אני והיא הכרנו כשהיינו נערות בנות 15. אני מאמינה שהיא הראשונה  שגרמה לי להאמין בחיים, ולא למות בעודי חיה. במקרה או שלא במקרה, התמקמנו שתינו באותו שולחן ביומה הראשון של שנת הלימודים- כיתה י'.

ישבתי לידה. הרגשתי מרוחקת ממנה ומכולם, כמו תמיד. סגורה ומכונסת, מפוחדת מהצל של עצמי, קיוויתי שהיא תרצה להישאר לשבת לידי. משהו בה התחבר לי מייד.

בית הספר התיכון היה קרוב מרחק של חצי דקה מבית הוריי ולכן, בהפסקות ארוכות בנות ה- 15-20 דקות, הייתי מגיחה אל הבית שהיה ריק מאדם, כמו חלום מתגשם, פותחת טלוויזיה או אוכלת איזו עוגייה, רק כדי להרגיש את תחושת הריחוק מהלימודים. לא ממש כדי לחוש את תחושת הביתיות שעד היום, לא מוכרת לי במיוחד.

מספר שבועות לאחר תחילת שנת הלימודים, החלטתי להזמין אותה להפסקות הביתיות שלי. והיא באה, והרגשנו חופש אמיתי יחד, והמילים שהיו כמוסות יצאו מתוכי, והדמעות גם.

סיפרתי לה שמאז שאני זוכרת את עצמי, אני מקבלת מכות מאבא שלי. ספרתי לה שהבית הזה הוא קירות שחורים. ספרתי לה שכל יום כאן הוא גיהנום עלי אדמות, חוץ מהרגעים בהם אני מגיעה לכאן בהפסקות הארוכות ומרגישה בטריטוריה מעט בטוחה.

"מה אבא שלך עושה לך בדיוק?" שאלה אותי

"למה, מה זה חשוב?" עניתי.

"לא, כי גם אמא שלי מרביצה לי ולאחים שלי. היא מטורפת חבל לך על הזמן. פסיכית אמיתית", היא עונה לי וצוחקת בקול.

ואני, המומה, לא מבינה איך יכול להיות שגם לה מרביצים והיא האדם החברותי ביותר שפגשתי, אדם נעים, מצחיק, פתוח.

ואני, הסגורה, הביישנית, המפוחדת, המחייכת כאות הגנה, חיה חיים דומים לשלה ואיני כמוה.

ראיתי מולי נערה שחווה אלימות אך כוח ההומור מעניק לה חיים. מאותו יום, החיבור בנינו רק הלך והתעצם.

היו ימים בהם הייתי בורחת מהמכות והאלימות והכאב והגהנום אליה. אל בית הוריה.

ימים בהם הייתי מגיעה אליה ורואה איך אמא שלה מכה אותה, גם מולי.

והרגעים האלה, רגעי הכאב חסרי האונים של שתינו, העצימו את הקרבה, הרחיקו את הפחדים, גרמו לנו להבין שיש לנו אחת את השנייה.

והיא תמיד צחקה כשספרה לי מה אמא שלה עושה לה. וכששאלתי איך היא לוקחת את זה בהומור, היא הבהירה לי שיום אחד היא כבר לא תהיה שם יותר. הכל זמני.

ושוב ההלם, על מילים ששמעתי ממנה אשר היו חקוקות בראשי כבר מגיל 5.

תמיד ידעתי שלא אהיה שם כל חיי, לא אקבל את מכותיו, ואת קללותיו, ואת מרותו, ואת כוחו, ואת חולשותיו. הרגשתי זאת עמוק בליבי, אך לא ידעתי את הדרך להתמודד עם התחושה הזו.

והיא, היקרה, הצליחה לגרום לחושך שבי להיות מואר.

היא הצליחה במילותיה ובהתנהגותה, להסביר לי שאני צריכה להסתכל על הכל מהצד, לא להיות שם באמת כי אני ראויה לטוב ביותר.

השתניתי בזכותה. הפכתי לאדם אופטימי ומאמין.

היינו חברות עד גיל 22 בערך.

היא התחתנה מוקדם, הקימה משפחה חמה.

אני חייתי את חיי, נישאתי מאוחר יותר והתגרשתי.

אני לא יודעת מה איתה היום וכנראה שלעולם לא אדע.

אולי פעם כשארצה לומר לה את התודה הגדולה מכל, אגיד לה:

הצלת את חיי. גרמת לי להבין שהצחוק הוא התרופה הבריאה ביותר למחלת הילדות המוכה.

החיבור של שתינו חיבר אותי לעצמי. בלעדייך הייתי דועכת ורואה רק חושך בעולם המואר הזה.

אני אוהבת אותך.

את לא יודעת עד כמה.

את היא החברה שהצילה את חיי.