בשנים הרחוקות והמתוקות של ישראל הקטנה אהבנו ללגלג על המשטרים הערביים הרודניים. לעורך העיתון המצרי "אל-אהרם", חסנין הייכל קראנו בבוז "שופרו של הרודן המצרי".

בשבוע שעבר נדהמתי ולא האמנתי למראה עיני: הכותרת הראשית של "ישראל היום", שאני ברשעותי אוהב לכנות אותו "הביבעיתון", זעקה באותיות קידוש לבנה תכולות: "קשה, נועז, אפשרי". זו הייתה כותרת מאמרו של עורך העיתון עמוס רגב. ומיד חשתי בושה על כך שכמו הרבה ישראלים לגלגתי על שופרו של נאצר, חסנין הייכל המצרי ועיתונו. כי עמוס רגב כתב מאמר שמנוני, מתחנף ומהלל את חוכמתו המדינית של "מר בנימין נתניהו", ראש ממשלת ישראל שזיהה ראשון את הפוטנציאל של משחק פוקר מדיני בו משחק ראש ממשלתנו הגאון, אל מול אחמדינג'אד הכושל והעלוב, ומול עיניו של ה-"קיביצר" בראק אובמה, שמוט הסנטר מרוב התפעלות. מאמר של שמן זית זך, שמיד הזכיר לי תמונה מסרטו של פליני "זיכרונות", שאותה אני מבקש לתאר בפני צעירים ועולי ימים שלא ראו את אותו סרט.

בסרט "זיכרונות" של פליני, אי-שם בשנות השבעים של המאה הקודמת, שבו - מלבד סיפוריו האישיים הנפלאים - יש 4 תמונות מחיי עיירה איטלקית בזמן מלחמת העולם השנייה, תחת שלטונו של מוסוליני וכפי שנקרא בפי עמו - "הדוצ'ה". באחת התמונות אנשי העיירה משתתפים בטקס קבלת הפנים לדוצ'ה. המצלמה סוקרת את הקהל הנלהב ומתעכבת למספר שניות בפניו של כפרי זקן, חסר שניים, הזועק אל המצלמה: "לדוצ'ה ביצים כאלה!", ובשתי כפות ידיו הוא מדמה חפץ עגול בגודל של כדורגל.

בעיני, מאמרו המדובר של עמוס רגב הוא העתק מזעקתו של הכפרי האיטלקי מסרטו של פליני "זיכרונות".

רבותי המסתגרים בתוך האדישות הממארת: הפשיזם זוחל לעבר ישראל!