא מקובלים בימינו. למה העולם נעשה קר וקשה? אני לא יודעת, אולי הוא תמיד היה כזה, ולא היינו בו כדי לשים לב. אולי הכל זה עניין של פרספקטיבה. כמה מאות שנים לאחור, האם באמת היה פחות קר ומנוכר? כמה אלפי שנים? התקדמנו או רק זזנו הצידה? אולי המימדים השתנו, וכל הדברים גדולים יותר, מרובים יותר.
      איפה עובר הגבול בו אהבה לאחד הופכת שנאה לאחר?
      אין לי הפעם תשובות או הסברים בשבילך, רק המון שאלות.
      אוהבת את הפוסטים שלך, ושיהיה לך סוף שבוע רגוע ומקסים.

        15/3/12 19:10:

      תגובת בינייםלחברנו אלה, שענו בתוכן דומה של תגובה (ביניים !) קריצה

      bfou

      Design4U

      עין קשובה

      bfou

      Gfaus

       

      "הגזמה" או "פרופורציה" הן עניין יחסי, וזה בדיוק שורש העניין והויכוח. כיון שלגבי אחד דבר מסוים הוא הגזמה ולגבי השני רגיל לחתולין.(הטמעת הביטוי haleth)

       

      מה זאת אומרת "אשה תל אביבית"? למה אם היא גרה בחולון או אילת זה משנה משהו? ואם היא במקרה גבר זה משנה?

       

      עבור אחד, למשל שכנה שלי, גם כלב או חתול אחד, זה לא רק יותר מדי אלא הגזמה פראית ובלתי נסבלת, ואילו עבור חברה שלי חתול אחד בלבד, או כלב אחד זה עלבון צורב ובקושי סותם לה את החור הכי קטן בשן.

      כל אחד טעמו והעדפתו, וזה בסדר.

       

      אבל זה בהחלט לא תקין, ולא יישמע דבר כזה, שבמדינה שאמורה להיות דמוקרטית, כשבגלל שלדעת "X" מישהו, במקרה זה "Y" הגזים או אובססיבי, נאסרת עליו הזכות להפגין נגד עוולות שלדעתו אינן תקינות או בלתי נסבלות או נסלחות. אותו גורם "X" סבור שזו הגזמה אובססיבית, ומישהו אחר יכול לחשוב שזו מסירות ושקדנות לקידום המטרה.

       

      לשם הדוגמא בלבד: האם זו לא "הגזמה" או "אובססיביות" למשל ללכת לבית כנסת ולהתפלל שלוש פעמים כל יום?  גם כאן, כמו כל דבר, תלוי לדעתו ולאמונתו של מי, נכון ?!

       

      האם אנו מחליטים שמשהו מסוים "מוגזם" ו"אובססיבי" בהתאם למי שבו מדובר?

      בהתאם למי שחושב כך על מישהו אחר?

      האם הפסקנו לקחת בחשבון ולשקול עניינית במה דברים אמורים, והקביעה הזו נעשית בצורה של "איפה ואיפה"?

       

      אפשר גם לחשוב על זה ככה :

       

      פעם היו אנשים בודדים, קיצונים, חריגים, שממש היו "אובססיביים" למאבק של שחרור העבדים. בטוח הרי אז החברה חשבה שהם אובססיביים ומגזימים, שהרי אז לא תיארו לעצמם שאפשרי בכלל לתפקד בלי עבדים, ושאפשר בכלל להסתדר אחרת, כל הכלכלה אז הייתה מושתת על זה. אם זו הייתה זוועה או לא אף אחד לא ממש דיבר על זה.

       

      פעם היו פמיניסטיות ונשים שלחמו עבור זכות הצבעה לנשים. החברה והגברים של פעם היו מזועזעים, מה זאת אומרת הצבעה לנשים? לאן נגיע בקצב הזה? איזו הגזמה ואובססיביות לשטות הזו, מי בכלל שמע על דבר כזה? לא יקום ולא יהיה....

       

      פעם נושא ההטרדה המינית טוטא מתחת לשטיח, אף אחד לא דיבר על דברים כאלה, לא כל שכן חקרו ופעלו בנושא, ובודאי שזה לא היה מעוגן בחוק, ואילו כיום "שופכים דמם " של אישי ציבור לפעמים, "באובססיביות" "בלי פרופורציה" בצורה מוגזמת מיותרת, וללא הצדקה....

       

      לא?!

      '' 

      (מקווה בהחלט להמשך תגובות ענייניות אם לכאן או לכאן, כל עוד זה בצורה תרבותית זה בסדר גמור)

        15/3/12 18:41:

      מילת המפתח היא פרופורציות ...

      נשמור עליהם *

      ''

       

       

      כמה יופי יש בבריאה ,יש מקום לכולם

      אהבתי את הסיפור .

        15/3/12 18:17:

      לא יודעת כמה זה די.

      הנה הגיע אלי לחצר כלב גדול, לבן

      גם הוא נמנה עתה על סועדים אצלי.

      ואותי זה ממש משמח....

        15/3/12 14:05:
      נייס
        15/3/12 12:30:
      בעליי חיים הם אמיתיים הם לא צבועים כמו בניי אשם ולפחות נותנים אהבה בלי שום תנאים
        15/3/12 12:04:

      צטט: אסתי הורן 2012-03-15 08:15:48

      צטט: bfou 2012-03-14 22:52:28

      הכל שאלה של מידה. לרחם על חתול אחד - בסדר. להכניס מאה חתולים הביתה - אובססיביות.

       

      למה? כי זה מה שהיה אצלך בבית?

       

      ----------

       

      הלוואי, הלוואי שהיה לי חתול או כלב.

       

      התשובה לשאלה היא, לדעתי, פשוטה ולא רגשית או מוסרית. אם משהו מקובל באוכלוסיה ברמה X ואת עושה אותו ברמה של הרבה יותר מ-X, אז את אובססיבית לנושא.

       

      אני עוסק בטכניקת אלכסנדר. אני מקבל שיעור פעם בשבוע, מפעיל את הטכניקה כל בוקר כשאני קם (כדי שיכאב קצת פחות), ומפעם לפעם באמצע השבוע. אני לא אובססיבי בנושא.

       

      המורה שלי עוסק בזה כל הזמן, בכל תנועה שהוא עושה. הוא אובססיבי לנושא.

       

      אם אני הייתי אובסיסיבי בנושא לא היה נשאר לי זמן להתאמן, לעבוד, לכתוב שירים ולהגיב לך.

       

      אני חושב שמגבלת הכמות המקובלת לנשים בת"א זה עד שלשה חתולים או פליט סודאני אחד :)

        15/3/12 10:17:
      יצאתי מהארון. אני אובססיבית גאה. יותר מכך, אני מאמינה שאם יהיו עוד אנשים שיעצרו בגלל חוות מזור, אולי סוף סוף מה שנעשה שם יתפוס כותרות ראשונות שיביאו לסגירתה. אמן.
        15/3/12 09:53:
      הכל התברר די מזמן, כאשר גילו באופן ברור כי הבן אדם הוא החיה הכי מחורבנת בטבע ובכלל. כה פשוט.
        15/3/12 09:43:
      אהבה וחמלה הם תמיד רגשות חיוביים. הם הופכים לאובססיביים רק על פי כמות הזמן שמשקיע הפרט המסויים, באיזה שהוא נושא על חשבון נושאים חיוניים אחרים. נניח צייר, אוהב לצייר באופן מוגזם. אינו אוכל, אינו דואג לצרכים אישיים אחרים, מוזנח בכל המובנים, ועושה זאת במשך תקופות ארוכות בחייו. זאת אובססיה שחייבת תיקון למענו. אדם שמשקיע אהבה וחמלה בנושאים יקרים לו ואינו שוכח את יקיריו או כל נושא חיוני אחר, ראוי רק לשבח. אבל בחברה האנושית יש נושאים חשובים מאד וחשובים פחות. מי שאוהב את ילדיו וחומל נניח על עניים חסרי מזון, הוא בן אדם ראוי להוקרה. אבל מי שמתנדב , נניח, לאיכות הסביבה, ועושה זאת באופן קבוע, כבר חושבים עליו אחרת. הסקאלה של אהבה וחמלה היא פרי היחס הציבורי. רבים מצפצפים על סקאלה זאת ועושים מה שראוי על פי מחשבתם. לדעתי, הם ראויים לשבח.
        15/3/12 08:15:

      צטט: bfou 2012-03-14 22:52:28

      הכל שאלה של מידה. לרחם על חתול אחד - בסדר. להכניס מאה חתולים הביתה - אובססיביות.

       

      למה? כי זה מה שהיה אצלך בבית? כי זאת הנורמה? מה הופך את המספרים האלה לאידיאל?

       

      לדעתי אנשים חיים בתרבויות, זמנים ומקומות שונים, אבל כשהם מתעלמים מרגש הרחמים שלהם, הם נעשים אכזריים ובלתי-מוסריים באופן מוחלט. לכן אפשר לשפוט את הנאצים, או אסד, או כל מימשל ותרבות מרושעים. מוסר הוא לא תלוי תרבות. לא להתאכזר למישהו אחר, זה דבר שנכון בכל מקום ובכל זמן.

        15/3/12 07:50:
      יחי הממוצע!
        15/3/12 07:12:
      את מדברת על הזמנים הבעייתיים שלנו, האם פעם הרגישות והחמלה כלפי ייצור חי היתה גדולה מאשר היום?
        15/3/12 06:40:
      החברה שלנו כבר מזמן שכחה ערכים
        15/3/12 06:14:
      כמו שנאמר: הכל שאלה של מידה. שום מצב קיצון אינו מבורך.
        15/3/12 01:59:
      זה עלול לקרות בחברה השפע הרודפת אחר מותרות ונהנתנות. כל אחד רוצה לראות את הזולת "מתיישר" לעומתו, אבל באותה מידה שואף להגיע ל"יותר". וכשאחד מאיתנו מגלה חמלה כלפי בעלי חיים, הוא מהווה מעין איום על החברה סביבו- קשה לאדם ה"נורמטיבי" להגיע לרמתו, והכי קל לשייך את אותו אדם לקבוצה מאוד מסויימת ואפילו חריגה.
        15/3/12 01:04:

      למזלי עקב מימדי 195ס"מ על 100ק"ג איש אינו "מתעסק" איתי....

      אני יכול חופשי חופשי לאכיל את חתולי השכונה וכולם נזהרים...

      ואפילו ילדי השכנה עוזרים לי...ואיש אינו מעיז להרע להם...

      ובטח ובטח לא לומר שאני אובססיבי...

        15/3/12 00:32:
      "צפויה לפני שיהיו מתמיהים על ספרי זה ובעקימת שפתיים יאמרו: בזמן שסופרי ישראל שוקדים על תקנת בני עמנו - בא זה ומטפל לפנינו בבהמות! מי שיצא מן הכלל, יאמרו, יצא גם מדעתו. על דבר זה יש לחלוק ולומר, אדרבה, פעמים אפשר אדם יצא מכלל החברה בשביל שהיא יצאה מדעתה והוא פיקח. אבל מה לו בכך? לגבי הרבים הרי דינו גם באופן זה כדין משוגע גמור. שיגעונם של רבים הלוא הוא פיקחות וסדר העולם, ופיקחות היחיד זהו שיגעונו... ...ובכן אמרתי ידברו עליו מה שידברו... ואני אלך לי לבעלי החיים" "ועל ידי העגלה ומנהג בני הבית שנהגו בה ניצנץ בי הרהור זה: אדם ובהמה, שמחומר אחד קורצו ובשר ודם הם, אפשר רוח אחד לכל. וכל בעלי החיים, כיוון שרוח ולב וחושים להם, מרגישים יגון ושמחה, צער ועונג כבני אדם... ברוב הימים, כשגדלתי ולמדתי דעת, מצאתי שגם לבעלי חיים יש דעה וקנייני נפש... אבל האדם הקשיח לבו מבעלי החיים, שטובת עצמו דורשת לחשוב אותם לגולמים, מחוסרי דעת ורגשי לב ולא נבראו אלא בשבילו. כשהם משמשים להנאתו הם קרויים אצלו בעלי חיים מועילים, ואם לאו, הרי הם מזיקים ומיותרים בעולם... כך נתחוורה לי מחשבתי זו על בעלי החיים כשהגעתי לשנות בינה... ובילדותי כיסיתי אותה כדבר האסור... שלא תהא לי לחרפה". (מנדלי מוכר ספרים)
        15/3/12 00:30:
      היתה לי לזה הדגמה טובה בשבת, החתול שלי טימי יצא בשמונה וחצי בבוקר ולא חזר. מבחינתי זה גרוע ממחלה וממוות, המחשבה שאולי הוא שוכב חמישים מטר ממני פצוע או תקוע באיזה מקלט, שאם לא יחזור לעולם לא אדע מה קרה לו, אפילו לא אוכל להיזכר בו, כי זה יהיה מכאיב מדי, כאילו נמחקו שש שנים מהחיים. הודעתי בעבודה שאני לא מגיעה, מה שבאמת היה בעייתי כי זה היה שבת ולא היה לי מחליף, אבל מה אני אמורה להשאיר אותו אולי שוכב פצוע, ללכת לעבוד כשאני בחרדה קשה, לא יכולה לאכול, מבולבלת, עם בחילות? טוב, אז למרות שהיחס לחיות מחמד השתנה - לא הבינו. הבחורה שביקשתי שתחליף אותי אמרה "איזו מין התנהלות זאת, שאני צריכה להחליף אותך כי את לא מוצאת את החתול שלך" (זו פעם ראשונה שביקשתי שיחליפו אותי בשבת ב-24 שנים)... השכן שביקשתי שיפתח מין בוידעם שיש לו בחוץ אמר שאני היסטרית ומטורפת, גם מי שהבין אמר "את לוקחת את זה קשה מדי", וזה הופך הכל לעוד יותר קשה. ובעניין שאלתך בוני - זה מה שניסו לעשות המהפכנים הגדולים, מהנביאים, דרך ישו, הוגי הדעות של הנאורות, הסוציאליזם - להעמיד את אושרו וסבלו של היחיד (האדם בדרך כלל מעטים חשבו על חיות) במרכז. עדיין לא הגענו לזה. אבל יש לנו סופר גדול שאמר את אותם דברים בדיוק שאת אומרת בעניין שיגעון ובאותו הקשר, של בעלי חיים, וזה אני אכתוב לחוד
        14/3/12 23:59:
      באחד הסרטים הרומנטיים הבחורה שואלת את הבחור מתי יותר מידי זה יותר מידי ? והבחור עונה לה - אף פעם ... אבל זה באהבה הדדית, מצד שני אם אדם מאוהב עד כלות במישהי שלא ממש רוצה בו , זה מתחיל להיות ניג'וס עד כדי תלונה במשטרה... אחזור לככב מחר.
        14/3/12 23:08:
      היא גם אמרה- אצלך אני מתפרצת לדלת פתוחה, את משוגעת כמוני לפחות. ואני לא אוהבת את השקפת המבט הזו, השופטת את שתינו כמשוגעות. הגיוני בעיני לאהוב חיות. הרבה יותר מאשר לא לאהוב אותן או לפגוע בהן.
        14/3/12 23:05:
      בדיוק דיברתי עם חברה לעבודה, שבתה הביאה הביתה חתלתול ג'ינג'י-לבן מתוק ומקסים, שילדים בעטו בו, זרקו ופשוט פגעו בצורה קשה. חודש הם טיפלו בדבר המתוק הזה באהבה גדולה, ואתמול נאלצו להרדימו, מתוך צער גדול והבנה לא יוכלו לרפאו ולמנוע ייסוריו. היא בכתה לי, ואמרה- כשהייתי ילדה, התפללתי שיהיה לי מספיק כסף בכדי שאוכל לאסוף את כל החתולים המסכנים בעולם ולטפל בהם, וכשבגרתי, טפחה המציאות על פני. ואני אמרתי, כשהייתי קטנה, התפללתי שיהיה לי מספיק כסף, להסביר לאנשים כולם את משמעות הפגיעה שלהם בבעלי חיים בכלל. אני עדיין מנסה (לא לגבי השגת הכסף....)
        14/3/12 22:52:
      הכל שאלה של מידה. לרחם על חתול אחד - בסדר. להכניס מאה חתולים הביתה - אובססיביות.

      ארכיון

      פרופיל