נערות במסגרת שרות לאומי מגיעות בכל יום אל המחלקה ההמטו-אונקולוגית לילדים שהיא עכשיו ביתנו השני, בעצם הראשון. כמו ציפורים הן מציפות את סביבתן בעליזות פטפטנית, בתנועה ובצבע, אך בעיקר הן מפזרות שמחה. סגנון הלבוש שלהן מעיד שהן מגיעות מסביבה דתית או לפחות מסביבה שומרת מסורת.

לכבוד פורים הן ציירו ותלו במחלקה שדרה של דמויות לפי הזמנת הילדים. הקטנצ'יק רצה את דמבו הפיל. זה צוייר בגודל טבעי ונתלה מלא כבודו מהרצפה ועד התקרה. שמחה גדולה נגרמה לקטנצ'יק שקרא בעונג  "פי…  פי… בכל פעם שחלפנו על פני דמבו הנערץ. מעבר לכשרון של היד המאיירת ניכרו ההשקעה ונדיבות הלב של היוצרות שהביאו אל המסדרון האחד של המחלקה העגומה הזו תזזית של קרנבל.

המחלקה ההמטו-אונקולוגית לילדים בארץ הקודש משרתת בעיקר תיירות מרפא (מישהו חייב להיכנס בהגדרה החלקלקה הזו). אתמול בערב נכחו שתי משפחות מרוסיה, משפחה אחת מצרפת, שתי משפחות מישראל והשאר מעזה. מכיון שזו מחלקה של ילדים ותינוקות לכל חולה מתלווה הורה אחד לפחות והנה נהיינו משפחה.

וככה זה נראה אתמול בערב. בחדר ארבע עשרה התכנסה חבורת נשים עזתיות בשמלותיהן הכבדות ובכיסוי הראש המסורתי, בחיקן ועל המיטות ילדיהן המחופשים כיד הדמיון הטובה של הבנות, ריבוי עמודי האינפוזיה בחדר השרה תחושה של חורש קטן, מה שרק הוסיף לחגיגיות המעמד. במרכז הקהל  פרטו נערות השירות הלאומי על גיטרות וכולם שרו איתן "עם ישראל חי". 

גם הקטנצ'יק שלנו, שקודם לכן הולבש על ידי הבנות במדי קצין צנחנים עברי כולל כומתה אדומה בוהקת, נקרא בתנועות ידיים מפצירות וחיוכים מזמינים להצטרף לחגיגה.

חלק הזוי במיוחד במסיבת התה של אליס הוא תפיסת השפיות של המשתתפים. זו המציאות של גיבורי לואיס קרול. הם מקבלים אותה בשלמות ובלי ערר. אין להם צורך לצבוט את עצמם בשביל לאפס את המציאות. כך גם במסיבה הזו המציאות הייתה סגורה על עצמה וכולם חשו בנוח. חוץ ממני אני חושבת. לי יש סימן צביטה כחול וברור על הירך.