אמש אמר לי יונתן שהגיע הזמן לשוב לשגרה. לפיו, לאחר חודשיים של הסתגרות בבית, בהם חושמלתי וחושלתי, הגיע העת להניח לדיכאון לחלוף ולאמץ בשנית את החיים. אלא שאמש, החזרה לשגרה עדיין נראתה כמו משימה בלתי אפשרית, כמו פנטזיה שקיימת רק על המרקע ולא במציאות. אינני טום קרוז. הוא וודאי היה יכול לנפץ את חומות הבטון שבניתי סביבי ולתפוס בשתי ידיו את ההגה. אך אני לא טום קרוז, אני פציינט.
אמש אמר לי יונתן שהגיע העת לשוב לשגרה. מטחי הטילים נפסקו. הפסקת האש הושגה. כיפת הברזל ערוכה למערכה הבאה. אלא שבניגוד לדרום הארץ, אני כולי נמצא בטווח הרקטות של הדיכאון. אין לי כיפה שתגן עלי ואין לי מאזן הרתעה. מה שיש לי זה כדורים, ובשפע. אך אלו לא פותחו ע"י מערכת הביטחון ומשום כך אינם יעילים נגד האויב. העורף שלי חשוף. הפציינט הוא עירום.
הבוקר הגיע בדואר מכתב מן האוניברסיטה. מתברר כי דיקן הפקולטה למדעי החברה החליטה להעניק לי איתור גבורה בדמות תעודת הצטיינות. התחושה הראשונה שלי הייתה כי המכתב הגיע אלי בטעות, הנמען הוא בעצם אדם אחר. אחד שחי בכתובת זו לפני שנים רבות. כזה שהיה קורא וחושב ומדבר וכותב. האדם הזה איננו אני. אני סחבה בטרנינג.
הלכתי למראה כדי לחפש את הנמען המצטיין. אולי בכל זאת הוא מסתתר כאן? אולי מתחת לזקן הג'ינג'י ולשיער הארוך ניתן למצוא את אותו אילן מנור. זה שהיה קורא וחושב ומדבר וכותב. ובעודי עומד מול המראה, מתאמץ להסתיר את מימדי הכרס שתפחה בחודשיים האחרונים, ראיתי אותו. זו הייתה הופעה קצרה, שבריר של שנייה, אך הוא היה שם. קצת נבוך, קצת עייף אך אותו אילן.
נסוגתי מחדר האמבטיה חזרה למיטה וחשבתי שאולי החזרה לשגרה איננה מבצע בודד כי אם מערכה ארוכה וסבוכה. כוחות הביטחון פועלים בשטח כדי להשיג עליונות. יש פיקוד לעורף ומה שנדרש כעת זה אורך רוח. "תנו לכדורים לנצח". על הפציינט להתנתק מהדיכאון בתבונה, בנחישות וברגישות.
החלטתי כי יש לשרטט תכנית חומש. תכנית זו תוצג לדרג המדיני במטבחון הביתי והיא תכיל חמישה שלבים שיאפשרו את החזרה לשגרת חיים פעילה. להלן עיקרי התכנית:
משולחנו של אילן מנור, ה- 14 במרץ, 2012
שלב ראשון: לזרוק את הטרנינג. למרות ששלב זה נשמע טריביאלי, הורדת הטרנינג והחלפתו בגי'נס תהווה אקט טקסי אשר יסמל את היציאה לדרך חדשה.
שלב שני: שתיית קפה בכיכר מסריק. פעולה זו תאפשר את גיוס הכוחות לקראת השלבים הבאים ותהווה הצהרה כלפי הקהילה הבין לאומית כי אנו נחושים לנצח במערכה על הדיכאון.
שלב שלישי: קריאת עיתון יומי כאמצעי לניפוץ הבונקר בו התחפרתי. כמו כן, שלב זה יאושש את האמונה כי דבר לא השתנה בחודשיים בהם נעדרתי וכי עולם כמנהגו נוהג.
שלב רביעי: הליכה אל עבר דיזינגוף סנטר כדי לייצר מומנטום של תנועה וגם כדי להצטייד בנייר לקראת השלב הסופי.
שלב חמישי: ישיבה אל מול המחשב וכתיבה שהרי הכתיבה היא השיגרה. הכתיבה היא החיים.
עם סיום ניסוח תכנית החומש צלצלתי לחברתי יערה כדי לבשר לה שאני עומד לחזור לשגרה. יערה אמרה שהיא שמחה שהחלטתי לשוב מתילאנד. תחילה, לא הבנתי את כוונתה אך מסתבר כי חברתי העדיפה לחשוב עלי כמי שנופש בתאילנד הרחוקה במשך החודשיים האחרונים. עניתי לה כי כבר הייתי בעברי בתאילנד ועדיף הדיכאון.
בעצם, אולי לא.
למרות תחושת המסוגלות שאפפה אותי לפתע הדיכאון עדיין נתן את אותותיו. הוא שלח לי מברק בהול.
--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- אל: אילן מנור מאת: הדיכאון נושא: בהול- לעיניך בלבד מר מנור היקר,
אתה לוקה בשיגעון גדלות.
בברכה,
הדיכאון
נ.ב. אל תאשים אותי בזה שאתה לא צוחק מ"ארץ נהדרת". הם באמת גרועים. ---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
למרות האמור לעיל, בשעה 13:00 הובא מבצע "חזרה לשגרה" לאישור הקבינט. לאור לקחי מלחמת לבנון השנייה היו שדרשו כי יעד המבצע ינוסח בצורה ברורה יותר. הוחלט כי ישיבה של אילן מנור אל מול מעבד התמלילים בשעה 17:00 אחה"צ תחשב להצלחה מסחררת.
נכון לשעה זו הטרנינג נזרק, העיתון נקרא והמחשב דולק. עכשיו רק נותר לחכות לשובו של אילן.
כנראה שזה ייקח עוד כמה ימים.
עמכם הסליחה.
|