אני מתעורר לאט. חם לי. משיל מעלי את השמיכה ושולח מבט עייף אל הרדיו-שעון שמראה בספרות ירוקות 17:00. היא חוזרת. היובש בפה מזכיר לי שאני צריך את הקפה של אחר-הצהריים. שתיים סוכר, מים טיפה מעל החצי, חלב שלושה אחוז. בחוץ הגשם לא מפסיק לרדת. חנוכה היום, נר שלישי.

אני על סף שיגעון, כמעט חודש. לא מצליח להוציא את יסמין מהראש. קבענו לשמונה אבל אני לא נראה כמי שמתכונן לפגישה חשובה. גורר את עצמי לשירותים. עומד מעל האסלה, עוצם עיניים, אפוץ למחצה, שומע את השתן מכה בחרסינה. מעולם לא הייתי צלף טוב. אולי בטירונות. כשאני מוריד ת'מים ושוטף ידיים אני חושב איך מתנ"סים תמיד מזכירים לי את חנוכה. וחנוכה תמיד מזכיר לי ילד עם גזיר בריסטול צבעוני בצורת נר לראשו, בבית ספר גורדון.

חנוכיה. סופגניות. ושוב יסמין, הפעם בת שש או שבע, בשתי תמונות דהויות, כנראה בסלון, רוכנת מעל ספר לימוד של כיתה א' ומחייכת את החיוך המפורסם שלה. כמה שנים מאוחר יותר יתווספו לחיוך הזה גם משקפיים. שותה קפה ומחליט לא לפתוח רדיו. חתיכת חודש היא הצליחה להרוס. כנראה יש לה מישהו אחר.

טלפנתי אליה השבוע עם תחושת בטן שיציאות ליל שישי נגמרו וחסל סדר הפוצי-מוצי. השותפה שלה ענתה לי. אמרה שתתקשר עוד עשרים דקות. נכנסתי להתקלח. כשיצאתי, חיכתה לי הודעה ממנה. כשהתקשרתי חזרה היא ענתה מתנשפת, עצבנית, באמצע פעילות או זיון, אתה בטח חושב שהיא עונה לך בזמן שהיא יושבת על מישהו ומזדיינת איתו במיטה. אתה חושב שהיא מזדיינת בזמן שהיא מדברת איתך.

אני צריך לתת לך משהו, יריתי. נדבר מחר? היא שאלה וענתה. אני יכולה לבוא אבל לא להרבה זמן. המחר הזה הוא היום. קבענו שתהיה פה בשמונה. אל תתן לה נשיקה, אל תלחץ לה יד. זה פשוט לא היום שלי איתה. בעשרים לשמונה שלחה הודעה. היא אצל שירה, אוכלת ארוחת ערב וכנראה תאחר בשעה, שעה וחצי. באחת-עשרה בלילה היא באה איתה. נראתה תשושה, כנראה נהגה.

החלפנו כמה שקרים. מצטער שאמרתי לך לבוא. אני רואה שאת טובעת בלימודים ועבודה, וזה נראה לי לא במקום. בסדר, זאת אשמתי שאני הולכת לישון כל לילה בארבע לפנות בוקר, אמרה והניחה את עיניה החומות על נעלי הקיפי שלי. היא פנתה אל המטבח, מתקרבת לאט אל הקומקום הדומם. שירה הלכה לשירותים. חכי, אין מים. צריך לשים. היא פתחה את המכסה ואמרה שדווקא יש, אפילו הרבה. אז כנראה שמילאתי בצהריים ולא שמתי לב.

שים לי כפית שטוחה, שתיים סוכר וחצי מים חצי חלב. הקפה של שירה לא היה שונה.

אתה נראה עייף, כאילו קמת מהשינה אמרה והביטה בי. ידי נתקעו בטרנינג השחורים, מקפלות ברישול סוודר פלנל. רציתי שתביט לי בעיניים ותראה אהבה, אבל היא ראתה רק זיפי זקן של יומיים מיוסרים. רציתי שהרגע הזה יימשך לעולם. שנמשיך לעמוד כמו שני מטומטמים בין הסלון והמטבח, ששירה תקבר בשירותים, שיסמין תגיד לי שהלילה היא רוצה להיות איתי.

יש לך מישהו אחר?

שירה יצאה מהשירותים והתיישבה בסלון. אחריה יסמין. אני הלכתי לעשות קפה. הבאתי גם וופלים מצופים. משהו מחריד, שגרם לי לשלשל לפעמים. אתה פשוט חתיכת חרא. ישבתי מולה, רק השולחן הפריד בינינו. התשוקה נזלה מהפה. יש לך שבוע הבא יום הולדת. אז קניתי לך משהו. מקווה שתאהבי את זה. הבאתי מהחדר זוג נעלי בית וקופסת טובלרון. מה אתה עושה? שאלה בצחוק. ביד, אמרתי ושתיהן צחקו. התישבתי לידה. היא שמחה על הכל. נשקתי לה. ראיתי שהיא מתביישת וששירה עוצמת עיניים במבוכה.

שתלך להזדיין.

שאלתי אם היא יצאה אתמול והיא ענתה שכן. מה, חברים מהלימודים? אה כן, אם אפשר לקרוא לזה ככה. היא יוצאת עם מישהו, אדיוט, אתה רוצה את זה כתוב על נייר? שלושים הדקות הבאות היו בזבוז גדול של זמן. אני חושבת שכדאי שנלך. אנחנו עוד נוסעות הלילה לפתח –תקווה לחבר של שירה. אחלה. ובטח שאחלה, חתיכת חולה. הצלחת להכניס את טירוף המתנ"סים שלך לשיחה המטופשת הזו. אבל הן התחילו. יסמין ושירה סיפרו שכשהיו קטנות הלכו למתנ"ס רמת-אביב, ועשו שם כל מיני דברים שילדים בגילן היו עושים, לחנוכה למשל. כל מיני דברים עם נייר ודבק ובריסטול וקרטון. כל מיני דברים. תשלחי את הילדים שלך למתנ"ס? אם יהיו שם חוגים טובים אז כן. ואני רק רציתי להגיד לך שאני שרוט.

הן הלכו. עדיף שלא היו באות בכלל. עמדתי לבד, בחושך, בסלון הריק, מקשיב לגשם. רק לפני כמה דקות היה פה ממש שמח. אפילו לא הצצתי מהחלון לראות איך היא נוסעת מפה. הרגעים הקטנים שלי איתה נראו כמו סרט שנתקע על הילוך חוזר. לא הצלחתי להשתלט על רצף המחשבות. הייתי על סף התמוטטות. כל דבר קטן הזכיר לי אותה. רציתי להריח את ריח הבגדים שלה.

יסמין ואני מחזיקים ידיים. יסמין ואני מתחבקים. יסמין מסתובבת אצלי בבית בחודש יוני לח, יחפה בג'ינס. אני יוצא עם יסמין. ועוד פעם. הצחוק הצרוד שלה. התוקפנות הסמויה שלה. הבגרות. הריכוז בעיני השקד החומות שלה. שיודעות הכל  ולא רוצות לדעת דבר. בסופו של דבר אתם רק ידידים. אנחנו רק ידידים. היא יודעת.

פעמיים אמרתי. פעמיים הפצרתי בה. ברגע מוחלט של טירוף שלחתי לה שירים. התלבשתי חורף, היא עדיין קיץ. יחפה בג'ינס. פשוטה ויפה כזו. ברגעי המבוכה היתה מחטטת בציפורני

ידיה. לקחתי את הקסדה וירדתי לקטנוע, לגשם. נסעתי הכי מהר שאני יכול. הספידומטר כבר מזמן עבר מאה, אצלי בראש לא עבר שום דבר. נסעתי על הטיילת, ברקים חרכו את השמיים. גשם קר התחלף בברד קפוא, ואני סמרטוט. איבדתי תחושה בידיים. פתאום רציתי נורא הביתה. לבכות לכרית ולצרוח  לשמיים. חתכתי חזרה, נוסע שלושים קמ"ש מעל המותר. נכנסתי למיטה ונרדמתי אחרי דקה. לא חולם על כלום. 

במוצאי שבת נפגשתי עם ליבי, חברה טובה של יסמין. יצאנו לפעמים בשלישיה, היה נחמד.

הייתי כל-כך שבור והרוס שהייתי חייב לראות אותה והיא כאילו תזכיר לך את יסמין, נכון?

קבענו בקפה קטן באבן גבירול, ואחרי שהתחבקנו הנייד שלה צלצל. לפי הדיבור הבנתי שזו היא. 

אמרתי לך מה אני חושבת על זה. לדעתי, תלכי על זה. תעשי מה שאת רוצה. מה? הוא פה לידי. יש לך ד"ש מיסמין. התעלמתי.

ליבי חרצה סופית שאין לי סיכוי, והמשיכה ללגום בשלווה מהשוקו. עוגת שוקולד הוגשה לשולחן עם שני מזלגות. אני לא אוכל. אכלתי לפני  וגם שתיתי. כמה זמן כבר יש לה מישהו?

איך אתה יודע שיש לה מישהו, בגלל שדיברתי איתה עכשיו?

לא, דיברתי איתה ביום חמישי ושמעתי את זה עליה. זה לא קשה ליבי, לא מסובך. לא צריך בגרות בשביל זה. היה משהו בקול שלה שהסגיר את זה. לא יודע איך להסביר לך. את יודעת, לא קשה למצוא מישהו באוניברסיטה.

שפכתי לה את כל מה שהיה לי בלב. את הכעס, הקנאה, הרגשת החרבון שמלווה אותי כל-כך הרבה זמן, הזנחת החברים הישנים, את ההשתוללות עם הקטנוע, את יסמין.

זה לא כזה קל כמו שאתה חושב. עכשיו תקשיב לי טוב. אתה צריך להוציא לך אותה מהראש כי אין לך סיכוי, זה לא יקרה. אמרתי לך את זה כבר. אתה פשוט מוכרח לא לחשוב עליה ולראות בזה משהו חולף. כשהיא שמה לב שהתקרבת יותר מדי, היא פשוט התרחקה. וחוץ מזה היא עוברת עכשיו תקופה לא קלה.

 על הזין שלי.

האפשרות השנייה שלך היא לגרום לזה שהיא תאהב אותך. אבל זה לא יקרה, נכון? אין לזה סיכוי! עזוב, רד מזה, היא לא תרצה ובכוח אי-אפשר. היא רואה בך ידיד טוב וזהו. שתדחוף את הידיד לתחת. היא שיחקה עוד קצת עם ציפוי השוקולד של העוגה שלה וכשהשתכנעה שכבר מאוחר ושהיא לא רוצה יותר, נפרדנו. הייתי עצבני ועייף. חזרתי הביתה וצרחתי. התחשק לי לבכות, למות, להיעלם לחו"ל. מעולם לא הרגשתי מאוהב כל-כך. אני אוהב אותך, לחשתי לכרית, כל-כך אוהב אותך.

הלילה סגר עלי  ועמו השינה – שלא אחרה לבוא.    

 © כל הזכויות שמורות לאלעד אקרמן