פתאום ביום אחד החיים מכים בך. אתה מבין שאתה חי בצל המוות.

והצל הזה הוא צל כבד, שבעבר כלל לא הסתיר לך את החיים.

ועכשיו הוא מכסה אותם, עוטף אותך בכאב, פחד, מאלץ אותך להתמודד...

וצל הוא דבר מרענן ונעים, אבל לא הצל הזה. הוא... אתה ממש לא רוצה לחיות בצילו.

כשאתה מאבד מישהו יקר לך, יקר מדיי. קודם כל אתה כועס.

כועס על שהוא נלקח ממך בטרם עת, כועס על עצמך שלא הספקת להגיד כמה אהבת,

כועס על כל העולם, מאשים את כולם ואיך זה בכלל שהחיים נמשכים?

אח"כ בא שלב ההדחקה. זה לא קרה, איך יכול להיות שקרה, אולי זו טעות,

אולי חלום רע ואולי בכלל עוד אהובך יחזור, ידפוק בדלת ויופיע פתאום מולך.

לאחר מכן, מגיע שלב הקבלה. השלב הזה בו אתה נאלץ להשלים עם הגזירה,

נאלץ לקבל את המצב הסופי הזה שנכפה עלייך. נאלץ להבין שזהו, חייך לא יחזרו להיות כשהיו. נאלץ לקבל את המוות הזה כמשהו מוגמר ועובדתי.

והשלב הסופי, להתמודד ולחזור לחיים... וזה השלב הקשה באמת. שלב המבחן שלך.

הרי אתה לא מי שהיית פעם, האור בעינייך כבה, חלק גדול נלקח מליבך, אתה מבין

שאתה וכל יקירייך הם ברי חלוף, גרגיר אבק וביום אחד הם פה וברגע לא.

משהו בך מת ולא ישוב לחיות, משהו נשבר בך ואתה לא מצליח לאסוף את השברים.

אתה צריך שוב מהתחלה לאסוף את חייך, להתעשת על עצמך ולחבר כמו פאזל

חלק חלק לתמונה שלמה. כל מה שאתה רוצה זה להתכרבל בשמיכה, כל מה שאיכפת לך זה הסבל והאבל שלך, אתה רק רוצה שהמצב יחזור לקדמותו.

מתקשה להתמודד עם המצב החדש. חייך כפי שהכרת אותם אינם. מאיפה להתחיל?

חבריך ואוהביך מנסים לרומם את רוחך, מנסים להראות לך נקודות אור במנהרה החשוכה,

מחבקים, מתקשרים ומעודדים כמה שאפשר.

בחלק מהימים אתה נותן לדבריהם לחדור ובחלק מהימים אתה נאטם וננעל.

הרי הם לא יבינו אותך לעולם, כל עוד לא איבדו איך יבינו? לעיתים זה מכעיס אותך.

אתה מקנא במי שרק אפשר על שאהוביו כולם עדיין בין החיים, אתה מרחם על עצמך

בכל הזדמנות, אתה מדבר על כאבך אבל אתה מרגיש שזה בכלל לא הסיפור שלך,

אתה לא מתחבר בכלל למצב. זה לא אני, זה סיפור חייו של מישהו אחר. לא שלי.

אתה בוכה הרבה ומעלה זיכרונות כואבים וגם שמחים. ואתה בעיקר מהלך מת בין החיים.

ואז לאט לאט אתה מבין שאין לך ברירה. שהכל ממשיך גם בלעדיך.

אם לא תצטרף החיים פשוט יחלפו על פנייך. ואם יחלפו באבל במיטה או באבל תוך כדי עשייה,הם עדיין יחלפו. השאלה היא איך תעביר אותם אתה?

אתה הרי כאן בכל מקרה ואם בחרת לחיות אז תחיה. אם בחרת למות, לזה תמיד יש פיתרון.

הפיתרון הזה חלף במוחך מספר פעמים במהלך ימי, חודשי ושנות האבל אבל פחדת

מהפיתרון הסופי הזה, החלש. בכל זאת, אתה רוצה לחיות.

אבל עם הכאב הזה אתה פשוט לא יודע איך.

אתה חושב על יקירייך שעדיין פה ולא עזבו אותך, חושב כמה יכאב להם בלעדייך,

מבין שכואב להם גם עכשיו רק מלראות אותך שרוי בעצב האינסופי הזה.

מבין שהם חשובים לך מדיי בשביל לאבד אותם ולהעציב אותם כפי שהעצבת.

בסוף אולי הם כבר לא ינסו להרים אותך יותר כמו שהתעקשו עד עכשיו, אם לא תרים את עצמך בזמן הקרוב אולי תאבד את אלו שליוו אותך כל חייך ובדרך גם את עצמך.

צעד, צעד אתה מתרומם, דוחק את הכאב לפינה, שם אותו על ממתינה. הוא הרי צץ

כל הזמן וכשזה קורה אתה אומר לו לא עכשיו, זה לא הזמן.

אותו אהוב איתך כל הזמן, אתה חולם עליו, מדבר איתו לפני השינה ומתגעגע בכל רגע.

האבל הוא חלק בלתי נפרד מחייך,הולך איתך לישון והוא מתעורר איתך ומחייך אליך...בלי בושה. אתה לא מחייך כמו פעם אבל אתה משתדל לחשוף שיניים פה ושם.

בשמחות ובחגים אתה מתכווץ מכאב, ביומולדת שלו נשבר לך הלב, ביומולדת שלך

אתה מתאר מה היה אומר או מה היה כותב. אתה התבגרת בעוד שנה והוא לא איתך עוד שנה.כמה היית רוצה לשמוע את קולו בטלפון, לראות את פניו ושיעטוף אותך בין ידיו.

אתה מבקר בקיברו לעיתים נדירות, האבן הזו לא מדברת אלייך מה גם שאתה עדיין לא קולט שהוא שם. כל שנה שעוברת אתה שוב מתפלא, התחושה כאילו זה קרה רק אתמול לא מרפה. וכל שנה שחולפת מרחיקה אותו ממך.

אתה משחזר רגעים, מפחד לשכוח. אותו, את קולו ואת הזכרונות בראשך. 

וכך הימים חולפים ואתה משייט לך בהם, בין טיפות הגשם מנסה לא להירטב

מטפס בסולם שלב אחרי שלב, מדרגה מדרגה והכל סביב נראה כמלחמה.

כן, זו מלחמה יומיומית. מלחמה על חייך, מלחמת הישרדות. מלחמה קשה לעיתים

ולעיתים מלחמה של קרבות קטנים.

וכל יום שעובר אתה טופח לעצמך על השכם, ניצחת עוד מערכה קטנה.... מחר קום לחדשה. במלחמה כמו במלחמה יש מנצחים ומפסידים, אתה משתדל להסתכל למוות בעיניים. לא תיתן לו אותך להביס. בסוף אתה תנצח, תישיר אליו מבט. תחיה איתו, לצידו. יגיע היום בו תחייך אליו חזרה, תחיה איתו בשלום ותקבל אותו.

הוא לא הולך לשום מקום...