לרגע היה נדמה לי שהמחאה אשר סחפה את הציבור בקיץ האחרון תחלחל גם למוחותיהם של הפוליטיקאים שלנו, אך נראה שלא חל שום שינוי. האופורטוניזם חוגג, והמרגיז מכל הוא שהם בטוחים שיעלה בידם גם הפעם להוליכנו שולל ולגרום לנו להאמין לשקרים שהם מלעיטים אותנו בהם בכף גדולה.
היום בבוקר קיבלתי מכתב מח"כ שאול מופז, שבו הוא מבקש את תמיכתי, ומבטיח ש"קדימה" בראשותו תהווה אופוזיציה לוחמת, נמרצת ועקשנית.
בשעות הצהרים הגיע מכתב נוסף, והפעם מח"כ אבי דיכטר. במכתבו כותב דיכטר: ".... אני מאמין שמדינת ישראל צריכה את קדימה בקואליציה – ועכשיו. ... אם אבחר לראשות קדימה, אנהל משא ומתן לכניסה לקואליציה, מייד לאחר הפריימריז.... לצערי, מדיניותם והצהרותיהם של שאר המתמודדים (בניגוד לרצון הרוב הגדול) אינה מאפשרת להם לחבור כיום לקואליציה....".
ראיתי לנגד עיניי שני מועמדים המושכים לכיוונים מנוגדים לחלוטין, והדבר שימח אותי מאד, כי היה ברור לי ששתי הגישות ההפוכות יאפשרו לבוחרי קדימה שאינם רוצים לתמוך במועמדותה של ציפי לבני, לבחור את המועמד המתאים להם מבחינת השקפותיו הפוליטיות לגבי תמיכה בממשלת נתניהו.
למרבה המבוכה, התבשרתי היום אחר הצהריים, כי דיכטר חבר אל מופז, ואני שוב חוזר למצב של מבוכה ובלבול: עכשיו איני יודע אם להאמין למופז שהבטיח להיות אופוזיציה קשוחה, או למופז שירוץ עם דיכטר לקבל משרות של מיניסטרים בממשלת נתניהו.
רק בדבר אחד אני בטוח לחלוטין, והוא שאסור להאמין לאף מלה היוצאת מפיהם של דיכטר ומופז, וכי כל רצונם הוא לפתות את בוחרי קדימה לתת בהם אמון, גם אם אין להבטחותיהם כל כיסוי.
גם אם איני שלם עם כל מהלכיה של ציפי לבני בהנהגת קדימה, למדתי כי תוכה כברה, ואני מאמין שהיא לא תוליך אותנו שולל, כפי שלא עשתה זאת גם בשנים שחלפו מאז שנבחרה לתפקידה. גם אם אני חולק על חלק מהחלטותיה, אני מאמין כי תמיד החליטה מה שהחליטה, ביושר לב, ומתוך אמונה שהיא עושה את המעשה הנכון, גם אם אינו פופולרי
מסיבה זו החלטתי להצביע למען ציפי לבני. לה לפחות אני יכול להאמין.
עודד אל-יגון |
