חביתה
רשימות מהמחבת, מהלב ומעוד מקומות - בקצור, קולינריה ספרותית וחיים
פוסטים פופולאריים
-
לנסוע לחוצלארץ, לבקר באום אל פחם
20/9/19 | 152808 צפיות
-
תפרן, המוזיאון על התפר - רשימה מצולמת
17/7/19 | 231829 צפיות
-
שששקט, פה משחק אלוהים - מסע מצולם לפירנאים, ראשית
28/11/19 | 11304 צפיות
-
ההם מהרמזור - סיפור קצר
30/3/19 | 258032 צפיות
-
כן על החפץ לבדו ועל הפרידה גם*
5/5/19 | 175319 צפיות
-
יוגוסלביה - רקויאם מאוחר, סיפור
16/1/19 | 134292 צפיות
פוסטים אחרונים
בפשוק רגליים
|
לנשום עמוק, לסגל עצמה למצב שבו שרוי גופה, לא כל יום היא מונחת על מתקן ברזל נישא, בגובה מטר וחצי מעל הרצפה, בגדיה העליונים עליה, התחתונים על כסא סמוך (אם יש כסא), שמלתה מופשלת, ישבנה קרוב לקצה המתקן, ברכיה מונחות על זרועות מתכת, מורמות ממשטח השכיבה, רגליה פשוקות ומבושיה גלויים - היא ממתינה.
שתי אחיות טורחות לכסות את רגליה בסדין עם חור מעוגל בדיוק מול מבושיה - גילוי וכיסוי.
לסרוק במהירות את החדר, את המכשור, לדמיין אלו מהמכשירים יחדרו לגופה, לאמוד את מידת הכאב, את הסבולת, הרי לא נולדה אתמול, כבר התנסתה במצבים דומים. לרגע היא מחפשת את החלון שאיננו, שואפת במקום האוויר שיכלה לנשום, אלולא היתה כאן, את זה הקיים, הדחוס, העומד, החם, אפור\כחול\ירוק\צהוב\חום\מעורפל\מעורבל\ שאינו ניתן להגדרה, להבחנה, להבדלה, לנשימה. זה שמהול באנקות כאב, בתרופות, בהפרשות של מי ששכבו פה לפניה ונרפאו או לא, ואלו שישכבו אחריה.
קבס
"אם לא יופיע הפרופסור, אני בורחת, תגידו לו," היא אומרת לאחיות שיוצאות ונכנסות לקליניקה. היא מחייכת. הן מחייכות. מה יש לה, גם כאן היא מנסה להרשים.
"את מתוחכמת, שמלה הכי קל להפשיל," אמרה אווה, החמיאה לה על שבאה בשמלה. לרגע היא מתמלאת שביעות רצון, נחת מעצמה.
שיופיע, הבן זונה, שתהיה כבר אחרי. מה הוא חושב לעצמו, הפרופסור, מה הוא משאיר אותה כך!
לברוח!
"הנה, הגעתָ," היא אומרת, "כבר איימתי, שאברח." "לי אין אופציה כזאת," עונה הפרופסור. נדמה, שהיא מבחינה בבדל חיוך על פני המסכה שלו. נו, בן אדם, היא מתנחמת, מחייך כשמצחיקים אותו, גם רוצה לברוח! לא קל לו. היא רוצה לשאול, כמה שנים הוא ככה בחורים, היא מוותרת. לא תבלבל לו את המח, לא תסיט דעתו. שיתרכז במה שהוא יודע, שלא יפספס, שלא יפצע, שלא תשתין אחר כך זכוכית.
יצא.
לא סתם עיוות קטנטן , חיוך מסכן בשולי הפה, שיצחק, כמו בן אדם, בפה מלא! צריך לנער אותו, את הפרופסור. כבר התרגל למסכה, הפרופסור. איך הם מגדלים אותה, שנה ועוד שנה, אולי ארבעים, אולי יותר, לא נולד אתמול הפרופסור, הרי הוא ראש מחלקה, הרי כבר לא יוכל להסיר, כבר דבקה לפניו, גם אם ירצה, לא יצליח, מתחת לשכבה העליונה עוד שכבה ועוד ועוד אחת - מסכת פרופסור!
למשוך בזקנו, למרוט, להסיר, לקלף, לחתוך, לקרקף - כלום. מסכת פרופסור.
"אני מכיר כוכב שגר בו אדון סָמוק אחד, מימיו לא הריח פרח. מימיו לא הסתכל בכוכב. מימיו לא אהב מישהו. מימיו לא עשה כלום חוץ ... וכל היום הוא אומר שוב ושוב...'אני איש רציני! אני איש רציני!' ומתנפח מגאוה. אבל זה לא איש, זו פטריה!" - מה הוא נתקע לה עכשיו, הנסיך הקטן, מצא לו זמן, הנסיך הקטן...בכוכב שגר בו אדון אחד פרופסור, מימיו לא הריח פרח.....מימיו לא עשה כלום חוץ מלבדוק חורים וכל היום אומרות פניו: 'אני פרופסור רציני, אני פרופסור רציני!'אבל זה לא איש, זאת מסכה!
תצחק, תצחק, פרופסור, אולי תשור המסכה.
חכם, נִחש מה תכננה לו, בָרח הפרופסור. "בְּרח, בְּרח, פרופסור, כל עוד תוכל, כל עוד לא השכיבו אותך על המתקן, לך, בְּרח, פרופסור!"
מה נטפלה, מה היא רוצה, הוא לא ליצן, הוא רופא, אחראי עליה, נשבע, מלים גבוהות, למרות גובהו קורס מאחריות, מדובר בחיים, לא. הוא פרופסור רציני. מה זה רציני. נו רציני, מרצון, יש לו רצון, נחוש ברצונו לרפא. שטויות, מזמן שכח את כל אלה.. ככה אתמול, ככה שלשום, ככה עשר, עשרים, שלושים, ארבעים שנה, וככה היום, בלי לחשוב, דוחף מכשירים, קובע דיאגנוזות, לא צוחק, מדבר רק כשמאלצים אותו.
מבטה נלכד, מסתבך בסמרטוטים המכסים את גופה התחתון. היא לא מעזה לבקש מהאחיות לצלם אותה כך, מהכוון שלהן, מהכוון של הפרופסור. מה הבעיה, רק להוציא מהתיק שלה את מכשיר הפלא שמונח דומם על הכסא, את הפלאפון, את הידעפון, את הדִבורופון, את המַצלמפון, קליק, וכבר היתה מבינה, כבר היתה יודעת, איך זה משם, מה הוא מרגיש, כשהיא לא היא, ורק מבושיה - להביט בהם, לבחון, להחדיר מצלמות, משאבות, סכינים, שופינים.
זבאלד... גם הוא אתה, באיזה ספר הוא נתח ציור של רמברנט, שעור אנטומיה, כן, ציור של רמברנט. מה הקשר, שם נתחו גוויה, היא עדיין חיה. למה לחשוב על זה עכשיו, לנשום עמוק, ובכל זאת... ככל שהם מתמקצעים ומתמחים, ככל שהם יותר רופאים לזרת, לתחת, לחור כזה או אחר, הם רואים אותה פחות. מה הוא רואה ממנה, בה. מה הוא יודע עליה. אפילו הסמרטוטים המכסים אותה, בשביל מה, אם לא בשביל להסתיר אותה, שלא יראה שיש פה אדם, ששוכבת כאן אשה, לא סכמה, לא דיאגרמה, לא איבר פגום אחד, שצריך לבדוק, לרפא, לכרות.
חור.
הרשומים: ז'וזה לואיס קוּבאס ( Jose Luis Cuevas ). קובאס יליד 1934 מכסיקו סיטי, מכסיקו, הוכתר על ידי הניו יורק טיימס כאחד הרשמים הגדולים של המאה העשרים. הוא רשם, צייר ופסל עטור פרסים, שהציג במיטב המוזיאונים בעולם. הרשומים שלמעלה הם מתוך : Jose Luis Cuevas, Self Portrait with Model , הוצאת RIZOLLI, NY, 1983 הרשומים נעשו בברצלונה במשך יומיים, מ-27-29 באפריל, 1981
כתבה: באבא יאגה
(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה
|
תגובות (36)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
את נהדרת שהבאת. נפלאה. זה מדהים איך רואים אחרת כל אחד ואחד עם המילים ובלי המילים. עם היד שמנסה להסתיר הפנים ויתר הפרטים הקטנים מול התמונה כולה.
תודה וענקית מאד!
באמת, לא חשבתי על זה, ולא בדיוק מדובר פה בהצצה, אם כי באיזשהו רובד כן
כן.
אבל התגובות שלהם למי שמציץ להם - שונות.
=====================
יקירתי, חזרתי היות והפוסט שלך המשיך להדהד בי ורק עכשיו הבנתי מדוע.
מערכת היחסים בין הפרופסור, שאמור לרפא/להציל, יוצאת בכתיבה הזו כמערכת יחסים בין צוקף וקורבן ולא מטופלת ורופא. ולעתים אכן כך אנחנו חשות באשר לחוסר יכולת לנחש (אצלך, איזה מכשיר יחדירו לגופה ועוד) מה בעצם יקרה במעשה תקיפה זה, בעל קונוטציה ברורה של תקיפה מינית.
לאה, תודה רבה על יכולתך כי רבה להעיר ולהאיר
"...בכוכב שגר בו אדון אחד פרופסור, מימיו לא הריח פרח.....מימיו לא עשה כלום חוץ מלבדוק חורים וכל היום אומרות פניו: 'אני פרופסור רציני, אני פרופסור רציני!...'
אלאונורה יקירתי, השרבוב של הנסיך הקטן לתוך החדר הדחוס משמעויות כל כך כואבות ומפחידות, זו דרך גאונית של נסיון בריחה מתוך הגוף, מתוך הסיטואציה אבל הפרופסור הרציני נותר כאן, רציני כמו האיש הרציני על כוכבו הבודד. והבדידות הזו של הפרופסות מעצים את הבדידות של הפציינטית ואלה אכן שני כוכבי לכת שלא יפגשו אלא במפץ אחד גדול וכואב.
הרישומים שהבאת נפלאים נפלאים.
תודה יקירתי על הכתיבה הרהוטה, הדחוסה המעבירה מידית את העולם הנורא הזה של הפציינטית.
תודה, יש כוכבים בשמים, כן אפשר לחלות גם מהטפול, שלא נדע, עצם הסטואציה כבר יוצרת את זה