Aconcagua

נקודה # 5 במסלול 7 הפסגות

יורם קראוס

A leader is one who knows the way, goes the way, and shows the way

 John C. Maxwell

ג'ורג' מלורי, אגדה בתחום טיפוס הרים, היה זה שטבע את שלושת המילים הידועות ביותר בתחום הטיפוס, כאשר ענה על השאלה "מדוע אתה רוצה לטפס על האוורסט?" במשפט:

"Because it's there". מלורי מצא את מותו בגיל 38 (בשנת 1924), ביחד עם בן זוגו למסע אנדרו איירווין, בניסיון טיפוס על האוורסט וגופתו נמצאה רק בשנת 1999. אבל עוד טרם מותו, השאיר אחריו לא מעט תובנות בתחום הטיפוס. ככל הנראה השאלה "למה?" שמופנית פעמים כל כך רבות למטפסי הרים היא אחת השאלות המרכזיות המעסיקות הן את המתבוננים על מטפסי ההרים והן את מטפסי ההרים בעצמם. וכפי שמלורי עצמו ציין, אין לכך כל תשובה טובה. למטפס ההרים אין 'מטרה' מובנית – הוא לא יביא מהפסגה מנחה לאנושות. סביר להניח שהוא לא יגלה תרופה מצילת חיים, משאב חדש או זן לא מוכר של צומח או חי. אז למה, בכל זאת, לנסוע לקצה השני של העולם, לארגנטינה, ולטפס לפסגת האקונקאגואה? למלורי הייתה תשובה: האתגר עצמו הוא המטרה וההצלחה במימוש המטרה היא היא התגלמות האושר האמיתי. למה זה חשוב? כי להתמודד עם קשיים, למתוח את היכולות האנושיות לגבול הקיצוני ביותר, להיות מתוכננים מאוד, אך גם בעלי יכולת אלתור ולגעת בפסגה – זו המהות של אורח חיים הישגי ותחרותי היוצר מנהיגות, ניהול יצירתי, חשיבה מחוץ לקופסה ודרייב להשלים כל משימה מבלי להרפות. הטיפוס מלמד אותנו להיות עם עצמנו, אך גם לשתף פעולה עם אחרים, להיות מסוגלים לסבול סבל פיסי לאורך זמן, אך גם להגיע לפסגות של אושר ומימוש עצמי. הטיפוס הוא הכול – הוא המשל והנמשל הוא החיים עצמם.

כל טיפוס נצרב בזיכרון. לכל טיפוס האנקדוטות שלו. המסע הזה פרש בפנינו נופים מדהימים, חד פעמיים כמעט והתמודדות עם סופות שלגים ורוחות קדמוניות עזות.

ביום שקדם לטיפוס לפסגה, בגובה של 6,100 מטרים, ישנו במחנה העליון. בחוץ שרקה רוח של 80 קמ"ש ובאוהל, שרק יכולנו להתפלל שלא יעוף, היינו שלשה אנשים. למרות שמדובר באוהל ייחודי, סגור הרמטית, הוא התמלא במהירות בקרח. כל אחד מכונס בעצמו. תחושה של חוסר אונים והיעדר שליטה אפפה את כולנו. זהו המקום שבו הטבע מתגלה במלוא הדרו והאדם במלוא קוטנו. זוהי עת של צניעות, של גילוי עצמי, של שקט פנימי, של שליטה עצמית. זהו המקום של חשבון הנפש האולטימטיבי. אין בעצם מה 'לעשות' (אנחנו, שמורגלים כל הזמן בשליטה, בתכנון, ביוזמה). יש רק להמתין בסבלנות שהטבע יסיים לעשות את מה שהוא יודע לעשות. שכבתי בשק שינה שלי. הכול קפוא. הטמפרטורה עמדה על מינוס 30 מעלות בחוץ. אי אפשר להירדם. מלבד הקור, אנחנו חווים גם מחסור בחמצן ומצב הזייתי. הרעש של הסופה המשתוללת בחוץ רק הולך ומתגבר. זהו הלא נודע במיטבו.  

בשש בבוקר הוצאנו את הראש מתוך האוהל. שמש שקרנית עטפה אותנו. זה השקט שלאחר הסערה. השמים כחולים. הטמפרטורה ירדה למינוס 39 מעלות. עוד יום שגרתי בחייו של מטפס הרים מתחיל.

את הטיפוס הזה, כמו טיפוסים קודמים, ערכתי עם אחי כחלק ממטרת על ששמנו לעצמו והיא לטפס על 7 הפסגות הגבוהות ביותר בכל אחת מהיבשות. לאחר שכבר טיפסנו על הקילימנג'רו (5,963 מ' בטנזניה וההר הגבוה באפריקה), על המון בלאן (4,807 מ' ברכס האלפים וההר הגבוה במערב אירופה), המקינלי (6,194 מ' במרכז אלסקה וההר הגבוה באמריקה הצפונית) ועל האלברוס (5,642 מ' בגבול רוסיה וגאורגיה וההר הגבוה באירופה), יצאנו למסע טיפוס על ה- אקונקאגואה – 6,970 מ' בארגנטינה וההר הגבוה ביותר באמריקה הדרומית. מסע טיפוס זה כלל גם קבוצה של 4 מטפסים אמריקאים, אותם פגשנו לראשונה רק בארגנטינה. אחד מתוצרי הלוואי הנעימים של טיפוס הרים מקצועי הוא ההיכרות עם מטפסים מרחבי העולם ששותפים לספורט האתגרי הזה. אנשים שעד לפני רגע לא הכרת כלל, הופכים להיות שותפים שחייך תלויים בהם. אמנם יש משהו מפחיד בכך שאתה חייב  לסמוך לחלוטין על צוות הטיפוס, אבל המסוגלות לעשות זאת ולהתמסר היא מחויבת המציאות. אין דרך אחרת לעשות זאת. זהו סוג של גיבוש שרק היוצאים למסעות אקסטרים צוותיים חווים אותו. מרגע שהתמסרת לתובנה זו, מתקיים שקט נפשי שמאפשר להתמודד עם מסע מסוג זה ומאפשר לצאת לטיפוס וגם לסיים אותו.

הר האקונקאגואה מתנשא לגובה של כמעט 7,000 מ' והוא ממוקם בארגנטינה בתוך פארק הנושא את שמו והממוקם במחוז מנדוזה (הידוע בשל היין המצוין שמיוצר בו). הטיפוס אורך כשבועיים כאשר מסעות הטיפוס יוצאים לדרכם עם מלווים מקומיים ופרדות. תנאי השטח מחייבים נשיאת ציוד רב שכן במהלך מסלול הטיפוס מחנות הביניים (base camps) אינם כוללים נקודות הצטיידות במזון ושתיה או מגורים סגורים. שני מחנות הבסיס הראשונים ממוקמים בגובה של 3,300 מ' ו- 4,300 מ'. לאחריהם יש עוד שלוש מחנות עד הפסגה: מחנה 1 – קנדה, מחנה 2 – נידו ומחנה 3 – מחנה עליון. בחלק מהמחנות יש מים זורמים שניתנים לשימוש כאשר בשאר הדרך משתמשים במי שלגים מופשרים. האוכל מובל על ידי הפרדות עד למחנה הבסיס ומנקודה זו ועד לפסגה, המזון נישא עצמאית. הלינה היא לינת שטח באוהלים יחודיים ובשקי שינה המיועדים לטיפוס הרים ןללינה באזורים קרים במיוחד.

מלבד גובהו מציב ההר מספר אתגרים ייחודיים למטפסים, ההופכים אותו מחד גיסא למושא תשוקה ומאידך גיסא למטרה לא פשוטה. שילוב  תנאי מזג האוויר הקשים עם הגובה, יוצרים מצב שלאחר שעוברים את 3,300 המטרים הראשונים מגיעים לאזור צחיח, כמעט מדברי, הכולל מעט מאוד צמחיה ובעלי חיים.  בנוסף מאופיין האזור בלחות נמוכה, אחוז חמצן נמוך במיוחד באוויר, רוחות חזקות וסופות ברקים אשר כל אחד מהם וכולם ביחד הופכים את הטיפוס למאתגר במיוחד. במידה וסופה כזו מתרחשת, ההוד והדר של המראה הוא מדהים, אך חובה לעצור ואין כל אפשרות להגיע לפסגה. עד לגובה זה של 3,300 מ' לערך, מזג האוויר מעולה וניתן לטפס אפילו במכנסיים קצרים. אבל הטמפרטורה משתנה במהירות מדהימה. מזג אוויר טוב (מעל 5,000 מ') משמעו מינוס 20 מעלות ולקראת הפסגה הטמפרטורה צונחת גם למינוס 40 מעלות. קר. אפילו קר מאוד. גם הציוד המשובח שהבאנו אתנו לא מנע מהקור לחדור מבעד לשכבות. הטיפוס והמאמץ הגופני המטורף שנלווה אליו מעלים את חום הגוף, אבל כל עצירה או השתהות, המלווים בירידת דופק מאלצים את הגוף להתמודד עם הטמפרטורה הנמוכה. אם יש משהו שנצרב בזיכרון זו ההשתנות המהירה והתדירה של הטמפרטורה והרוחות העזות (לעיתים עד 80 קמ"ש ויותר ) שצריך להתמודד איתן. אפשר לדמות זאת להליכה מול קיר שיוצר מולך התנגדות אינסופית.

כל זאת כדי לומר שהטיפוס על ה אקונקאגואה אינו טיפוס שגרתי. גם למטפסים מנוסים הוא מציב רף גבוה ואתגרים משמעותיים. נתוני ההר מחייבים, למשל, הבאת ציוד כפול – קיץ וחורף גם יחד וכן ציוד ייחודי לטיפוס על הרים גבוהים במיוחד. בנוסף, העובדה שעוברים במהירות מטיול רגלי נעים לטיפוס אתגרי במיוחד, בעולם של שלגים וקרחונים, תוך כדי התמודדות עם השתנות מהירה של תנאי השטח וצניחת הטמפרטורה, מאלצים את הגוף להסתגל מבחינה פיסיולוגית במהירות לשינויים.

רבים שואלים אותי איך מתכוננים לטיפוס כזה. אין ספק שאת הגוף (כמו את הנפש) צריך להכין היטב על מנת להתמודד עם אתגר קיצון מסוג זה. הרבה ספורט על בסיס יומיומי ותזונה נכונה, הם בוודאי התחלה טובה. תרגול מדיטטיבי גם הוא חלק מתהליך ההתכוננות. לחץ וחוסר אונים בהחלט אינם חלק משמות המשחק הזה. העבודה המנטלית המקדימה היא חלק חשוב מאוד מהתהליך ומגדילה את הסבירות להתמודד באורח טוב יותר עם הטיפוס.

בנוסף חשוב לזכור שדווקא ספורט אתגרי מחייב זהירות יתרה. נכון שבכל ספורט אתגרי קיים סיכון מובנה. יחד עם זאת הזהירות ונקיטת אמצעי בטיחות בסיסיים הם חלק בלתי נפרד מתפיסת העולם. לדוגמא: הטיפוס עצמו צריך להתבצע בצורה חכמה וזהירה. בכל יום מטפסים כ- 500 מטרים. עליה מהירה יותר עלולה לגרום למחלת גבהים שיכולה להתחיל בכאבי ראש ולהסתיים בבצקת במוח ו/או בריאות ואף למוות.

אם נחזור לתובנותי של מלורי, רבים עוד יותר שואלים אותי למה. מבחינתי, מסע הטיפוס הוא מסע של בדיקת גבולות הנחישות וההתמדה. האתגר הפיסי והמנטלי הכמעט בלתי נתפס הזה - במהלכו אתה מתמודד עם כאב של ממש, עם נקודות שפל ופסגות של התרוממות רוח, עם קור מקפיא, עם התגובות הפיסיולוגיות של הגוף הנלחם – הוא סם החיים שלי. ברגעי השפל של ההתמודדות אני חולם על סיום המסע ועל החזרה הביתה אבל כבר בטיסה חזרה אני מתחיל לתכנן את האתגר הבא. חמישה עשר ימים של התמודדות בלי רגע מנוחה (כולל טיפול בלקוחות ועבודה מול המשרד), הם גם ימים מתוקים של חישול עצמי, הגברת יכולת ההתמודדות עם לחצים נפשיים ואתגרים. היופי בטיפוס אתגרי הוא החוויה המני-דפרסיבית שהוא מציג – קוטביות מטלטלת של רגשות ותחושות שמאפשרת, בסופו של דבר, לחזור לשגרה דווקא מאוזנים יותר, עם בונוס של ניצחון אישי.

נותרו עוד שתי פסגות לכבוש: רכס וינסון (4,897 מ' באנטארטיקה) והגדול מכולם האוורסט ברכס ההימלאיה (8,850 מ') – הגבוה באסיה ובעולם.

ויש גם אלבום תמונות:

ארגנטינה - יומן טיפוס ינואר 2012 (קישור אלבום תמונות)

יורם קראוס הוא מנכ"ל ובעלים של חברת SMS – ניהול פרויקטים, החברה המובילה בארץ בליווי, ניהול ופיקוח של פרויקטים בתחום הבניה, ומטפס הרים מקצועי.