לפני כמה שנים, בערך חודש לפני שנפטרה, יצא לי לנהל שיחה עם סבתא שלי. אחרי 97 שנות ניסיון, דאגתי להקשיב היטב לדברים שאמרה. היא בטח למדה דבר או שניים.

באותה תקופה אישתי ואני התמודדנו עם תינוק צורח שגזל באופן שיטתי את שעות השינה והפנאי שלנו. העייפות הפכה אותנו ל"זומבים", ואת השעה עם סבתא קיבלתי כאתנחתא מבורכת.

אחרי ששתינו את התה ההכרחי ואכלנו את הביסקוויט המסורתי, סבתא שלי הישירה אלי מבט ואמרה: "אני מקווה שאתם מלמדים את התינוק להיכשל".

"להיכשל?", אמרתי, "מה פתאום להיכשל?"

סבתא חייכה ואמרה: "תינוק נולד מושלם. אחר כך אנחנו ההורים דואגים להרוס אותו עם החינוך שלנו".

"נו, סבתא… בחייך. אותנו הרסו? הרי לכולנו יש תואר אקדמי, כולנו מצליחים, מתפרנסים בכבוד".

סבתא שוב חייכה. "כמה פעמים שמעת מההורים שלך בתור נער שמטרת החיים היא להצליח בלימודים על מנת לקבל עבודה טובה?" היא שאלה. "המון", עניתי. "וזה בדיוק מה שקרה".

סבתא אמרה: "ההכשרה שלך הובילה אותך לשבת מול שולחן ולעשות עבודה רוטינית. הרי אתה מתלונן על זה בעצמך בכל פעם שאנחנו נפגשים. מה ההבדל בינך לבין פועל בבית חרושת במאה ה-19? ההבדל הוא רק המחשב שיש לך על השולחן. תסתכל על אנשים מצליחים: ביל גייטס, מארק צוקרברג, אפילו יצחק תשובה או רמי לוי.  מישהו מהם צריך עבודה? ממש לא. הם יוצרים את ההצלחה במו ידיהם. הם לומדים שאין חוקים. הם לומדים ליישם רעיונות והזדמנויות. לזה אין תואר באוניברסיטה. האנשים הללו מצליחים למרות החינוך שלהם. הדרך ליצור הצלחה אצל התינוק החדש שלך היא פשוט לחנך אותו שזה בסדר להיכשל."

כאן כבר התחלתי להתרגז. "עוד פעם עם הכישלון, סבתא. באיזו צורה להיכשל זה דבר חיובי?"

סבתא לגמה מהתה שלה שוב. "הפחד מכישלון הוא הפחד העיקרי של כולנו. זו בדיוק הסיבה שבגללה רוב האנשים חוששים בכלל לנסות.  בגלל הפחד הזה, אנחנו מחכים למצב של שלמות: הזמן צריך להתאים בדיוק, התנאים בשטח צריכים להיות טובים, המצב הכלכלי חייב להשתפר… הכל חייב להיות מושלם. אסור לטעות! אבל מי שעושה טועה. בטוח. תמיד. ולכן הגישה הזאת גורמת לנו לא לעשות, כדי לא לטעות. להישאר תקועים. הדרך הזאת בטח לא מכוונת אותנו להצלחה”

מיהרתי להיפרד מסבתא ורצתי לגוגל. חיפשתי מצליחים-נכשלים. התוצאות הדהימו אותי:

בטהובן, עוד ששמע, היה כישלון נוראי בנגינה על כינור. הוא גורש מבית הספר לנגינה כיוון שהיה חסר תקווה כמלחין. זה היה לפני יותר מ-200 שנה. חסר תקווה? כישלון?

הפסל הנודע רודן (שפיסל את "האיש החושב") היה התלמיד הגרוע ביותר בבית הספר, ונכשל שלוש פעמים במבחני הכניסה לבית הספר לאומנויות. הדוד שלו קרא לו "בלתי ניתן לחינוך" ואבא שלו הגדיר אותו כאידיוט.

הנרי פורד, שהפך את העולם עם המצאת קו היצור ועם הפיכת הרכב הפרטי לנחלת הכלל, פשט את הרגל 5 פעמים. יותר מ-100 שנה אחרי זה, כולם יודעים מי זה פורד והמכוניות שלו ממלאות את הכבישים גם היום.

ווינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה במהלך מלחמת העולם השניה, וכנראה מי שהציל את העולם מציפורני הנאצים- היה כשלון אדיר. הוא נכשל בבחירות וכמעט בכל תפקיד שעשה. הוא לא נשבר, ידע מה הוא שווה ובגיל 62 הפך לראש ממשלה ולגיבור העולם החופשי.

בוודאי שמעתם על הסיפור "השחף" של ריצ'רד באך. 18 הוצאות לאור דחו אותו לפני שפורסם, בתואנות שונות ומשונות, בין השאר טענו שאינו מתאים לקריאה ורמתו ירודה. ב-1975 הספר נמכר ב-7 מיליון עותקים.

אני יכול להמשיך עוד עוד….אז למה אני מספר לכם את כל זה?

עוד לא פגשתי אדם שלא היו לו רעיונות לשיפורים ושינויים, כיוונים חדשים וחלומות במקום עבודתו, למשל. גם אני, כמנהל, מצאתי את עצמי הרבה פעמים מעדיף את ביצוע העבודות השגרתיות על פני חלומות. כך גם התייחסתי לרעיונות של אלו שעבדו תחתי. תמיד צפה המחשבה: "ומה אם?". ומה אם, באמת? אולי זה יצליח? אולי הרעיון יכשל, אבל במקומות תבוא תובנה שתעשה הבדל אדיר בתוצאות העסקיות שלנו?

רוב האנשים חיים חיי כישלון- הם לא מגשימים את עצמם, ומחכים ליום חמישי כדי לברוח לסוף השבוע ולשכוח. זה לא כישלון? לכולנו עדיף למצוא משמעות, סיפוק ושמחה.

כשילד קטן לומד ללכת, כולם מעודדים אותו, מוחאים לו כפיים כשהוא מנסה. הילד נופל מאות פעמים. שוב שוב הוא קם על רגליו ומנסה. זה טבוע בנו. הילד לא חושב: אני לא טוב בזה. הליכה זה לא בשבילי, אני אשאר באזור הנוחות של הזחילה. הוא רוצה, הוא חולם, וממשיך עד שזה קורה.

עם השנים אנחנו מזהמים את מוחנו ברצון להיות מושלמים. זו טעות. בואו נהיה סתם מצוינים.