בסוף הוא התפגר לשמחת הכל - אבל לא לפני שעורכי דינו הצליחו לבלבל את מערכות המשפט בעולם כולו • האם האוקראיני המגושם היה רוצח המונים ערמומי ומתוחכם או סתם רוצח קטן ועלוב שלא ידע בין ימינו לשמאלו • דמיניוק - הרוצח שלקח את סודו לקבר •

/ י. גפן /

כותרות העיתונים של יום ראשון בשבוע דיווחו ביובש על מותו של גיון דמיאניוק בגיל 91 בבית אבות בגרמניה. במהלך השבוע שחלף הוצגו דעותיהם הקוטביות והתהומיות של שני הצדדים. אלו הטוענים כי מדובר ב"איוון האיום" מטרבלינקה, שומר של האס אס ששירת במחנה ההשמדה טרבלינקה, שנהג להתעלל ולרצוח יהודים באכזריות רבה. ומנגד, דעתו של פרקליטו, עו"ד יורם שפטל, הטוען בלהט גם היום, כמעט עשרים שנה אחרי סיומו של אחד המשפטים המתוקשרים ביותר במדינת ישראל, כי רגלו של דמיאניוק לא דרכה מעולם במחנה המדובר. לטענתו של שפטל, מדובר בסך הכל "בגוי אוקראיני פשוט, אנאלפבית למחצה, בור לשלושת רבעי, שנפל קרבן לעלילה סובייטית מאורגנת" .

במסגרת כתבה זו ננסה לחזור עשרות שנים לאחור במטרה לעשות מעט סדר בהיסטוריה הבלתי מסודרת של ״פרשת דמיאניוק״. ראשית, העובדות הפשוטות אודותיהן אין מחלוקת של ממש.

ג׳ון דמיאניוק, יליד אוקראינה שמאז אמצע המאה הקודמת התגורר במדינת אוהיו שבארה״ב, שם עבד כמכונאי רכב הוסגר למדינת ישראל ב־ 1986. כאן הועמד לדין בבית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כהרכב מיוחד שחבריו היו השו¬פטים דב לוין, צבי טל, ודליה דורנר. התובעים היו פרקליט המדינה יונה בלטמן והתובע המוביל היה מיכאל שקד. הסנגורים היו מארק אוקונור ויורם שפטל. לאחר משפט מתוקשר, שארך יותר משנה, דן ביהמ״ש את דמיאניוק למוות לאחר שקבע שזהותו הוכחה. הקביעה התבססה על עדויות של ניצולי שואה ושל שומר ששירת יחד איתו בסוביבור, שהצביעו על כך שהוא אכן ״איוואן האיום״.

דמיאניוק ערער על ההרשעה. בינתיים התחממו מעט היחסים בין ישראל לברית המועצות והתובע מיכאל שקד יצא להביא עדויות חדשות מארכיונים שם. לדבריו ״הגיע אלי מידע לפיו בבריה״מ התנהל משפט של פושע מטרבלינקה והעידו שם הרבה ׳ואכמנים׳. הרעיון הזה, שיש חומר שלא הגיע אלינו, הטריד את מנוחתי בתור civil servant. אמרתי לעצמי שאם אני יודע את זה - אני צריך להגיע לשם... בכל החומר הזה לא מצאו את השם דמיאניוק, וזה יצר את הספק שהוביל לזיכוי״.

לעומת זאת פרקליטו של דמיאניוק, יורם שפטל, טוען כי הציג ראיות חדשות, שהושגו בביקורו בברית המועצות המתפוררת בספטמבר 1990, ובהן עדויותיהם הכתובות של 32 שומרים ושל 5 אסירים בטרבלינקה, לפיהם שם משפחתו של איוואן האיום היה מרצ׳נקו ולא דמיאניוק.

הוודאות מתחילה להתערער 

ב־29 ביולי 1993 קבע הרכב בן חמישה שופ¬טים של בית המשפט העליון שזהותו של דמיאניוק כ־״איוואן האיום״ מוטלת בספק, ועל כן הוא זכאי מחמת הספק. זאת הגם שאין ספק בשקריות גרסתו של דמיאניוק, לפיה העביר את המלחמה כשבוי, היות שלכל הפחות סייע לנאצים בעת ששימש כשומר במחנות. בסיום פסק דינו קבע ביהמ״ש

 כי ״תם ולא נשלם. השלמות איננה נחלתו של שופט בשר ודם״. דמיאניוק גורש בחזרה לארצות הברית, שם הושבה לו אזרחותו. בפסק דין שניתן ב־17 בנובמבר 1993 בבית המשפט הפדרלי לערעורים בארצות הברית נקבע כי הסגרתו של דמיאניוק למדינת ישראל כ־״איוון האיום״ נעשתה תוך מרמה כלפי בית המשפט, על ידי התביעה האמריקאית, שידעה עוד בטרם החלה לראשונה בהליכים בבית המשפט נגד דמיאניוק, כי הוא אינו ״איוון האיום״, וזאת על יסוד מסמכים שהיו ברשותה, שלפיהם איוון מרצ׳נקו הוא ״איוון האיום״.

ב־2002 ניטלה אזרחותו שנית על ידי בית משפט אמריקאי. בדצמבר 2005 החליט בית המשפט להגירה בארצות הברית על גירושו לאוקראינה. עורך דינו טען אמנם כי באוקראינה צפוי דמיאניוק לסכנת מוות בשל מצבו הרפואי, אך בית המשפט האמריקאי דחה טענה זו.

ב־19 במאי 2008 דחה בית המשפט העליון בארצות הברית את הערעור שהגיש דמיאניוק על כוונת שלטונות ההגירה לגרשו לאוקראינה, ארץ מוצאו. הערעור לבית המשפט העליון הוגש לאחר שכשנה וחצי קודם לכן דחה בית משפט בערכאה נמוכה יותר ערעור דומה שהגיש בעניין.

בנובמבר 2008 הוגש דו״ח ראשוני של היחידה הגרמנית לחקר פשעי השואה, ובו הוכחות לכאורה לפשעים שביצע דמיאניוק, ולמעורבותו ברצח אסירים יהודים במחנה הריכוז וההשמדה סוביבור בתקופת השואה. משרד המשפטים האמריקני פתח בהליכים להסגרתו למדינה זרה. עם זאת, לא נקבע לאיזו מדינה יוסגר, לאוקראינה, ארץ מוצאו, לפולין, שבה פעל מחנה סוביבור או לגרמניה.

ב־11 במרץ 2009 הודיעו שלטונות גרמניה כי בית משפט במינכן הוציא צו מעצר נגד דמיאניוק בגין יותר מ־29 אלף עבירות של סיוע לרצח, אך הפעם האישום מתייחס לתקופה אחרת (ממרץ ועד סתיו 1943), בה שירת, לפי החשד, במחנה סוביבור.

ב־1 במאי בית משפט פדרלי לעתירות במדינת אוהיו דחה סופית את עתירתו של דמיאניוק נגד הסגרתו לגרמניה. ב־12 במאי, לאחר מאבק משפטי ארוך, דמיאניוק הועלה למטוס, והוסגר לגרמניה. משפטו החל ב־30 בנובמבר 2009, והוחלט על זירוז הליכי המשפט בעקבות מצבו הבריאותי הרופף של דמיאניוק.

בינואר 2011 הוגש נגדו בספרד כתב אישום בגין שי¬רות במחנה הריכוז פלוסנבירג בבוואריה שבדרום גרמניה, והוצא צו מעצר אירופי המבקש מגרמניה להסגירו לספרד. ב־12 במאי 2011 הורשע דמיאניוק על ידי בית המשפט בגרמניה באשמת סיוע לרצח של למעלה מ־28,000 יהודים בעת ששירת כוואכמן במחנה סוביבור, ונגזרו עליו חמש שנות מאסר. בית המשפט הורה על שחרורו ממעצר עד לקבלת החלטה בערעור. בתחילת השבוע כאמור, מת האיש עם אחד הסודות הכי כמוסים בהיסטוריה.

עם מותו: מלחמת הגרסאות וההאשמות ההדדיות יצאה לדרך

שני מרואיינים היו מבקשים השבוע ביותר. עורך דינו, יורם שפטל ושופטת ביהמ״ש העליון בדימוס, דליה דורנר. כפי שציינו, דעותיהם של השניים על האיש, קוטביות ביותר. לדעת עו״ד שפטל כל המשפט נגד דמיאניוק היה פשוט משפט ראווה ללא כל בסיס. לדבריו, ״במדינת ישראל עמד דמיאניוק למשפט במשפט ראווה מהמבישים שהתקיימו במדינה דמוקרטית״. שפטל הוסיף כי ״פרשת דמיאניוק היא יום הכיפורים של מערכת המשפט במדינת ישראל. לא היה לו קשר לשואה. הוא היה גוי אוקראיני פשוט, אנאלפבית למחצה, בור לשלושת רבעי״. לאורך כל המשפט, הוסיף שפטל ״היה ברור לי שהוא איוון האיום מטרבלינקה כמו שאבא שלי היה״.

שפטל: השופטים רצו "גרדום עכשיו"

שפטל מספר שבדק אם דמיאניוק שמע אי פעם את מילת היידיש ״גוועלד״, ולאחר שהשתכנע שהוא לא שמע זאת לעולם, הגיע למסקנה כי מעולם לא היה בשואה ולכן הסכים לייצגו. הוא מוסיף כי בסיום משפטו של דמיאניוק בבית המשפט המחוזי בירושלים, בו נידון למוות, ״כמו בכל משפט ראווה - הוא הורשע. למרבה הלעג, הוא הור¬שע ברצח של 900 אלף יהודים בטרבלינקה, למרות שהיום יש קונצנזוס מלא שכף רגלו לא דרכה שם מעולם״, הוא אומר. ״זו הרשעה חמורה, כי בית המשפט ידע ממסמך שהוצג לפניו על ידי הפרקליטות האמריקאית, שבה נכתב כי גילויו של החומר שבידיהם תטרפד את האסטרטגיה של התביעה הישראלית. הוצג לבית המשפט מסמך שבידי האמריקאים חומר ראיות, שבסופו של יום הביא לזיכויו, שמוכיח את חפותו, אולם לא הפסיקו את המשפט עד שיגיע החומר. היו גם ראיות נוספות בברית המועצות, אבל לא הסכימו לדחות את המשפט. השופטים רצו מהר: ׳גרדום עכשיו, גרדום עכשיו׳, ולאחר מכן הגיע החומר ודמיאניוק זוכה״.

לדבריו, גם בית המשפט העליון שגה, למרות שמאוחר יותר זיכה את דמיאניוק, מכיוון שכתב בפסק הדין כי דמיאניוק היה ׳וכמאן׳. ״בית המשפט העליון נאלץ לחזור בו גם מהמשפט האומלל הזה״, הוא אומר, לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה קבע כי לא ניתן להעמידו לדין באישום חילופי, ובית המשפט העליון דחה שורה של עתירות שהודגשו בנושא. הוא מוסיף כי גם בארה״ב נקבע כי דמיאניוק לא איוון האיום, ״אלא קורבן לעלילת דם צינית, כי ידעו לאורך כל משפטו שהוא אינו איוון האיום״. הוא מוסיף שגם הרשעתו של דמיאניוק בגרמניה היא הרשעה כוזבת, וכהוכחה לכך הוא מציג את העובדה שמבלי שהוא או עורך דינו ביקשו זאת, בית המשפט שחרר אותו לחופשי מבלי שריצה עונש בפועל. ״נוח לאנשים להתלות על ההרשעה בגרמניה, אבל זה רק אומר שבעיני אותם אנשים, בית משפט בערכאה נמוכה בגרמניה הוא משמעותי יותר בענייני שואה מאשר בית המשפט העליון של מדינת ישראל״, הוא אומר.

לעומתו, השופטת לשעבר, דליה דורנר, טענה השבוע כי ״אין לי ספק שהוא איוון האיום״. דורנר, שישבה אז בהרכב בית המשפט המחוזי שדן את דמיאניוק למוות, אמרה כי ״שמעתי את הניצולים שזיהו אותו, את איש ה־ אס.אס שזיהה אותו ואת השקרים שלו. באופן אישי אין לי ספק שזה הוא״.

בהתייחסה לכך שבית המשפט העליון היא זה שלמעשה זיכה את דמיאניוק אמרה דורנר כי היא ״גאה שבית המשפט העליון שמע ראיות חדשות ומצא ספק משפטי שזיכה אותו. אחר כך הגרמנים העמידו אותו לדין והוא נמצא אשם בפשע אחר״, הוסיפה. ״אפשר לומר שנעשה צדק, אבל גם אם היו מענישים אותו, זה לא היה מכפר על מעשיו״.

דורנר הוסיפה כי ניתן להתנחם בכך שדמיאניוק לא מצא את מותו ״בשקט, תחת ביתו ותחת גפנו״. לדבריה, משפטו העלה את נושא השואה והמעורבות של עמים שונים בפני דור נוסף במדינת ישראל, בגרמניה ובעולם, וזו חשיבותו הגדולה. בנוסף, דבר מותו של דמיאניוק גרם לאחרים בעיקר לתחושת חוסר צדק כיוון ש״חמק מעונש״ אותו היה אמור לקבל עבור חלקו בהשמדת היהודים במחנות הריכוז סוביבור וטרבלינקה.

דמיאניוק הצליח להתל במערכות המשפט

מול טענותיהם של שפטל ודורנר נשמעו השבוע גם קולות אחרים. זאב בילסקי, יו״ר שדולת ניצולי השואה בכנסת, אמר לכלי התקשורת כי הוא ״חושב שהאדם הצליח לצאת בעור שיניו ממערכת הצדק הישראלית, וכנראה שזה הגיע אליו, הצדק עבד מעט מדי ומאוחר מדי״. בילסקי הוסיף כי דמיאניוק ״לוקח את האמת איתו לקבר, תוך שהוא הצליח להתל בכל ולחמוק מעונש״.

יו״ר יד ושם, אבנר שלו, אמר כי מותו של הפושע הנאצי - שבית המשפט העליון בארץ זיכה אותו מחמת הספק - מסמל את הכישלון של המערכות המשפטיות למצות איתו את הדין, אבל במקביל את העובדה כי כל אדם שהשתתף במעשי רצח המוניים נושא במלוא האחריות.

״טחנות הצדק טחנו לאט במקרה של דמיאניוק ובאופן אירוני הוא הלך לעולמו כאדם חופשי, אבל הרדיפה המתמשכת אחריו מעידה על חשיבות עקרון חוסר ההתיישנות בכל הנוגע להעמדה של הנאצים ועוזריהם לדין״, אמר יו״ר יד ושם. ״אבל שני המסרים האלה קשורים באותו סיפור, באותו איש. צריך להתחזק בקיום הערך היסודי לפיו אין התיישנות של פשעים נגד האנושות, והמערכות המשפטיות צריכות לעשות הכול כדי למצות את הדין״.

אפרים זורוף, מנהל מרכז ויזנטל בישראל וצייד הנאצים הראשי בארץ, הסתכל אף הוא על שני הצדדים: ״צר לי מאוד שהוא סיים את חייו בבית אבות ולא בכלא, אבל לפחות הרשעתו מביאה תקדים חשוב להבאה לדין של אחרים״.

זורוף תקף את עורך דינו של דמיאניוק, יורם שפטל, שטען גם אחרי מות הפושע הנאצי כי הפרשה היא עלילת דם ומהווה את יום הכיפורים של הממסד הישראלי: ״זה סיפור ארוך, מפותל, מייגע, אבל בסופו של דבר הדבר הכי חשוב הוא שהוא מת אשם. והוא באמת היה אשם, למרות כל מה ששפטל מנסה למכור לציבור״.

גם הוא שם את הדגש על הרשעתו של דמיאניוק בגרמניה, שם נגזרו עליו חמש שנות מאסר. ״דמיאניוק הוא הפושע הנאצי הראשון בתולדות גרמניה שהורשע מבלי שלבית המשפט הוגשה הוכחה בנוגע לקשר ספציפי שלו לקורבן מסוים. הם החליטו שעצם העובדה שהוא שימש בסוביבור זקיף חמוש אומרת שהוא אשם בסיוע לרצח. עכשיו אנחנו מחפשים את כל האחרים ששירתו בכל מחנות המוות. ההערכה שלנו היא שמתוך 4,000 איש ששירתו שם, כאחוז או שניים עדיין בחיים. משמע - אפשר יהיה להעמידם לדין״.

גם התובע הפדרלי בקליבלנד, אוהיו, שם התגורר דמיאניוק והתקיים המשפט לשלילת אזרחותו, אמר שהמוות מביא לסיום מאמצים שנמשכו עשורים שלמים לחשוף את האמת על מעשיו. התובע, סטיבן דטלבך, אמר כי הוא מאמין ששלושה עשורים של מאבק משפטי חשפו את האמת על דמיאניוק. ״אין מצב משפטי או טבעי שיכול למחוק את מעשי הנאצים״, ציין.

כך או כך, את הסוד הגדול לקח עמו דמיאניוק. גם אחרי שני משפטים ממושכים ולאחר שהורשע בסיוע לרצח המוני נותרה פתוחה השאלה מי היה באמת דמיאניוק, מה בדיוק היו פשעיו והיכן בוצעו.

מניתוח שלל ההוכחות והטענות עולה כי אין אדם אחד חי שיכול לומר שראה אותו במו עיניו מבצע את הפשעים שיוחסו לו. קורבנותיו הפוטנציאליים ודאי נרצחו במחנה ההשמדה סוביבור בטרם יכלו להעיד על מעשיו. רק הוא ידע את האמת - אם סייע לרצח או אם עמד מנגד וצפה בזוועות מבלי להניד עפעף.

בין אם היה ״איוון האיום״ מטרבלינקה - רב־המרצחים הנאצי הידוע לשמצה - כפי שלא הצליח להוכיח בית המשפט במדינת ישראל, ובין אם היה שומר במחנה סוביבור, כפי שקבע בית המשפט בגרמניה - דמיאניוק היה חידה גדולה וכאב ראש גדול אף יותר למערכות המשפט ורשויות החוק בשלוש מדינות. בארה״ב - לשם נמלט אחרי השואה; בישראל - שבה נידון תחילה למוות אך זוכה מחמת הספק; ובגרמניה - היעד האחרון במסע חוצה הגבולות שלו, שם מת בתחילת השבוע.

התשובה לשאלה בכותרת ״מי היה באמת ג׳ון דמיאניוק״ נותרה פתוחה. עם מותו לקח דמיאניוק את הסוד הגדול אל הקבר והותיר אחריו מדינות גדולות ואימתניות שלא הצליחו לקבוע בוודאות מי היה באמת אותו ג׳ון דמיאניוק.

ומעל כל אלו, ניצולי שואה כואבים וכועסים החשים כי מלבד הכותרות והעיסוק התקשורתי בפרשת דמיאניוק, את אף אחד לא עניין באמת מהן התחושות, הסבל והתסכול שעברו עליהם כתוצאה מאותה פרשה אומללה בהיותם נושאים על גבם את הכאב הצורב והמדמם מאותן שנים איומות ונוראות.