המנוחה הייתה מאוד מוכשרת, מיצתה את עצמה והתפרסמה גם מחוץ לישראל.הבעיה הייתה ,בעמדי ליד הקבר,שלא הכרתי אותה.עטיתי ארשת פנים כבדה, פני נפלו, והחילותי ליהנות מן המעמד.אמרו שפגשה פגישה עיוורת את הסרטן.הם חיו זמן רב בצוותא עד שמתו באותו יום. באתי לחורש הקטן בקצה הקיבוץ ללוות את חברי הטוב שלא יכול להחמיץ הלוויה או לחילופין ביקור בשבעה.הוא ביקש שאארח לו לחברה בנסיעה הארוכה מירושלים לצפון .בעמקים צפצפו הציפורים ,הגשם הערה את מתקו בקול תסיסה אל בין רגבי האדמה, וסביונים זרקו את חיוכם הצהוב אל הים הירוק. התענוג של חברי התגבר מיד כשיצאנו. הקמטים בפניו גוהצו ,סכי העיניים הורמו ויפי העולם הבריק באישוניו.הוא מצמץ כחתול מפונק. כשהסלולר נסגר - הוא נעלם מהרדאר של אשתו לשעות ארוכות עם סיבה מצויינת .מוות בקבוצה.דגל החירת הורם, הונף גם שרביט המנצחים.אחד מאלפי תקליטוריו-רוק-נ-רול של תחילת השבעים נתחב אל חרך שחור כמו שמכור דוחף שטר לכספומט סמים . כל תו ומילה בשיר המתנגן הקפיצו את את חברי בזעקות של שמחה כבמפגש אקראי עם אהובת נעורים(גרושה) בתחנת רכבת בפולין. בגלל נטייה לביישנות ועצירות מילולית,המוסיקה -היא שמילמלה את תשוקותיו הגדולות של חברי ואת נוף חייו שהשתנה בחלון שנותיו. הרכב התמלא צלילים כעשן,קול יצא מפיו ננעד מבכי נשבר עד צעקת שבר.דמעה קטנה זלגה במורד הסלעי לשעבר של הלחי. "ברמקול הזה"-הורה לי בצעקה-"הגיטרה, ותשמע-איך הוא מחזיק את המיתרים, כה קרוב ללליבו,אתה מריח את הזיעה? ושם, כאן ,ברמקול השני - התופים", והוא דפק על ההגה-"הלב שלי מתפוצץ , ואיזה פסנתרן,מי זה? שכחתי ,קיבינימאט". שאלתי אותו מה הייתה בשבילו המנוחה וכמה צער גרם לו מותה .הוא סיפר כי למדה הרבה שנים מתחתיו ובעצם נזכר שראה אותה בפעם האחרונה,בכיתה ה' כשהלכה בשביל ,עם גופייה חושפת ,לעבר הבריכה. הנערה ,שהפכה ברבות הזמן לגופה מפוארת לא הייתה הסיבה לטיול.הטיול היה הסיבה לטיול.לגבי אני -היה אותו צורך אומלל לדלל את השיעמום שלי ע"י השקעתו בחיים של אחרים.עוד המתה שוכבת, קרה לפנינו, וכבר מיהרנו לחדר התשושים ,לבקר חבר ילדות של חברי , אחד ושמו קובי, שירד לאמריקה ובא לארץ ,לקראת ימיו האחרונים ,כך קיווה הבן, של אביו מולידו.האיש בן התשעים וכמה , היה מיותר לעולם הקיבוצי המופרט .הוא שכב בשיפוע,בלון חמצן תומך בו בקושי, ומלמל הגאים לא מובנים בלי הפסקות לנשימה . הרופא טען שהקולות עולים מתת ההכרה וזו כנראה שפתו של מוחנו טרם היותו לכוד ומאורגן.הרופא פירש את המילמול במשמעות -"אני חי, ,לא לפתוח בינתיים,את חדר המתים".באולם ,שדמה לגן ילדים,רק בלי צעצועים,תירגלו גברים ונשים רכיסה של שתי מילים ,שאותן ,האחות קראה בקול. "תיבת..." אמרה האחות והקהל ענה –"פנדורה". ואז שאלה האחות מהי תיבת פנדורה והתלמידים מיהרו אל חוסר ההכרה.אחרי שידידי הצטלם, משום תאוותו לפרסום ,בכל מחיר ,עם הקדימון ל"מת ובנו" ,יצאנו לדיר לראות את העיזים,נינותיהן,של אלה שידידי רעה בילדותו הנקייה מהפקות לקחים."הכבשים,תיקן אותי ,ולא העיזים, אוכלות רק עשבייה נמוכה והן כרסתניות, והעיזות הן גרמיות ויודעות לטפס ולחסל גם עלים של עץ".המידע הזה המם אותי יותר מהספר על המריבה הוירטואלית מי ישב על כתפי מי- ניוטון על איינשטיין או ההיפך. "כמה פטמות יש לפרה לעומת העיזה"? שאל אותי ידידי .אמרתי "חמש ושלוש בהתאמה" והוא אמר"נכון, ארבע ושתיים". ואת העז ,אמר,חולבים מאחור ואת הפרה מהצד. אז סיפר בהתרגשות כי הכבשים נוהגות לאכול לפעמים עשב רווי טל וכשהתערובת מחמיצה בבטנן היא מנפחת את הכרס עד להשתגע.הרועה,כלומר ידידי הרגיש, דקר את בלון נפיחותן במסריגה גדולה ורוקן את האוויר בנפיחה אחת. כשרווח לכבשים -לא רווח לאוזון של העולם,גם לא נעם לאפו של ידידי.כמו כן הוא הרצה לי על חוזקה של קיבת הכבשה,"ומה עושים ממנה"?- שאל וענה- " נאד של מים". הוא פיזם,בלי אתרעה, את השיר "שה וגדי" ושהגיע ..."לאחד לבן ואחד שחור" הערתי לו כי ,קיבוצניק צעיר,מקשיב לשיחתנו,בריכוז,והצעתי שיימנע מלנקב בשמות של צבעים . שם הבחור ,יוצא אתיופיה,מתברר,נהגה כך- "הרגע". "יש אצלנו בקיבוץ" ,סיפר אותו הרגע "עולה אתיופי נוסף ושמו אדיסו". וידידי אומר שאדיסו שואל לפעמים, בעת עייפות,את הרגע "אד -איסו- שעה עובדים היום "? והרגע עונה לו "הרגע .גמרנו לפני רגע".לפני רדת החשיכה הספקנו לראות בשביל חוזר בתשובה שחור זקן,עם עגלת ילדים,ופנים מוכות אור ירח.לשווא ניסה בשקיעתנו אנו להצביע על האופציה של היום שאחרי.ביקשנו שיביא הוכחה ונמשיך משם.בשלב הגמר של הטיול נלקחתי אל חבר מבית הילדים שבנה בית לתפארת על חורבות הצריף של הוריו והשרותים - אסלה והכול, היו גדולים מאלו של הלובר.הוא עצמו,החבר דני, ישב,יחף , בודד בדירתו הענקית, בגופיה אפורה, במכנסיים קצרים, על כורסת אמריקן קומפורט,ובמרחק של עשרה מטרים ויותר ראה על מסך ענק של טלוויזיה נמרים ואריות אוכלות גדי ושה באפריקה. "איזה חיים יפים סידרת לעצמך",אמר לו חברי.ונסענו הביתה .
|