אמש בשעה שמונה עמדו הסמטאות העקלקלות של שכונת התקווה ריקות מאדם. משפחות שלמות התכנסו אל תוך בתים נמוכי הקומה נוכח הגעתם של השדים האדומים של "הפועל קטמון ירושלים" למגרש הכדורגל הממוקם בלב השכונה. לב המאפליה. היה זה מפגש של ענקים שכמותו לא ידעה התקווה מזה שנים רבות. מצדו האחד של המגרש עמדה הנסיכה הירושלמית של ליגה א' דרום, הפועל קטמון ומצדו השני הטיטאנים של "הפועל כפר שלם". עם שריקת הפתיחה נעמדו על רגליהם האוהדים הירושלמים והלמו בתופי הקרב. ביניהם עמדתי גם אני. אלא שטרם הגעתי לאצטדיון עברתי בזירת קרב נוספת, רחבת כיכר הבימה.
אינני יודע מה הניע אותי לקחת חלק בהפגנה נגד הפצצת איראן שהתקיימה אמש בשעה שבע ברחבת הבימה. אולי זו תחושת החיות שממלאה אותי בימים אלו, אולי זה המצפון הטורדני שטוען כי אינני עושה די בשביל האחר ואולי זה בוא הקיץ שפורט על מיתרי ליבי וממלא אותי געגועים לשנה שעברה בה רוח הנעורים של דפני ליף סחפה את כולנו.
בעודי עולה את שדרות בן ציון חשבתי כי נכון היה לכנס את ההפגנה אל מול הבימה שכן התיאטרון מזכיר בצורתו את הכור בבושאר. שש אלי קרב צעדתי במהירות אל ראש הגבעה כאשר בראשי מתנגנת הגרסא של שירלי באסי לשיר Get this party started on a Saturday night. עם סיום העלייה התברר כי לא מדובר במסיבה ולא בהפגנה אל ב"קיץ של אביה". הכיכר עמדה יתומה, ריקה מאדם פרט לכמה עשרות נשים שהתגודדו סביב לדגל אדום.
בשולי ההתאספות חנה רכב משטרתי עמוס לובשי מדים שנראו שפופים נוכח ההבנה כי לא יישפך כאן דם הערב. זו לא התאספות של אוהדי בית"ר ירושלים. סתם כמה אשכנזים שהחליטו לשאוף אוויר במקום לראות the voice. ההבדל היחיד שניכר בין אדם לאדם היה בצבע המסגרת המרובעת העבה של המשקפיים. היו כאלו עם מסגרת שחורה, וכאלו עם מסגרת חומה ואפילו כמה נשים עם מסגרת אדומה. תהיתי אם הן הזמינו את המסגרת במיוחד כאקססורי לקראת ההפגנה או שזה סתם חלק ממאמץ ה dress to impress התל אביבי.
לאחר מספר דקות החל מישהו לחלק למפגינים שלטים שקראו "במקום מלחמה שלום וצדק חברתי". שאלתי אותו אם זה לא קצת יומרני לקדם את שני היעדים הללו בו זמנית. אולי עדיף לבחור באחד מבין השניים. "כשיהיה צדק חברתי יהיה גם שלום" הוא אמר. אה...הבנתי, עניתי. אחד מראשי ההפגנה אחז במגפון והחל לצעוק "ממשלת גזענות והון מבשלת עוד אסון". הקהל התקשה לחזור על הסיסמא. אולי משום שהיא ארוכה מדי. אוהדי בית"ר יודעים ליצור סיסמאות קצרות וקולעות- "מוות לערבים".
בסביבות השעה שמונה החלה הצעדה אל עבר גן מאיר. טל חברתי ציינה כי הצעדה דמתה יותר להליכה של צאן לטבח. כמה מאות איש, חיוורים וחסרי חיים, עושים דרכם אל יעד לא ידוע כשבראש הטור עומד אלמוני המניף שלט "נתניהו וברק מלחמה זה לא משחק". חבר ניגש אלי וביקש שאחבר סיסמא עבור האוחזים במגפון, משהו קליט. הצעתי "די לאפרטהייד אתנוקרטי כלכלי בחינוך". לא זה מסובך מדי אמרו לי בבוז. אה...הבנתי, עניתי.
בעת ההגעה לרחוב המלך ג'ורג' פנה אלי חברי יוני ואמר "יאללה חביבי נוסעים לתקווה". מה, הולכים למשחק של הפועל? " שאלתי. "לא חביבי, הולכים לפתוח חזית נוספת של ההפגנה". ואכן ניתן לראות בהפועל קטמון כחזית נוספת של אותה ההפגנה. כמו השמאל הישראלי גם אוהדי קטמון למודים אכזבות וכמו השמאל הישראלי גם הם מונים רק כמה אלפים. יתרה מזו, גם הם ניצבו אמש כחלופה שפויה לבריונות הגזענית המשתוללת של בית"ר ירושלים והימין הלאומי. אולם בניגוד לנשים עם המסגרות האדומות שבכיכר הבימה, האוהדים הללו הם אריות. רוח הקרב הנושפת בעורפם לא יודעת מנוח. תופי הקרב לא נחו לרגע, ולא ינוחו לעולם.
ולמרות זאת, גם החזית השנייה של ההפגנה נחלה הפסד אמש. שחקניה האדומים של הפועל קטמון רצו על מגרש הכדורגל חוששים שמא הכדור במקרה ייפול לרגליהם. מסירותיהם היו עילגות והתקפותיהם עקרות. כאשר בדרך פלא עשה הכדור דרכו אל השער של היריבה התחננו האוהדים מן הקפטן שי אהרון שיזוז הצידה. "עזוב שי....אל תהרוס". דקות בודדות לפני סיום המשחק כבשה כפר שלם את שער הניצחון. השדים האדומים ירדו מן היציעים עייפים ומתוסכלים. הם נפרדו זה מזה בברכה "שלא תדע עוד צער".
אך אל חשש, שבוע הבא התופים האדומים ירעידו עוד אצטדיון אי שם במדינת ישראל. מה שלא ניתן לומר על ההפגנה הבאה נגד הפצצה באיראן.
במלחמת העולם הראשונה נהגו הגרמנים לטעון כי החיילים הבריטים האמיצים נלחמו למען גנרלים פחדנים, כאריות לכבשים. אמש צעדתי לצד כבשים והרעתי לצד אריות. טוב יהיה אם מנהיגי ההפגנה ילמדו משהו מאוהדי הפועל קטמון אודות רוח לחימה, אמונה ותשוקה. שכן עד אז, מחאתם לא תהיה יותר משתיקת הכבשים.
אילן מנור
|