כותרות TheMarker >
    ';

    סוד החיים

    ארכיון

    0

    התקשורת אשמה...!

    0 תגובות   יום רביעי, 21/3/12, 17:38

    כך אנחנו נראים – פנים נוספות לחיים שאחרי (אחרי יום עבודה):

    זווית אחת - אתם חוזרים לאחר יום עבודה מפרך, מחכים ומצפים לקצת שקט ושלווה אחרי יום מפרך, מתרווחים על הכורסא ומרימים רגליים עייפות להדום הצמוד ואט אט שוקעים בכורסא הנוחה וצופים נכוחה  במסך ה- HD השוכן לו אחר כבוד בסלון למולכם, ואז... בדיוק באותה נקודה קריטית בה התפוגגנו מהעייפות כשאנו ספונים עמוק בעולם שכולו "טוב", קמה עלינו רוגזם של השכנים בדירה הסמוכה... צרחות וצווחות אימים מאיימים ומנתקים אותנו מהשלווה והשקט לה ציפינו...

    ומזווית נוספת -  אתם חוזרים מהעבודה אחרי יום לא משהו..., הבוס החמיץ לנו פנים, הטלפון מהבנק הכניס אותנו לחרדות.... ואנו מחכים ומצפים בקוצר רוח לקצת שקט ושלווה בקן המשפחתי האוהב, דופקים בדלת, מישהו פתח את הדלת ואתם כבר בדרך לכורסה שבסלון, עוצמים עיניים במטרה להגיע לרוגע כלשהו ואז זה מגיע: ...הקול מהמטבח - "למה אתה לא יכול לעזור לי?...אתה תמיד עושה את זה!...אתה אף פעם לא בסביבה, כשאני צריכה אותך!" אתה כל החיים רק נח... לפעמים נדמה לי שהתחתנתי עם כדור שינה..." ועוד כהנה וכהנה משפטים...ואתם בעלים יקרים, מרגישים על הקצה... מנסים לנשום עמוק ולהירגע. אבל האשמות ממשיכות כאילו אין מחר. ואז זה מגיע... הלב מתחיל לפעום כפצצה מתקתקת, אתם נושמים עמוק בניסיון נואש להירגע אך ללא הועיל, ואז ה"ניצרה" משתחררת ומפינו משתחררות מילים בדציבלים בלתי נתפסים על כל התסכול והמתח היומי (כמובן שנחסוך לכם הקוראים את השפה העשירה)... ואז? מגיע שלב "הפסקת כוחות" או בשמו המוכר יותר– "ברוגז"! שברו את הכלים ולא משחקים, כמו בגן - לא מדברים! לא אומרים בוקר טוב, לא מה נשמע, אין שיחות נפש, אין שיחות מוטיבציה, דממת אלחוט!

    ה"ברוגז" הזה יכול להימשך ימים ושבועות ללא תוצאה ולפעמים להשיג בדיוק את ההפך: האגו עולה, העקשנות מרקיעה שחקים, ההתחפרות בעמדותנו במצב מביאה פעמים רבות לחשש של התפוצצות מטען כבד, במלחמה כמו במלחמה...מה אני אוותר? אני אפתח שיחה מחדש עם ה"אויב"? התנהגות כזו? לא בבית ספרי! היא תעבור אצלי שיעור "פנימי גובלן", חייב לעשות לזה סוף אחת ולתמיד, כלו כל הקיצין!

    המחשבות ממשיכות וזוחלות להן. רק רגע, להגיע לבית שאין בו מילה טובה, אין בו פרגון, אין מקום שקט לשים את הראש, צעקות/ביזיונות/בלגאנים, המחשבות חוצות גבולות ואנחנו מזמזמים לנו "תן לאצבעות ללכת במקומך למקומות שהשם ישמור ויציל... או "עורך הדין" הראשון שנקרא בדרכנו או כתף ולפעמים יותר שאפשר להניח עליה את ראשנו ולבכות חרישית... מי שיקשיב... בקיצור כל המחשבות לכיוון של "פירוק החבילה".....

    מזווית נוספת..., אני בדרך להרצאה נוספת בפיתוח האישיות והעצמה אישית בראי היהדות, מנסה לארגן את המחשבות בראש, כיצד להעביר את ההרצאה, מה לומר או אולי מה לא לומר. והאייפון מצלצל, מספר חסוי! הלו... – הרב יוסף ויצמן? כן. אני זקוקה לעזרה! אני שואל - מה קרה? ואז זה מגיע בשצף קצב, ללא יכולת להשחיל מילה, בלי יכולת לנסות לעודד, או להסביר כי בעוד חצי שעה אני אמור להתחיל הרצאה. לאחר כעשר דקות אני מצליח להשחיל מילה ולומר אני אמור להתחיל הרצאה בעוד כמה דקות. אפשר להתקשר בעוד 3 שעות בבקשה? ההרצאה עוברת..... ובדרך חזרה. האייפון מתעורר לחיים, שוב מספר חסוי, והשיחה נמשכת לה עוד כמה דקות. עם החלטה להגיע אלי לייעוץ זוגי.

    ואז הם מגיעים, הבעל והאישה ישבו זה לצד זה, אולם באותה מידה הם היו יכולים לשבת בשתי יבשות נפרדות. את המתח שעמד באוויר ניתן היה לחתוך אפילו בסכין מ"בלסטיק". הם אפילו לא הסתכלו זה על זה, וכאשר סוף סוף המבטים התחברו השנאה התהומית הייתה גלויה אפילו לעיוור מלידה. כן כן, שני בני זוג שהחליטו למסד את הקשר בניהם, בנו בית בישראל, הביאו לעולם ילדים, והשקיעו שנים רבות בבניית חיים משותפים, ועכשיו הם הגיעו למצב שבקושי הם מסוגלים לנשום את אותו האוויר בחדר. קמפיין הטענות הביתי בפעולה: "הוא לא עוזר לי", "הוא תמיד עושה את זה! הוא אף פעם לא בסביבה, כשאני צריכה אותו!...הוא כל היום נח...הוא חוזר הביתה מאוחר ומחפש את הכרית, 0 תקשורת איתי ועם הילדים... צר לי כבוד הרב... התחתנתי עם כדור שינה"!

    הבעל כמובן לא נשאר חייב ומגולל בפניי אל מול אשתו את מסכת היסורים שלו: "אני נכנס הביתה והיא מתעלמת ממני, אני שווה עבורה הסמרטוט גם אם היא לא מזל דלי",  פסיעה ראשונה לדירה ומטר של מטלות... שלא לדבר על ההשפלה לפני הילדים ומה היא עשתה כל היום... שתיים וחצי דברים – והיא מציירת כאילו יצרה עולם מלא".

    מסע ההשמצות בעיצומו... הטונים עולים וגוברים.... ואני יושב וממתין בסבלנות ובאין אונים עד שיצא כל האוויר מהמפרשים וסוף סוף אוכל להשחיל איזה מילה... סוף סוף... זהו... שקט ישתבח הבורא ואז אני מבקש לשאול שאלה קטנה ולקבל תשובה כנה עם יד על הלב!

    והם עונים: כן, בודאי!

    האם אתם אוהבים זה את זו? האם אתם רוצים שחיי השיתוף שלכם יצליחו?"

    קול דממה דקה... הגל השקט... (אחרי "נחש צפע" הגיע "שרב כבד") והנה חלפו להם רגעים. השקט בחדר עדיין היה כבד ועמוק.

    אני?... כן, אני אוהבת אותו היא ענתה בסוף, בשקט (כמעט ללא מילים).

    אני מאוד רוצה שזה יצליח. אבל רק רגע אחד!... מה איתו??? הוא חייב להשתנות! כי ככה אי אפשר להמשיך!

    ובאחת, הפנינו שנינו מבטנו אל הבעל, שביקש "פסק זמן" עם "טעמי" ל- 10 דקות להתעמק בעניין שבסיומן השיב:

    אינני בטוח שהרעיון של חיים משותפים קוסם לי כל כך... היא הופכת את חיי למרים כמו לענה ולי נשבר...!!! הקשר שלנו מתחיל ונגמר בקורת הגג שמעלינו ובצאצאים שמזכירים לנו ימים שהיו ולא ישובו עוד... אין בייננו כבר כלום....!

    "סייג לחוכמה שתיקה", אמרו חז"ל, והתכוונו לשתיקות שמשדרות חוכמה. אבל יש גם שתיקות אחרות שמבטאות אלימות ועוינות, שתיקות של בני זוג שמשתמשים בשתיקה ככלי נשק במאבק הכוחות בינהם, שהתוצאות שלו הרות אסון לקן המשפחתי! יש מי שסבור שצעקות הן לא דבר נורא, ולכן זהו חלק מהרפרטואר היומי שלהם, הם מאמינים וחושבים שצעקות זה בסך הכל ביטוי כן ומומלץ לרגשות, מאחר והוא משחרר מתחים.

    טעות!!! מחקרים על מחקרים ש"טחנו" את העניין הזה ישר והפוך מצאו בהתנהלות זו רק ליקויים – ידוע שצעקות תדירות הן מתכון בטוח להתקפי לב ולמחלות דם/נשימה וכמובן חולי נפש. תוה"ק מלמדת שצעקות תדירות מהוות התעללות מילולית. צעקנים אלה מספקים עבודה למטפלים למיניהם (פסיכולוגים/פסיכיאטרים ועוד...) כשהלו"ז שלהם עמוס  לעייפה במטופלים שמנסים להתגבר על ההשפעות של אותם צעקות יומיומיות שספגו מהוריהם בילדותם, והתוצאה הישירה לכך היא: דימוי עצמי נמוך/חוסר ביטחון/דיכאון/קושי בהתמודדות עם כעסים/בעיות במערכות יחסים/בעיות בהורות/התמכרויות ועוד...

    חברים יקרים כמעט ואין אנשים שיוצאים ממצבים אלה ללא פגע – אין מדובר בהורים שלא אוהבים את ילדיהם הכל מתחיל ונגמר בבעיות שליטה שגרמו לילדיהם לנתק קשר עימם והכל עקב חיים עקובי צעקות של שנים רבות מדי.

    במהלך ארבעים יום נעדר משה רבנו, המנהיג הכל יכול של עם ישראל, ושב אל עם אחר לחלוטין - זר. עגל, מחולות, זוועה! לפני חטא העגל עם ישראל היה מסוגל להביט בזיו השכינה עין בעין ולא להזדעזע, כשאחרי החטא לא היו מסוגלים אפילו להסתכל בזיו פניו של משה רבנו.

    השבר והאכזבה היו קשים מנשוא התסכול הרקיע שחקים, או אז, קם משה רבנו ועשה מעשה, קיפל ציוד והקים את האוהל שלו מחוץ למחנה, כמהלך של פגיעה אנושה התנתק מהעם - "והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה" (שמות ל"ג ז').

    הגמרא במסכת ברכות דף ס"ג ע"ב מספרת לנו על תגובתו של הקב"ה על מעשהו של משה, וכך כותבת הגמרא: "אמר הקדוש ברוך הוא למשה, עכשיו יאמרו: הרב בכעס, התלמיד בכעס, ישראל מה יהא עליהם? אם אתה מחזיר את האוהל למקומו מוטב. ואם לאו, יהושע בן נון תלמידך, יהיה תחתיך!"

    והדברים נוקבים ומדברים בפני עצמם! למנהיג אסור לכעוס! למנהיג אין רשות לנתק קשר! אם משה רבנו לא היה מחזיר את האהל למחנה, הוא היה מודח מתפקידו!

    הדבר נכון לגבי מנהיג, הוא נכון לגבי בני זוג/הורים! ולכן חברים יקרים אם צריך לשים אצבע על הבעיה זו התקשורת/אי תקשורת – התקשורת אשמה !

    זה תיק תיק תקשורת - שיחות, שיחות ועוד פעם שיחות  וכמובן לא להתבצר בעמדות – זה הפתרון !
    התקשורת עושה את ההבדל! התקשורת גורמת לנו להראות כי אנו חיים! היא לא הורסת את הקשר, את מפעל החיים שלנו!

    בכל בית נורמאלי יש חילוקי דעות, זהו חלק בלתי נפרד מהמהות של בית, של קשר – והכל עניין של איזונים,

    מה עושים??? מתקשרים!!!

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      פרופיל

      יוסף ויצמן
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      הרב יוסף ויצמן

      עידכונים הרב יוסף ויצמן

      הרב יוסף ויצמן עידכונים