הדיון הציבורי סביב תוכניות הריאליטי עולה מדרגה וחושף את החשיבות שיש לתופעה במרקם החברתי והתרבותי במדינה. אי אפשר עוד לפטור את התופעה כבידור להמונים, תופעת שוליים, או רכילות גרידא.

המדובר היום במראה המשמעותית ביותר של החברה הישראלית וערכיה, וגם בכוח מעצב ומחנך בעל חשיבות רבה, לא פחות, ואולי יותר מהמנגנון המנוכר והמקרטע של משרד החינוך.

הפרישה המפתיעה של המועמדת הבולטות, יובל דיין, בסיומו של חצי הגמר, ורגע לפני שעלתה בתמיכת הצופים לגמר הנכסף של התכנית "דה וויס", היא רגע מעורר מחשבה.

לכאורה, נערה בת 17, שברגע האמת מציגה בפני עם ישראל סולם ערכים ראוי, כמעט מובן מאליו: לימודים, בחינות בגרות, חברים ומשפחה, קודמים בסדר העדיפויות של נערה צעירה בת 17, תלמידת תיכון, לתהילה, פרסום וכסף של זכייה בתוכנית ריאליטי ושל פתיחתה של קריירה כזמרת.

המובן מאליו מתקבל בהפתעה רבתי. הנערה מצטיירת לרגע כילד הצועק המלך הוא עירום. מעל הבמה של הריאליטי הנוצץ, לקחה יובל דיין סיכה ופתאום כל האוויר יצא. מבוכה שכזו לא ראינו זמן רב בשידור חי, אולי מאז השריפה בכרמל. כל המנטורים קמו על הרגליים, יצאנו להפסקת פרסומות כפויה. הבלתי יאומן התרחש בשידור חי, הופרו כללי המשחק. המנצחת לא רוצה לנצח. מבקשת לחזור הביתה, לבית הספר לאמא ואבא.

יאמר לזכותה של התכנית, ושל ההפקה, כי השכילו להפוך את רגע הבלבול לתוכן טלוויזיוני מרגש, אבל השאלות הקשות נשארות תלויות באוויר, והן נוגעות לחברה הישראלית כולה, ולא רק לזכיינית או להפקה.

בראש ובראשונה עולה השאלה, למה אנו שולחים את הנערות, הבנים והבנות שלנו, בגיל כה צעיר, להתמודד על תהילה, כסף וניצחון, עוד לפני שהתחילו בכלל את החיים, כשהם עדיין תלמידי תיכון, לפני בגרויות. לא מדובר רק בכלל של התכנית, שצריכה להיות מוגבלת לגיל 18 לפחות, אלא על שיקול הדעת של כולנו כחברה, של הוריה של יובל, של המנטורים וההפקה המלווה אותם, ושלנו כצופים.

איך הגענו למצב שהמטרה, התכלית, השאיפה של רבים כל כך, היא להיות מפורסמים, להיות בטלוויזיה, לשיר, לרקוד עם כוכבים (אם את חברת כנסת, כמובן), איך זה שהמנטורים, שיושבים בפריים טיים, ומעצבים את התודעה של הנוער שלנו, הם דווקא זמרים, נחמדים ככל שיהיו (עד שהם מורשעים בסחיטה באיומים ועושים עבודות שירות).

העוצמה של התכניות הופכת את סדר העדיפויות של החברה הישראלית על פניו. לא עוד לימודים, השכלה, עבודה, משפחה,  תרומה לחברה ולקהילה, אלא כסף ותהילה אישיים. כבר מגיל בית הספר. מי יעבוד במדינה הזו, אם כולם רוצים להיות זמרים? ומנטורים.

והנה, יובל דיין עם סיכה קטנה. ומהי התגובה של הציבור? אם לשפוט על פי שיחות מקריות ועל פי הטוקבקים, אף אחד לא מאמין לכלום. הנה עוד ערך שירד לטמיון בעידן הריאליטי. האמון. רוב האנשים סבורים שמדובר בתרגיל. לא כולם מסכימים ומבינים איזה תרגיל מדובר, ומי עושה אותו למי, אבל יש הסכמה רחבה שמה שראינו על המסך, רחוק מהמציאות.

ואולי הם צודקים. האם מדובר בתרגיל של ההפקה על מנת לעודד צפייה, או דווקא להבטיח את זכייתה של קטלין? האם מדובר בתרגיל של משפחת דיין כדי להשתחרר מחוזה מכביד ומשעבד, וכדי לפתוח בקריירה, בלי הנטל של התחייבויות הזוכה בדה וויס? ואולי דיין קיבלה כבר הבטחה לחוזה להוצאת התקליט ולסיבוב הופעות, רגע אחרי הבגרויות?

רבים גם הכועסים על יובל ועל ההפקה. אם ידעו שהיא פורשת, מדוע לא נתנו הזדמנות למועמד אחר להתמודד על מקום בגמר. האם נכון היה לתת לאנשים להצביע, בכספם, למועמדת שלא רוצה לזכות? הנה עוד בעיה מרכזית בתוכניות הריאליטי: הציבור חושב שהוא קונה את המשתתפים באמצעות האס אם אסים שלו. והנה, מישהו שקנינו בכספנו, יורק לנו בפרצוף. נוטש.