לרגלי החומה הגבוהה של בית הספר הדתי כרעה תלמידה על המדרכה. לימינה נפרש מעילה החורפי ,הישן ,הכסוס בשרווליו,ולשמאלה הושלך, ילקוטה שרוכסנו נקרע מעומס המחברות והכריכים האכולים למחצה שאסור להחזירם הביתה.בידיה המונחות, על ברכיה ערסלה ספר פתוח.היא העמיקה בו כשודד המחפש את הקוד לכספת. הצצתי במילים והן נראו ישרות וחילוניות.זו הייתה ,כנראה, ספרות יפה. ואולי גם אסורה.מכוניות ואנשים חלפו על פניה,ממוקדי מטרה ,נטולי קול וחסרי פנים. תלמידה בת 13 לערך.ואני נקשרתי לתשוקתה לחפור במילים כתולעת המחפשת,בלי לחוס על עצמה, גם אם תקבר תחת מפולת,ולמצוא מה?זאת לא ידעה .הראש הכפוף ,הרצינות של פניה, האדמומית בלחייה,השפתיים הנפערות כדי סדק צר למעט אוויר, והשיטוט של עיניה שעבר כרוח בין השורות והצית אש באותיות השחורות-כל אלה קשרו את רוחי אל רוחה ואת מסעה אל מסעי,ובלי שידעה החזירה אותי לחיים.היותי עובר אורח בחייה,בחיי,צופה בלתי נראה שראה אך לא יכול לומר –"אני העד שכזאת את ומי יודע אם יש עוד אחד שיודע אותך כך,כי הינך כך והכך שלך מסתתר מבעד לפנים המתעתעים של מה מכסה על כל האדם.ומי כמוך ידע שאין לך צ'אנס למצוא את האחרות שלך בפנים של הורייך וחברייך ומורייך בארץ ובשמים,וגם הראי שנשקפת בו לעיתים רחוקות היה עכור וקצר רואי ,תשוש מדי ומורגל מדי שלא להשתנות ולראות מה שאני ראיתי באותו רגע. |