סצנות כאורך הגלות, שוטים שלא נגמרים, מעט קאטים והרבה מצלמה סטטית. זהו סרטו החדש של הבמאי סטיב מקווין שנראה ונשמע כאילו יצא מאיטליה של שנות ה-40. ואולם, בניגוד לסרטי הניאו-ריאליזם כמו "גנבי האופניים" או "בליסמה", הניסיון לחקות את המציאות ב-"בושה", מייגע.

אך לא לשם כך התכנסנו!

הליכות ארוכות לתוך הלילה, מבטים מלאי משמעות של 5-10 דקות, בואו לראות מציאות מציאותית במיוחד בקולנוע הקרוב אליכם. ואולם, ההוויה הכל כך אמיתית הזו מופרעת על ידי משהו אחד, באמת קטנטן, והוא – הנשים. אף לא אחת מהן מתקרבת למה שאני מכירה בקיום הזעיר שלי. רגליים ארוכות, בטן שטוחה, ציצי זקוף כל מה שדוגמנית שלא עברה את ה-50 קילו תוכל להתגאות בו. פנים מושלמות, שיער מטופח (וגם ציפורניים!), תחת מוצק ואההה תענוג.

ויש שיאמרו – הוא מחפש את המהממות ולכן גם מוצא (אגב, האם חולי מין יכולים להיות בררניים?). אבל מה עם אלו שהוא לא מחפש? האחות? העובדת במשרד? גם הן כאילו יצאו מהגיליון האחרון של "ווג". כל זה לא היה מפריע (הרי אנחנו כבר רגילים לנשים מושלמות בקולנוע) אלמלא הניסיון המאוד ברור של הסרט לשקף מציאות רגילה ויומיומית.

אין שום דבר נורמאלי בנשים הללו, אבל משום מה אפילו מחוץ להוליווד מנסים לשכנע אותנו שיש.