אתחיל ישר מהסוף: שטף הרגשות שהציף את ניצן ואותי כאשר עמדנו חבוקים ובוכים במבנה הקרמטוריום במיידנק, ממש מול הלוע הפעור של התנורים האפלים בהיסטוריה, נבע אצל כל אחד אתנו ממעיינות דומים, אך יחד עם זאת מעט שונים. 

ולהתחלה:

לפני מספר שנים, כשאתי יצאה ביחד עם תום למסע לפולין, היה לי ברור שכשניצן יגיע למסע אני אהיה שם אתו. אבל החיים לקחו להם כיוונים משלהם ולאחר מותה של אתי הדברים נהיו, איך לומר, מורכבים יותר. מורכבים מהרבה מאד בחינות, ומורכבים במיוחד כאשר זה נוגע להשארת ניל ותום בארץ בלי ניצן ובלעדי ולמעשה "להיעלם" לניל לשמונה ימים. זה הרבה מעבר למה שהוא יכול להכיל.

ולכן, ההחלטה שהתקבלה היא שאיני מצטרף למסע הזה. ניצן, שהתנדנד בין רצונו שאהיה שם אתו לבין רצונו להיות בחוויה הזו עם החברים, הבין בבגרותו הנדירה וקיבל.

ואז קרו שני דברים, פחות או יותר במקביל: עלה בי הרעיון להצטרף לניצן ליום אחד משמעותי במסע, אולי אושוויץ-בירקנאו, אולי יער הילדים, אולי מיידנק. בנוסף, מצאתי קלטת וידאו בה מוקלט אבי, משה רבינוביץ, נושא ב"יד ושם" את תפילת אל מלא רחמים לנספים בשואה.

למי שהכיר את אבא שלי איני צריך להסביר. לאלו מכם שלא הכירו אותו ולא שמעו אותו מעולם אספר שהוא היה מהחזנים הטובים יותר. קול הטנור שלו במנעד של שלוש וחצי אוקטאבות לא נפל מקולם של שלושת הטנורים המפורסמים. רק שהוא בחר בחזנות והם באופרה.

סופו של דבר, הגעתי לפולין בתאום עם ראשי המשלחת ובהפתעה גמורה של ניצן, והצטרפתי ביום 15 לחודש מרץ 2012 אל הקבוצה לסיור בגטו של לובלין ומחנה ההשמדה מיידנק.

לילה קודם לכן, עם הגעתי ללובלין, נסעתי אל מחנה ההשמדה. עצרתי את הרכב מול האנדרטה האדירה, יצאתי ללא מעיל לאוויר הפולני הקפוא והחושך האימתני, ורעדתי מקור והתרגשות במשך מספר דקות כאשר קולו העצמתי, המוכר והחסר כל כך של אבי, משמיע את ה"אל מלא רחמים" ומיד לאחריו "קדיש בציבור" אל מול החושך הגדול.

בבוקר, כאמור, הצטרפתי למשלחת של ניצן. על הרעידות שלו כשראה אותי לא אספר. גם לא על מה שהבנתי מהמורה נורית שז"ר על שעבר עליו יום קודם ביער הילדים (והאמהות...).

אילן אדיב, ראש המשלחת והמדריך של "אוטובוס 1", הוביל אותנו במקצועיות והחן האופייניים לו, אפרת שקדי ניהלה את העניינים ביד בוטחת ושרה ליליאן שימשה כ"מאמא" של הילדים.

התחלנו בסיור בשטח שכונה "עיר היהודים" ובגטו של לובלין, ולאחר כשעתיים עברנו למחנה מיידנק השוכן ממש בצמידות לטבורה של העיר.

אילן הוביל אותנו, בדרכו הנפלאה, אל האנדרטה, משם לרחבת הקבלה, לתאי הגזים, למחסנים, צריפי המגורים של שדה 3, הקרמטוריום, בורות הירי והר האפר.

בכל מקום ומקום, ולאורך המסלול כולו, שילב אילן, בתוך התיאורים הטכניים,  סיפורים אישיים של דמויות מוכרות לנו והקריא מספר קטעים מיומנים שנכתבו על ידי ניצולים או צאצאיהם.

בהר האפר ערכו החבר'ה מ"אוטובוס 2" טקס מרגש ביותר שגרם לרבים מאתנו למחות דמעה או שתיים.

ואז, כשכולם התפזרו לאוטובוסים, ביקש אילן מהקבוצה שלנו ללכת אחריו והוביל אותנו בחזרה אל מבנה הקרמטוריום. שם, הסביר על תפילת אל מלא רחמים, הקריא את מילותיה והשמיע באזני הקבוצה ולועי התנורים את אבא שלי, סבא של ניצן.

http://www.youtube.com/watch?v=rFyl2SwP-zI&feature=youtube_gdata

במילה אחת על הקשר שהיה לניצן אם סבא שלו: נדיר. בכמה מילים: שניהם, ניצן ואבא שלי, היו כאילו קשורים בחבל טבור בלתי נראה וידעו האחד את נפשו של השני באופן שרק להם היה מובן. ניצן היה כבן 8 כשנפטר אבי. ביומיים שלפני מותו הוא וניצן לא נפרדו ליותר מאשר שנת הלילה, כאילו ידעו שאלו היומיים האחרונים שלהם ביחד.

זה לקח לנו משהו כמו 20 שניות מתחילת השמעת התפילה ועד הרגע שנצמדנו בחיבוק אדיר ופרקנו בעוצמה גדולה רגשות שהיו כלואים בבטן. אני מניח שאצל ניצן הגורמים היו הגעגוע לסבא ולאמא וודאי עוד גורמים שהתחברו להם ביחד לרגע הזה. אצלי הצטרפו לאלו גם המימוש של ההחלטה שלי לקחת את אבא שלי לפולין ולהשמיע שם בקולו הגדול את תפילות האזכרה שנשא באין ספור אירועים של ניצולי שואה בארץ.

וכך נשארנו איזה עשר דקות, אולי יותר, גם כאשר הסתיימה השמעת התפילה וכל האחרים כבר הלכו לאוטובוס, ובדומה למשפט האל-מותי מהסרט "מבצע סבתא", התחלנו בחיבוק הכי חזק ולאט לאט הגברנו.

דיברנו מעט. כמעט כלום פרט לגעגועים שלנו. ולא הינו זקוקים ליותר.

תודה לכם אילן ואפרת, ותודה לכל שותפי הסוד האחרים שאפשרו לניצן ולי לחוות חוויה עוצמתית כל כך. תודה מיוחדת לתום ולניל שביחד אפשרו לי להצטרף אל ניצן ביום המיוחד הזה של המסע לפולין, ותודה לטלי שעודדה אותי לבצע את התכנית למרות היסוסי הרבים.

מהמלון בורשה,

שאול

אבא של ניל, ניצן ותום רום

בן למשה וחפצי-בה רבינוביץ