פעמים רבות שמעתי אנשים מנסים " לנחם" את עצמם לאחר שעוולו להם במשהו (שלפעמים זה משהו קטן- אז מה? )

" אני אהיה יותר גדול/ה מזה .. אני לא אתן לדבר הקטן הזה להרגיז אותי.. זה רק מקנאה", הם אומרים לעצמם את הדברים הללו מתוך אמונה אמיתית , אבל בפועל זה לא ממש מחזיק מים . למה? כי אם משהו מרגיז אותך אז הוא מרגיז אותך, אני לא באמת מאמינה שזו בחירה, משום שכאב נפשי דומה לכאב פיזי , אם תחטפו סטירה זה יכאב לכם, זאת לא ממש תהיה בחירה.. משהו הניף את ידו ובהפתעה מוחלטת חבט בחוזקה בפרצופכם ההמום. אז אנחנו לוקחים שנייה ומכבדים את הכאב , כי כאב ועלבון וכן, גם כעס הם חלק מסקאלת הרגשות שברא היושב במרומים ואני מניחה שהוא ידע מה הוא עושה. זה לא אומר שאנחנו צריכים להישאר עם זה לנצח , אנחנו בהחלט צריכים למצוא את המקור , לנסות להבין למה כואב לנו במקום הזה, על איזה דפוסים זה יושב ואיזה מנגנון פנימי מופעל ברגע הישמע ה" אות" . והאמינו לי שנקודת הפגיעה של אדם מסוים חוזרת על עצמה שוב ושוב משום שהיא נקודת התורפה שלו, עליה יושבים תהליכי ההתקשרות שלו, כאביו הקדומים והראשוניים ביותר אשר הפכו ברבות הזמן לדפוסים שלו. הדפוסים הללו מלווים אותנו לאורך כל חיינו והם עקב האכילס של חיינו.

לכן אם אנחנו מתרגזים/כואבים/נעלבים זה תמיד בא משם, עובדה אנשים נעלבים/מתרגזים מדברים שונים זה לא שקיימת איזושהי אמריה אוניברסאלית שפוגעת בכולם. מישהו יכול להתרגז לידך ממשהו שבכלל לא מזיז לך.

למה? הכול תלוי מאיפה הוא הגיע, מי הוא, מה סיפור ילדותו ואילו פצעים סמויים מן העין הוא נושא בתוכו נימה. הניסיון להעלים או לרכך את המקום הזה באמצעות מנטרות משאירה את העלבון בפנים, כי אם נעלבתם אז נעלבתם, כבדו את זה! ואחר כך נסו להבין למה ה"דבר" הזה שלח יד לתוך ליבכם פנימה ומחץ.. כי "לאלף" את עצמנו לא להיפגע זו לא עבודת מודעות..זה רק אילוף, אדם המכבד את עצמו חי חיים של מודעות ולא של אילוף.

כך גם סליחה, סליחה צריכה לבוא מבפנים מהלב ולא כי " זה נכון לפי ספרי ההדרכה למודעות", עבדו על הסליחה , בדקו למה אתם מתקשים לסלוח ורק אחרי שהבנתם סלחו באמת .. אבל באמת! אין חוויה יותר משחררת מזה. סלחתי והלכתי.. אבל גם הבנתי למה נפלתי לשם.

אנשים כועסים ונפגעים ממקומות שונים ומסיבות שונות אם מישהו נתן כל כך הרבה לעזור למישהו וההוא בחר לנעוץ לו סכין בגב , אז נכון שיכול להיות שהסיבות לכך הן שההוא ביקש להתנתק כי צילו של המסייע מאפיל עליו אבל עדיין תחושת הנותן היא קשה , מותר להרגיש תחושת בגידה , מותר לא לתרץ את סיבותיו של האחר , לתת לעצמך מקום וללכת מזה הלאה, אבל ההליכה הלאה מהמקום הזה היא לאחר שכיבדתי את מה שהאפיזודה הזו גרמה לי להרגיש.

אז מה? מותר לכעוס , לא מתים מזה. זו לא בושה, זו לא חולשה , זה אנושי, אדם מודע מאפשר לעצמו את אנושיותו.