אהבתי את השיר. אחד הטובים שלך. גם הציור חזק. הוא מציג את הקצוות. שחור ולבן - חיים ומוות, כן ולא , אין באמצע.

ובאשר לאמת. לדעתי כל אמת היא עירומה, כאשר היא לבושה היא כבר שקר ומסכה.

שיר זה, כמו שרבים אמרו כאן, הוא שיר עצוב מאד שמספר סיפור אוניברסלי - לא של אישה אחת בלבד. הרבה נשים ובכלל יודעים לספר שלא כל מה שרואים הוא באמת כזה, ולפעמים אפילו בדיוק להיפך.

השיר הזה, הוא שליחות חשובה. ותודה לך שאתה משמש פה בעבור מי שזה באמת משמש אותו.

קראתי את התגובה של ג. ע. ואני נוטה להצטרף אליה. היא שמה לב לזה שאין ידיים, אני שמה לב לזה שאין גם כפות רגליים, כלומר האשה שבשיר נמצאת במצב של חוסר יכולת ללכת.
יש מחקרים בפסיכולוגיה על מה שנקרא "חוסר אונים נלמד",. יש נשים ( וגם גברים) שמתרגלות לחיות ככה, וגם כשהן יכולות לקום וללכת ולעזוב הן לא מסוגלות.
האיור מבטא היטב את חוסר האונים.

סיפור לא פשוט של אישה המשמשת כבבות הראווה לבעלה, וביחד הם מופיעים כזוג יונים, למרות שבפנים היא כבר לא יכולה יותר לסבול את המצב. ולא רק שהיא לראווה שהוא מציג (כנראה אישה שנראית טוב) אלא שהיא על תקן:

"בשבילך אני שפחה מינית,
זמינה תמידית לתאוותך הזדונית."

והיא רוצה לצאת משם, לצאת מהשקר האין סופי הזה שהיא חייה בו ושהוא ממשיך להשתמש בו.

אני לא יודעת מי הנסיך. ייתכן שמדובר בילד שלהם שלמד להתייחס אליה כמו שאביו מתייחס אליה.


בציור, שמצוייר כמובן בשחור-לבן, כפי שמצוין ואולי גם כפי שמתבקש, לא נראות ידיה של האישה, כלומר הן נראות או קטועות או פשוט כבולות מאחור, כאשר שדיה לעומת זאת חשופות ובהירות לעומת שאר הגוף, והיא ישובה בתונחה הזנותית הזאת, כשרגליה פתוחות, פרוסה כולה לטובות ההנאה שהגבר הזה מרשה לעצמה לקבל ממנה בכוח, למרות שהוא מזניח אותה.

פוסט לא קל.

האמת הערומה - לעיתים קשה להתבונן בה.
האיור "חזק".