בכדי להחזיק מעמד, עליי לקבל מדי פעם "זריקת נרקוזה". כל הביקורים בתיאטרון, סינמה, נסיעות, כל זה הוא בבחינת חומר, המאפשר לי להתקיים ממנו תקופת מה, עד שנגמר, ומחדש עלי אז להצטייד.

הספקתי מאתמול, למלא נפשי חוויות ורשמים רבים. הייתי רוצה מאד לשתפך בכל זה. חבל שאין לי האפשרות לכך. ובכתב קשה המלאכה עד מאד. לא חוננתי בכישרונות כאלה. אבל מתוך חוסר ברירה, עלי לקבל את הדין. אל תחשוב שאינני משוחחת איתך רבות, לא זה שהינך קורא במכתביי, כי אם שמואליק ששמור עמוק בנפשי ושאותו אני נושאת באשר אני. בכתב הנני מעלה רק שמץ ממה שהייתי רוצה...

אתמול בערב הלכתי יחד עם יצחק לכינוס המפלגה, מוקדש לשאלות העומדות בוועידת ההסתדרות. המרצים היו: גלובמן, ודאי הינך מכיר אותו, מזכיר הסתדרות הפקידים, ונמירובסקי. גלובמן שופע ממש חכמה, והתלהבתי בכיוון זה ממנו. דיבר על זה שעל המפלגה, בוועידה זו, לבוא לציבור ולהסביר כיצד ניגשת היא באופן מעשי, להגשים את אשר הבטיחה במצע.

ביחס לזה סיפר וייץ. ילד נסע באוטו ועל אחת הפניות אליו ענה: "אני לא רוצה". תיקן לו מישהו, "אין אומרים אני לא רוצה, כי אם אינני רוצה". על כך השיב הילד, לא דקדוק אני מדבר, אלא עברית ממש. מספיק סבל הפועל מתוך המצב הקיים, הגיע זמן לתקן הכול ולהכשיר כלים חדשים למענו. דיבר על יצירת הסתדרויות ארציות ועל הנימוקים המניעים לכך. נמירובסקי לא חידש כלום, היות ויצא לו הרבה פעמים על נושא זה להרצות בחיפה.

אבא פתח רק את הכינוס ודיבר קצרות. המשך היה הבוקר. באו לידי ביטוי מספר גדול של חברים. קיימת החלטה חיובית בקשר עם הקמת הסתדרויות ארציות, אבל פרטים, היסוסים של חברים, לא הובאו עד עכשיו לביטוי. היו כאלה שלמרות שאין שוללים הקמת כלי כזה, בכל זאת חרדים מצד אחד להרוס מה שקיים, והיסוסים ביחס להרבה שאלות, שהפועל לא יוכל למצוא את פתרונן במסגרת החדשה בזמן חוסר עבודה. איך, מי ובאיזה אופן יועבר או יבוצעו החילופים, מי יהא אחראי למקצוע שהוא שייך. חוץ מזה, חשש של הסתגרות. חרדה שמא לא מספיק בשל הפועל לקבל את הכרעת ענייניו לידיו, ועוד ועוד. על כל השאלות האלה ענו המחייבים הנלהבים.קודם כל נימקו את ההכרח בהקמת הסתדרויות, בזה שמאות פועלים, למשל אלה העובדים בחרושת, לא מאוגדים באף אגודה מקצועית. למה שזכותם תקופח? שנית, הפועל ילמד מתוך ניסיונו על גבו הוא, מה נכון ומה לא נכון עשה. ביחס להסתגרות, גם בלי ההסתדרויות הארציות היינו עדים לתופעה כזו בשטח ארצי, בזמן חוסר עבודה.

חיפה הסתגרה בפני תל אביב ולהיפך. שורה שלמה של מועצות במושבות היו סגורות בפני עולים.

כך שלאו דווקא עכשיו זה מוכרח להופיע. בכיוון זה התנהל הוויכוח. ישבתי עד אחרי אחת כשנגמר הכל. ירדתי לאיטה אחר כך, ועלינו להר. היה יום יפה ומלא שמש. מי שהולך לטייל, היות ומרגיש שעליו למלא דרישה נפשית בכיוון זה, ומי שהולך סתם, בכל זאת עליי לא לסטות מהאמת, יותר נעים, הרבה יותר, מאשר בכפרנו החמוד. קשה לך אמנם לתאר לרגע זאת, אבל תאמין לי שכך הוא. טיילנו במקומות שהזכירו לי את הזמן בו בילינו בחודש המלא אושר...

זהו ההבדל. אתה כשהינך יוצא לטייל, אף סביב לא קשורה בחוויות משותפות, וזה אינו יכול לעורר געגועים. וההיפך אצלי כאן. כל שתיל, כל סביבה, מזכירה משהו, ומספיק שזה יסעיר את הלב. ישבנו אצל אלי, גיסו של יעקב, וירדנו משם בערב.

חכה, תכנית היום לא נגמרה אצלי עדיין. דורה הכינה כרטיסים לאמפי. קרה רק פנצ'ר והיה לרשותה רק כרטיס אחד. אני הלכתי, היות והם יוכלו במשך השבוע לבקר, לא כן אני שאעבוד כבר, ועוד משמרת שנייה לכל הצרות. נתנו סרט טוב. "פעלו של ד"ר ווסיל". נהייתי רגישה לסרטים מלחמתיים. פשוט קשה לי לראות ולהסתכל עליהם. זה מותח לי את העצבים שבלאו הכי לא חסר להם. כל קרב, כל מצב קריטי, מסוכן, מלווה חרדה פנימית עד שקשה לתארו. כל חייל חמוש הוא אצלי שמואליק. הסרט הוא על רקע מלחמת יפן בהודו ההולנדית, בזמן כיבושה. מראים את כל מעשי הגבורה, מסירות בלי סוף של ד"ר ווסיל לפצועיו, שנאספו לאוניה. חייהם, סבלם, התעסקותם, סיפוקים במצבם הם. אבל רק אלה היכולים ללכת. הצמודים לאלונקות - להשאיר. הרופא לא נכנע לפקודה. ונשאר נאמן לחייליו עד הסוף.

הסרט הוא בצבעים, ונעים גם לעין. המשחק טוב, והתוכן לא חסר. ישבתי רק לבד, וכמובן שלא הרגשתי טוב. אינני הולכת בזמן האחרון להצגות לבד. בהחלט לא נעים. סיימתי בזה את התוכנית של יום שבת. חבל. לו היה עוד חתיכת יום, הייתי הולכת גם למסיבת נשי חיילים. זה אשאיר לפעם אחרת, כשיעמוד לרשותי יותר זמן. חשבתי כבר שגם במצב נפשי קשה, תלוי איפה נמצאים. הנה בחלקי נפלו תנאים כאלה, שאין לי אפשרות ליצור שום "במקום". בחיפה, בעיר, בכל זאת מבקרים בהרצאות, הצגות, אפשר קצת לצאת מהבית.

איטה משתדלת עד כמה שיש ביכולתה להנעים לי את הזמן, אותו דבר דורה. טוב שבאתי אליהם. כולם דורשים בשלומך, ואני מרבה לספר ולדבר איתם עליך.

ואתה, חמד, מה שלומך? אני משתוקקת ממש לקרוא מכתב ממך. מאז יום רביעי שיצאתי הביתה, אינני יודעת ואולי התקבלו בשבילי מכתבים. נדמה לי שחודש שלא קיבלתי דואר. מאז יום שני לא קראתי מכתביך. האם הינך בסדר? איך מזג האוויר? ההתרגלת לקור? ואת החבילה ששלחתי לפני חודש או יותר, כן קיבלת? לא אישרת את קבלתה עד היום. מה חדש בכלל? פגשתי את גרשון טננבוים והוא סיפר לי שבימים הקרובים יגיע אליך. מסרתי ד"ש ונשיקות, ויותר מזה, לא. הרי במקרה פגשתיו ברחוב. תשתדל לראותו. באותו תפקיד מעבירים אותו לשם.

מה שלום חבריך? דרוש בשלומם. מה עם יעקב מרגלית? ההבריא? ועוד דבר, אל תשכח שהתחילו לאפות מצות, סימן שהולך ומתקרב מועד הפסד, ושמור על עצמותיך, פן תכזיב.

הייה בריא, קינדה-לי, כתוב על הכול. הייה ילד טוב כמו שהנני זוכרת אותך.

נשיקות בלי סוף,

מאשתך המתגעגעת,

דורה