לעיתים, ברגעים ממש קשים או ברגעי לבד שתוקפים ועוטפים את הרוח, בימים שההגנות נופלות והחוץ מאיים להטביע, במצבים שבריחה היא הכרחית וכורח המציאות השוחקת..אבל לא רק, כי ישנם גם את נקודות האור והשמחה וכתמי האושר שניתזים על הפנים כאילו שולחים תזכורת מהוויה מקבילה למציאות חלופית..שם נמצא השער אל האני האחר האני המעט נשכח אך המאוד צלול ונקי שנדחק מסיבותיו שלו בלבד אל פינות נסתרות, מוארות חלקית איפה שהו שם בסבך שבין השיער והסנטר. ההצפה מיידית והלכלוכית מתאגמת ומתכנסת לה לכדי דמעה, לא קטנה שמוצאת לה נתיב ומפלסת דרכה במורד הלחי אלא גדולה יותר שגולשת לאיטה בכיוון ההפוך אל תוך הגרון ומתמקמת לה ללא רצון להמשיך, יושבת וחונקת סותמת את המעברים ומורידה את כובד משקלה על הלב הקטן, לב של ילד שכל רצונו או להאחז לעוד שבריר של רגע בעוגני חייו.
בלי שארצה וללא הכנה אני נשאב שוב לתוך חור התולעת התנועה מהירה קולות וצלילים מקבלים אופי שונה מוזר כאילו מתנגנים אחורנית המראות נמרחים ומתארכים לכדי שובל ארוך לא ברור עם תנועה מהירה ומתפתלת..ובמהלומת רגע אני שם אני העכשווי הבוגר והחורק מביט אל תמונת ילדותי אל תוך עיניי הילד שהייתי, כמה גדולות הן העיניים, חסרות פרופורציה לפנים הקטנות כאילו נגזרו והולבשו על פנים תמימות של ילד בן חמש..אני נזכר איך רציתי לבלוע את העולם עם העיניים האלו. כעת אני מבין שהעולם בדרכו בלע אותי. |