בפורים האחרון התחפשתי למלכת הלבבות. כן, המופרעת שמאיימת לערוף ראשים ומתחרפנת מצבע הורדים. שנים חלמתי על התחפושת הזאת, השנה היה לי אומץ. 

אבל לא התחפושת גרמה לי לכתוב את הפוסט, אלא הדברים שנאמרו לי בעקבותיה...

שני אנשים ריגשו אותי במיוחד:

הראשון שחקן וחבר, איש יקר ומיוחד, שבאחד הימים לפני פורים ישבנו לסיגריה על מדרגות התיאטרון ודיברנו על המסיבה שתהיה ועל תחפושות ילדות. וכשהוא שאל למה אני מתחפשת, עניתי, והתגובה שלו היתה: טוב, מתאים לך, הרי את כולך לב". התגובה שלו השאירה אותי חסרת מילים לגמרי (ומי שמכיר אותי יודע שרגעים כאלה נדירים למדי) והסמקה רצינית (ושוב, מי שמכיר אותי יודע שאני לא מובכת בקלות).

השניה היא חברה טובה, גם כן מהתיאטרון, שתפסה אותי לשיחה (גם סיגריה על מדרגות התיאטרון... אני צריכה כנראה להפסיק לעשן... ), ואמרה לי שהיא חשבה עליי בתקופה האחרונה ושהיא חייבת לומר לי משהו שמאוד מרגש אותה. אחרי מסיבת פורים היא הסתכלה על התמונות, ובכלל חשבה על האנשים בחייה, והגיעה למסקנה שגם אם יש לנו חילוקי דעות לפעמים (בד"כ על נושאים הקשורים לעבודה, אני חייבת לציין), שמעולם לא אכזבתי כחברה טובה שכל כולה לב. היא ממש התרגשה כשהיא אמרה לי את זה, ואני התרגשתי גם כן.

הפוסט הזה הוא לא כדי לעוף על עצמי, חלילה, פשוט נזכרתי היום בדברים שנאמרו והתרגשתי שוב. ואני מקווה שברגעים הקשים והנמוכים אצליח לזכור שכנראה יש לי השפעה טובה על אנשים ושאני יודעת להיות חברה אמיתית וטובה. ושהלב הזה, שנסדק לפעמים וכואב לפעמים, ענק וטוב ומכיל...

שבת שלום :)