עדיין לא הצלחתי להשתחרר מהטיול הזה. קודם כל, בכל פעם שאני יוצאת החוצה, אני אומרת לכל מי שנמצא סביבי - איזה מזג אוויר יפה וואו! ואז כולם מתעצבנים ואומרים שבא להם חורף ושארץ ישראל זה חרא ומבחינתם הפלסטינאים יכולים לקחת אותה ושבכלל עדיף לחיות בדרום אמריקה עם כל המאכלים האלה של המקסיקנים והגשם. אבל אני יודעת יותר טוב, כי אני זוכרת יפה מאוד מה זה להסתובב בקראקוב בחצות בלי כובע צמר ולהרגיש שהראש הופך למאובן עד שהוא מתחיל לחשוב רק על דברים קרים כמו קרטיבים או סנפרוסט או המים של הבניאס או פולין בעצמה. ואז האף מתחיל להיות אדום כזה והנזלת בורחת לתוך הסינוסים מרוב בהלה, ובכלל אני חושבת שמותר לעשן בפאבים רק בגלל שאי אפשר לזהות אם יוצא מהפה עשן של סיגריות או אדים של מערכת העיכול. אבל חוץ מהקטע הסתמי של מזג האוויר חצי לב שלי עדיין תקוע שם בגלל הפולני ההוא שפגשתי, שהיה איתי כמעט כל הטיול והטמיע בי חשש שמא אני פדופילית. לא נעים לי להגיד מה הבדל הגילאים בינינו, רק אומר שהוא מסוגל לעשות כל מיני דברים שאנשים בני שלושים ומעלה לא יכולים, למשל, סקס. או להיות שמח, ותמים, וטוב לב, ולהצחיק אותי באמת מבלי שאני ישר חושבת על תינוקות או כמה הוא מרוויח ומה הוא חושב עליי. וכמובן שנלחמתי בזה, כי מה פתאום בחורה זקנה כמוני הולכת עם בחור כל כך צעיר - שוב, אני לא אגלה את גילו, רק אומר שכשהוא נולד בכיתי כל הלילה בגלל שנבהלתי מהקליפ של "מותחן" - אבל הבעיה היא שהתחלתי להילחם בזה רק בלילה השני שלנו, כי בראשון הייתי שתויה וטובת לב, כי אלכוהול בפולין נורא זול וטעים וחייבים להשתכר כדי לשכוח מדברים מטופשים כמו קור וגיל. בקיצור הייתי הכי פחות פולניה ועשיתי חיים משוגעים, בחיי. כל הזמן רק צחקתי ושתיתי שוקו. לא נורא, אני פשוט אזייף דרכון פולני וארשום עליו סטיפלר'ס מאם והכול יבוא על מקומו, פחות או יותר.

חוצמיזה יש לי הרגשה שאני קצת מסריחה או מכוערת, כי גם בטיסה מקראקוב לווינה וגם מווינה לתל אביב אף אחד לא ישב לידי, ולא רק זה, המושב לידי היה היחיד שפנוי בכל המטוס. עשיתי את עצמי שאני מרוצה מזה וזרקתי עליו את כל הזבל מהארוחות שקיבלתי אבל למען האמת קצת נעלבתי. הייתי שמחה אפילו לשבת ליד הזקנים שישבו במאחורה של המטוס, שאחרי כל כיס אוויר חיפשו לעצמם את השיניים. אבל לא. ישבתי לבד ואף אחד לא התעצבן כשעשיתי אפצ'י בלי לשים יד או כשעשיתי אפצ'י בלי לשים יד עם מקושקשת בפה. לזכות חברת התעופה הפולנית (שנדחפה לאוסטריה משום מה) ייאמר שהסרט היה מצוין, למרות שהתחילו להקרין אותו עשרים דקות לפני הנחיתה, איפה שרואים דולפינים מתים צפים בים התיכון ומתלהבים מזה שרואים קצת טבע. אחר כך היה תור עצום לדרכונים וישר הרגשתי בבית כי כל ההורים עמדו בתור והשאירו את הילדים לשבת על הרצפה בקצה של האולם וכשהגיע תורם הם התחילו לצרוח שנייייייייייייייייי! עופרררררררררררררררררררררררררר!!!!!!!! ואז שני ועופר התעוררו ופילסו את דרכם לאורך התור תוך חבטות עזות בזקנים ששוב פעם נאלצו להתעסק בהגיינת הפה שלהם. איזה צחוקים. בסוף עמדנו כולנו ביחד ליד המסוע של המזוודות ואיזו אחת מהטיסה של ברצלונה נדחפה בינינו והתעצבנה שהמזוודה שלה לא שם, אבל לא היה לי לב להגיד לה שהיא טעתה במסוע ואולי עד עכשיו היא שם.

מה שהכי אהבתי בפולין זה שכלבים נכנסים לכל מקום. מסעדות, פאבים, בתי קפה, בכל מקום נובח עליך איזה שנאוצר. זה יכול לומר אחד משני דברים: או שהפולנים מאוד אוהבים בעלי חיים, או שהם פוחדים מהכלבים. כך או כך זה ממש נחמד בעיניי, שאתה יכול לקחת את הפודל שלך לפאב השכונתי ולחשוף אותו לעשן סיגריות ולכנעני של השכנה. לא ראיתי הרבה חתולים אבל אולי זה בגלל שקר להם מדי או אוכלים אותם או משהו. אפרופו בעלי חיים, חוץ מסוכני המוסד בלובלין לא ראיתי אף ישראלי ודווקא התבאסתי, נורא נחמד לפגוש ישראלים בחולצארץ, פתאום הם תמיד נחמדים נורא, ואתה נהיה החבר הכי טוב שלהם, ואחרי שבועיים אתה פוגש אותם שוב בטיסה לארץ והם מתעלמים ממך ולא עוזרים לך להרים את השיניים - טוב, אולי עדיף שלא פגשתי כאלה. בכל מקרה, כיף לחזור, באמת. חזרתי להיות נרגנית ועצבנית כרגיל, וגם שמנתי נורא ועכשיו הסיכוי שלי למצוא חתן, שמקודם עמד על אפס אחוז, כעת ירד במקצת ועומד על מינוס שבעים אלף. אבל לא נורא, שמעתי שלא כזה כיף להיות נשואים. תשאלו את הניו זילנדים האלה, הם בטוח יודעים.