סיפור יציאת מצריים לא היה שלם לולא דמות הרשע שבמקרה זה נופלת בחלקו של מלך מצריים. יתר על כן, משום שסיפור היציאה כל כך מרכזי במהות של עמנו, הפך פרעה לאב טיפוס של הרשע "שבכל דור ודור עומד עלינו לכלותינו”. ומכיוון שההגדה לא יכולה הייתה להיכתב ללא פרעה, אולי הגיע הזמן לברר כמה קווים לדמותו.

בתורה מופיע פרעה בין היתר בסיפורו של יוסף. זה יכול היה להיות הגיוני לולא סיפור יוסף התרחש כארבע מאות שנה לפני סיפור יציאת מצרים. להבדיל מצוררים אחרים השם פרעה אינו שם של אדם מסוים. השם פרעה מהווה שם כולל למלך במצרים הקדומה. הבחירה לציין את הצורר בשם הכללי "פרעה" משרטט את הקו הראשון בדמותו: היותו מלך. בהקשר זה שווה להיזכר בדברי אלוהינו לנוכח היוזמה של אבותינו להמליך מלך (בספר שמואל א): "ויאמר אדוני אל שמואל שמע בקול העם (תן להם מלך)... כי לא אותך מאסו, כי אותי מאסו ממלוך עליהם". מלך בשר ודם הוא על פי אלוהינו מהווה כפירה בעיקר. יכול להיות שזו הסיבה לשימוש בשם "פרעה" (מלך) לדמות הנבל?

למעשה המילה "פרעה" מתייחסת לארמונו של המלך. “פר" הוא בית ו"רע" הוא שם של אבי האלים המצרי. לא סתם נקרא הארמון בית-אל, שכן אחת מהאמונות האליליות הייתה יחוס תכונות "אל" למלך. הקישור בין מלוכה לעבודת אלילים קיים במובהק גם בספרות המדרש. במסכת עבודה זרה מייחסים את בניית מגדל בבל למלך נמרוד, שבנה את המגדל כניסיון להמליך את עצמו כאל. זה מצטרף למדרש הידוע בו אותו נמרוד מנסה להכריח את אברהם אבינו לעבוד עבודה זרה ואף משליכו לכבשן. לכן נמרוד נחשב כפטרון עבודת האלילים. ולענייננו - הבחירה להתייחס אל הצורר האולטימטיבי כ"פרעה" (מלך-אל), קושרת בין עבודת אלילים, ל"עבודת מלכים”.

זה המקום לעשות פסק זמן מהטקסט התנ"כי, ולהסתכל על השושלת הפרעונית. התקופה בה בני ישראל שהו במצריים היא כנראה תקופת השושלות ה-18 וה-19 (1580 - 1200 לפני הספירה). ההערכה הנפוצה היא שפרעה שגזר עבדות על בני ישראל הוא רעמסס השני (שבנה את העיר פר-רעמסס), ופרעה הרשע הוא בנו מרפנתח. אך זהותו של פרעה מיציאת מצרים מתגמדת מול פרעה אחר - פרעה אחנתון מהשושלת השמונה עשר(1362-1379). אחנתון היה מהפכן דתי. הוא העלה את האליל אתון למעמד של אל עליון וחשוב מכך הפך אותו לאל יחיד. כתוצאה מכך ניתנה הוראה לנתץ את המקדשים של שאר האלילים המצריים. בספרות המחקרית נחשבת היוזמה של אחנתון לסנונית הראשונה של המונותאיזם (האמונה באל אחד).

לאחר סיום שנות שלטונו של אחנתון היוזמה דוכאה ומצריים חזרה לפאגאניות הישנה והטובה. הדבר לא קרה באופן ספונטני. הגווארדיה הותיקה והממורמרת של הכוהנים הפאגאנים הפכו את יורשו של אחנתון שהיה בן 8 לשליט בובה, וגזרו כליה על הדת החדשה. ניתן לנחש שלמרות הדיכוי נותרו חסידים למונותאיזם הפרעוני. מספר חוקרים חיברו אחד ועוד אחד וקשרו את המונותאיזם של אחנתון לסיפורם של בני ישראל. בהקשר זה שווה לחזור לטקסט התנ"כי ולהיזכר שמשה גדל בארמון המלך (גם יוסף שנים רבות לפני כן). שווה להתעכב גם על השם "משה", שכן המילה משה ניכללה בשמם של מספר פרעונים, כמו תות-משה ואח-משה. משמעות המילה משה במצרית עתיקה היא "בן" (תותמשה: בנו של האליל תות). כאן כבר אפשר לשאול שאלות קונספרטיביות כמו: האם יכלו אוזניהם של משה או יוסף לקלוט את רעיונותיו של אחנתון בקשר לאחדות האל? האם המנוסה של משה למדבר הייתה על רקע אמונתו באל יחיד? (ההיגיון שבן מלך ייענש על הרג שומר באותה עת נראה קצת צולע)? האם ההתנגדות למוסד בית המלוכה המצרי (פרעה) שורשו בכך שהם פנו נגד האמונה באל אחד?

ובחזרה לטקסט המקראי. הרשעות של פרעה מוצגת בקשר לבעיה שדי מוכרת לנו: “וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם. וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף. וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ". כנראה שלהיסטוריה יש חוש לאירוניה – שכן חלק מהטקסטים הישראלים שמתארים את הבעיה הדמוגרפית, הם כמעט העתק הדבק לניתוח הדמוגרפי של פרעה. גם המסקנה שלו נשמעת קצת מוכרת: לענות את מי שמהווה איום. צריך לסייג. כמובן שהדברים אינם זהים. פרעה רצה להשיל מעמנו את יכולת הפעולה ואת אמונתם העצמית - פעולתו נעשתה מתוך פחד מהעתיד ולא כתגובה לאיום ממשי. אנו לעומת זאת מנסים לחנך את הפלסטינים לשנות את דרכיהם האלימות (וחלקנו אף מוסיפים - לנטוש את רצונם המתריס לריבונות). המכנה המשותף הוא באמונה שעל ידי כוח נוכל לדכא את הרצון של האחר. נראה לי שגם המסקנה של התנ"ך מאוד דומה: “וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ”. יכול להיות שרשעותו של פרעה נובעת מההנחה שבעזרת כוח ודיכוי ניתן לחנך אנשים ולגרום להם לפעול כרצונך?

אלא שרשעותו של פרעה מיוחסת בראש וראשונה לעקשנות שלא לומר אוטם לב. העניין מסופר באופן ארכני בסיפור המכות. פרעה מסרב לשחרר אותנו, מקבל מכה, וממשיך להתעקש, ומקבל מכה נוספת, עד שאפילו יועציו אומרים לו "עד מתי תהיה לנו למוקש”. אלא שהתנ"ך מלמדנו שדווקא בעקשנות פרעה לא אשם, שכן אלוהינו הוא מי שגורם לעקשנות (לדוגמה" וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת לֵב פַּרְעֹה”). למען הסר ספק גם מבהירים לנו מה תכליתה של אותה עקשנות: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֹא יִשְׁמַע אֲלֵיכֶם פַּרְעֹה לְמַעַן רְבוֹת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם”. הפסוק הזה אמור לשמש נורת אזהרה – האם רשעותו של פרעה היא סך הכל תפאורה למופע המופתים של השם? לרמב"ם יש פירוש לא שגרתי לסוגיה. לדידו הקשחת הלב היא חלק מהענישה של פרעה על רשעותו הראשונית. כך נוצר מעגל קסמים של הקשחת לב. כיוון שהעונש של פרעה על עשיית עוול לאחר הוא הקשחת לב, הוא אנוס להמשיך באותה אמונה – לא משנה כמה היא פוגעת בו (ובסופו של דבר מביאה גם לחורבנו). יכול להיות שפרוש זה של הרמב"ם יכול להתאים גם לתקופתנו?

ואי אפשר לסיים בלי הברכה – שנעבור את פרעה בלי להפוך לפרעה.

האם יש אפשרות לעבור את פרעה בלי זה?