השתיקה שלי שווה הכל...כמה קשה לשים בלם למילותיי...להגיגיי,,,למחשבותיי...

אני בעד האמת...בעד ישירות, אך מתערטלת במטאפורות כדי לתבל במעט סוכר...

מטאפורות הופכות את הכתיבה הוירטואלית למעניינת יותר, ועניין למעשה יוצר סקרנות גלויה או סמויה...

הגבר המסתורי שלי נח על זרי הדפנה...מעדיפה לשתוק, בשלב זה. לא לכתוב, לא לסמס, לא להתקשר, לא להודיע שאני בסביבתו, אני ראויה ליותר מכך...ראויה למאמץ מצידו, לסימן חיים, כבר לא מהותי אם הוא בחר לוותר מפני שהמרחק הגיאוגרפי בינינו רב מדי, או משום סיבה אחרת...טרם תקענו את היתדות, למה כבר אפשר לצפות? אפילו דייט מתחילת הערב עד סופו לא חווינו... טרם טעמתי את שפתיו, טרם פילפלתי מילותיי בקורטוב של חדות כשהייתי מולו...

שיחה ברבדים עמוקים באופן וירטואלי אולי סחפה אותנו רחוק , אבל לא רחוק מספיק...

לעולם לא שתקתי כמו עכשיו...אך יש משהו נכון בשקט שגזרתי על עצמי.

כשאתה רועש מדי, אינך מסוגל באמת לתת לדברים להתהוות...

כל חיי אני מצהירה שאני בעד האמת באשר היא...והאמת היא מה שקיים כרגע, בהווה...

כנראה שלא הרבה...

מה שלא יהיה ואיך שלא יהיה, אני גאה בי על מי שאני, על מה שאני, על רבדיי, על השונות שבי,

משהו ממילא חייב להשתנות בחיי...

ואין זה משנה, כל עוד עצמנו נאהב...