בדרך כלל אנחנו יודעים קודם. כבר מהפעם הראשונה אנחנו יודעים איך זה יסתיים... ובכל זאת אנחנו ממשיכים לשחק את המשחק. מושכים אותו עד הגבול הבלתי אפשרי - עד לפיצוץ הבלתי נמנע. הוא אומר משהו ואנחנו לא באמת שומעים מה הוא אומר... והוא אומר את זה שוב, הפעם יותר חזק ואנחנו לא אומרים את ה"לא" באופן ברור. הרי אם נגיד דברים ברורים אנחנו עלולים להפסיד משהו... מי שאנחנו אוהבים כל כך יכול לכעוס עלינו !!!! אנחנו עלולים לאבד את אהבתו שכל כך נעימה לנו ומחמיאה לנו לאגו. בשם הפחדים שלנו אנחנו פוגעים באנשים אחרים. בשם הפחדים שלנו אנחנו לא שמים את הגבול במקום הנדרש ומביאים את עצמנו/ילדנו/בן זוגנו/זה שעובד איתנו... עד להתפרצויות שיכלו להמנע אם היינו עקביים בגבולות שלנו, באמירות שלנו ובהתנהגויות שלנו. אבל לנו נוח יותר להמנע ממריבות ומכעסים... מי רוצה לבוא מהעבודה, עייף ומותש ולהתחיל בחינוך? ניתן לו את מה שהוא רוצה באותו הרגע... כי אני רוצה שקט תעשייתי - כי לי זה נוח... הבעיה בכרוניקה של משהו צפוי מראש... היא שמנקודה מסוימת והלאה, זה רץ על אוטומט וכבר קשה מאד לעצור את הפגיעה המתקרבת. זה גדל וגדל עד למכה הכואבת. אתה רואה את זה קורה כאילו אתה בסרט שסופו ידוע לך מראש ובכל זאת לא מצליח לעצור.. ואז מה שהכי רצינו למנוע קורה ברמה הרבה יותר גדולה. ההפסד של כולם הרבה יותר גדול ויותר נחרץ. זה כמו כאב בטן... אם לוקחים כדור כשזה רק מתחיל, הכדור עוזר מייד. אם מושכים את הכאב עוד ועוד - גם כמה כדורים יתקשו לעזור... בעצם זה לא כמו כאב בטן... הכאב הוא בדיוק שם - בבטן... גילה |