כותרות TheMarker >
    ';

    סתמבלוג

    עובד כפיים, יושב קרנות, לא אכפת לי אם לא תקראו אבל דיר באלאק אם אתם לא מגיבים. בשביל האגו.....אתם יודעים....

    0

    אני כל כך שמח שהגעת, פרק - 3 - רותי

    13 תגובות   יום שלישי, 18/12/07, 17:13

      הרגליים הורגות אותי. עבודה, קניות, פגישה עם המורה בבית הספר, סיוון הקטנה שלא מפסיקה לצרוח. ריצה מטורפת החיים האלה. כל כך הרבה זמן חיכינו לסיוון. כל הטיפולים והזריקות ומדידת החום לקביעת זמן הביוץ.  חיימק'ה הגיע מבלי שאף אחד הזמין אותו. חיים, מי קורא היום לילד חיים, אבל יוש התעקש, אמר שזה חשוב לו ולא פרש אז הסכמתי, היתה לי ברירה? היום אני כבר יודעת שהוא התרוצץ בין החברים הישנים, קרא כל מה שצריך לקרוא על הקרב ההוא, תחקר מפקדים ולאחר בדיקת האולטראסאונד, כשהיה ברור שזה בן, הוא הסתכל בתצלום של המכונה, הפך בו והפך והודיע לי 'חיים, קוראים לו חיים'. נו מילא, אפילו 'חיים' יותר טוב מישעיהו. ממזר חיימקה, נראה אשכנזי חנון אבל ידו בכל ויד כל בו ולא חסרות לי צרות ממנו. 'בוא בוא יא מרוקאי קטן' קורא לו יוש, ' הולכים לבלות'. לפעמים אני לא יכולה לשאת את שמחת החיים המופרעת שלהם. אמא אומרת שילדים שמחים באים מאהבה שמחה וכל פעם שהיא רואה אותם משתוללים על הדשא או עושים פאדיחות ברחוב היא  מלכסנת אלי מבט של סבתא מרוקאית גאה ואומרת לי במרוקאית 'וואלה עיניים שלי, ידעתם לפרפר ידעתם, שתהיו לי כולכם בריאים חמסה חמסה חמסה'. איך בכתה אמא כשעזבתי אחרי הצבא ללימודים בת"א .'מה יש לך את מתלאביב' היא שאלה בדמעות, 'מה יש לך לחפש שמה?, כולם שם אשכנזים מפלסטיק מחפשים רק כסף וחווא ושווא, גנבים בני גנבים, עורכדינים וארסים'. היא מבטאת 'תלאביב' במלעל ויורקת את הת' כאילו לעסה בטעות שקד מר. מה היה לי לחפש פה במושב עם הזקנים הדפוקים והאמונות התפלות שלהם? עם הצעירים הממורמרים שמרגישים דפוקים חמישים שנה לאחר שהוריהם הגיעו לארץ ושבעצם שפר עליהם מזלם שלא זרקו אותם בירוחם או שלומי? אמר לי פעם קיבוצניק אחד שכל מי שגדל במקום קטן ומרוחק, בטוח שהוא מחמיץ משהו גדול וחשוב, ששם, בעיר הגדולה, נמצאים הסיכויים  והסיכונים, ששם קורים הדברים האמיתיים, הבלויים והכסף הגדול אבל כשסוף סוף מגיעים לשם, לתלאביב או ירושלים או אפילו לחיפה שגם היא נראית ככרך לאנשי פריפריה, מסתבר שזה לא בדיוק ככה. צודק.  הייתי שם בתל אביב למדתי, ביליתי, חייתי,  היה מעניין אבל עוד כמה שנים כאלה והייתי הופכת לרווקה ממורמרת ומשועממת כמו רבות שהיכרתי כשמילצרתי או כשלימדתי ריקודים לאטיניים במועדון של איזבלה שחייתה בהמון ערים גדולות, רקדה בהמון מועדונים קטנים והזדיינה עם המון גברים גדולים וקטנים שחורים ולבנים, וכל מה שנשאר ממנה זה שדיים נפולים ומסכת איפור שלא הייתי רוצה שהילדים שלי יפגשו בחושך. 'אוהב אותך הרבה הרבה יוש' אומרת אמא. כבר חשבתי שלא אתאהב, שאשתקע לי באיזו דירה בצפון תל אביב עם איזה עורך דין או אקדמאי מהאוניברסיטה או סתם בדירת חדר שכורה כמו החברות שלי, אתקדם לי לאט וביסורים במעלה איזו שהיא קריירה עלובה ואנהל חיי מין מזדמנים לתחזוקת "משק ההורמונים" כפי שמתבטאת עמליה. מסכנה עמליה, יודעת בדיוק מה היא רוצה ולא מוצאת. ההוא לא יפה מספיק השני לא חכם לשלישי יש קטן מידי ולרביעי ריח גוף איום ונורא. ' לא ידעתי שלאהבה יש ריח כזה נהדר'  הוא הצהיר, חיוכו מגיח מבין ירכי בפעם הראשונה שלנו לאחר שחזרנו לחדר שלי מה"מרכז בין לאומי לריקודים לטינו אמריקנים" . מדהים לחשוב שכל האושר הזה צמח מהמאורה המצחינה הזו. הייתי צריכה לסיים עוד כמה עניינים עם דני האידיוט שפתאום לא הבנתי מה אני עוד עושה איתו בכלל, לקחת את הדברים להגיד יפה שלום ותודה ולהסתלק. 'תחתכי מהדגנראט הזה' אמרה לי עמליה מאות פעמים ואני לא חתכתי אולי כי היה לי נוח או אולי כי המשפחה היתה מבסוטה ממנו. עשה עליהם רושם עם האוטו, הכסף והדאווין התל אביבי, הנסיך העשיר מהעיר הגדולה עאלק. 'תשמעי רותצ'קה' לחש לי יוש במטבח של הורי בפה מלא חריימה של שבת 'או שאת מתחתנת איתי או שאני עכשיו, על המקום, מציע נישואין לאמא שלך'.  'בוא הנה יא ווזווז, זה מושב של מרוקאים סכין, אתה בטוח שאתה רוצה להסתבך עם המשפחה שלי?' אני שואלת. 'קטן עלי הסכינים שלכם' הוא עונה 'אני בוגר המחלקה האורטופדית של תל השומר ואלה באו עלי עם מסורים חשמליים וסכינים  שבמרוקו עוד לא המציאו'. אמא מציצה מהצד בשיחה בעיניים נוצצות, עוד אחת שהצליח להדביק  ב"מחלת העליזות" שמשתוללת סביבו. יש מאוהבים דכאוניים , יש מאוהבים קנאיים, ישנם המלנכוליים,  הוא היה מאוהב שמח ועליז והשמחה שלו היא שמחה מדבקת. אני מציצה על אמא ומפחדת שלא תתחיל לעשות לי קולולולו, רק זה היה חסר לי.  'רוצה לבוא לשחק כדורגל?' צועק לו אחי רפי מהסלון, 'בטח' עונה יוש ואני נלחצת, קוראת לרפי ומספרת לו על " יוקו אונו הפלסטית". רפי פותח זוג עיניים נדהמות ויוש אומר לו 'מה הבעיה ? זו אחלה רגל ,עבודת יד, מאה אחוז סגסוגת אלומיניום ובדיל בלתי מחליד תוצרת חוץ'. 'תאונה הכי קטנה ואתה נישאר בלי רגל ושניכם מאבדים את הביצים' אני מאיימת עליהם רגע לפני שהם יוצאים. 'אז מי שיאכל אותה תהיה אמא שלך שתפסיד 'ניכדים יפים הרבה'' עונה לי יוש וכבר הם בכיוון הדשא של בית העם. אצלנו במושב שבת היא לא שבת אם הבנים לא משחקים כדורגל ביום שישי אחה"צ לפני המקלחת ובית הכנסת. אמא נגנבה ממנו. 'אין לו רגל אבל הוא שלם' היא מודיעה לי, 'מתוק ועגול כמו ספינז' בחנוכה שיהיה לי בריא  חמסה חמסה. הרגל שאין לו זה כמו השבר בטיח בבית חדש, זכר לחורבן, יבוא המשיח תצמח לו חדשה.' אחר כך היא מחבקת אותי ומתחילה לבכות ואומרת שתמיד ידעה שיום אחד יבוא לי המזל וכשהיא מתחילה לבכות גם אני מתחילה לבכות וכל התל אביביות נושרת ממני ואני נהיית שוב רותי הקטנה והיחפה שבוכה וצוחקת ,שמחה ועצובה , מרגישה שוב כמו ילדת מושב מרוקאית קטנה, ממושב קטן ומשפחתי, כאילו לא עברו עלי כל השנים האחרונות  בברנג'ה התל אביבית ובאוניברסיטה בין כל החתיכים והחתיכות, החכמים והחכמות, בין לובשי המותגים  ועוטי המסכות.   יוש יוש , ילד של ניצולי שואה חרדנים ועצובים, מחזיר אותי למקום שעזבתי למקום שבו אני צריכה להיות, למקום שבו כולם כל כך רוצים להיות אבל לא מסוגלים להגיע. כמה זמן זה לוקח לו היום. אני יודעת שהוא נסע עם רני לקבל איזה לקוח נורא חשוב מהרפובליקה משהו שושו שושו. אני לא מתה על החברים שלו מהעבודה וגם לא על רני הקמצן. רני  קמצן לא בכסף או במתנות, ההיפך . כשחיים נולד הוא דאג להכל, משולחן טיפולים ועד לעגלה. תמיד כשהוא מגיע לביקור לבדו או עם הממורמרת שלו הוא  עמוס במשהו. היום הוא קצת הפסיק עם זה כי הוא עובד בחברה פרטית ויוש עדיין במשרד וחלילה שתהיה מראית עיין של שוחד או משהוא כזה אבל קמצן בכסף הוא לא. מה שכן, רני הוא קמצן גדול בהבעת רגשות. אני הדבקתי לו את הכינוי רני הקמצן ויוש לא אוהב את זה, יוש טוען שזו הדרך שלו להתמודד עם מה שהוא סוחב ולכל אחד שסוחב דברים כאלה יש את הדרך משלו להתמודד עם מה שמעיק עליו. יתכן שרני פוחד שהוא יתפוצץ יום אחד ולכן הוא מחזק עוד ועוד את הביצורים שמגנים עליו מפני עצמו. אני לא אוהבת את זה. שילך לטיפול אם כל כך קשה לו, מה אשמים אשתו והילדים שלו שהם צריכים לסבול אבא משוריין, לא מתחבק לא מתנשק לא מתיילד ולא מתעצבן? מצידי שלבעלי תהינה חסרות שתי הרגלים ויד אחת אבל נכות כמו של רני לא היתי יכולה לסבול דקה. לא מבינה את נגה .לא טוב לך? בעלך הוא צנון יבש? רובוט? תעיפי אותו קיבינימט. כל הזמן ממורמרת, כל הזמן רוטנת. או שנוח לך איתו בגלל הכסף והחיים הטובים או שסתם לא רוצה לפרק את החבילה מחכה שמשהו יפתח, משהו ישתנה ויבואו ימים טובים יותר, לכי תדעי. סוף סוף היא נרגעה הקטנה. יוש יגיע ויקח אותה על הידים, יערסל אותה ויתן את המונולוג הקבוע  'אני לא רוצה לגרום לך לקנא, אבל כמו שאת רואה את הפגה הקטנה הזו, היא הולכת להיות המולאטית המדהימה ביותר שהעולם ראה מאז סוניה בראגה  . קבלו את מיס יוניברס, ד"ר לאסטרו פיסיקה יסמין תדהר, הבת של ישעיהו ורותי נכדתם של אידה ורחל, נכון סיונושנושנוש?' נו שויין כמו שאומרת אידה, קודם כל שנעבור את השנה הראשונה. היה קשה להביא את הבת הזו. ללא האופטימיות החולנית שלך לא הינו צולחים את ההריון המחורבן הזה שלא לדבר שאפילו הזיונים היו לפי הוראות הרופאים. יאללה תגמרו כבר עם הגנראל המחורבן שלכם, אני צריכה אותך פה שתעסה לי קצת את כפות הרגליים ושתגיע למיטה, בלי מד חום.   

    דרג את התוכן:

      תגובות (13)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        8/4/17 07:22:
      ממתק משובח.
        16/5/09 09:30:

      צטט: עליזהלה 2009-05-16 00:46:16

      צפלה - כל המונולוגים,

      כולם כחטיבה אחת וכל אחד מהם לחוד

      מדברים את תבנית הנוף שבה גדלתי

      (ואתה כבר יודע את זה...)

      ואני מגיבה פה רק בגלל שקראתי אותו אחרון

      (סתם הצטרפות מקרים כזו...)

      והם מדברים בקול ישיר ובקצב קולח

      (ממש כמו הייתי מאזינה להם באוטובוס או בתור לרופא)

      והם   מ ש ו ב ח י ם  , זה אחר זה

      (וציפר וחבורתו יכולים לקנא...)

      ואני בחרתי בדיתה הכי מכולם (אבל זה לא משנה...)

      אתה כותב מצויין

      ואני גאה להיות חברה שלך ולקרוא אותך

      תודה !

       

       

       

       

      תודה

       

      הגאווה היא הדדית!

        16/5/09 00:46:

      צפלה - כל המונולוגים,

      כולם כחטיבה אחת וכל אחד מהם לחוד

      מדברים את תבנית הנוף שבה גדלתי

      (ואתה כבר יודע את זה...)

      ואני מגיבה פה רק בגלל שקראתי אותו אחרון

      (סתם הצטרפות מקרים כזו...)

      והם מדברים בקול ישיר ובקצב קולח

      (ממש כמו הייתי מאזינה להם באוטובוס או בתור לרופא)

      והם   מ ש ו ב ח י ם  , זה אחר זה

      (וציפר וחבורתו יכולים לקנא...)

      ואני בחרתי בדיתה הכי מכולם (אבל זה לא משנה...)

      אתה כותב מצויין

      ואני גאה להיות חברה שלך ולקרוא אותך

      תודה !

       

        8/5/08 15:43:

      אסף

      אני שוףפם אגיד לך

      אני אוהבת את הכתיבה שלך,

      שזה אומר שאני אוהבת את האיש שכותב את הכתיבה שלך.

      תודה

      על שאתה מאפשר לאהוב אותך עוד.

        6/5/08 23:16:

       

      צטט: אלונהלי 2008-05-06 23:11:12

      אחרי הפרק השלישי אני מכריזה בזאת שהתמכרתי.

      מרגישה כאילו מכירה את הדמויות על אמת...המחשבות

      הלך הרוח, הכל הכל...ואיך ש"רותי" מדברת מגרונך...ממש כמו היית אתה היא,

      או להיפך...:-)

       

      נהניתי מאוד.

       

      מתגובה לתגובה אני נהיה יותר ויותר מאושר (על אף שאצלי האושר הוא תמיד זמני)

        6/5/08 23:11:

      אחרי הפרק השלישי אני מכריזה בזאת שהתמכרתי.

      מרגישה כאילו מכירה את הדמויות על אמת...המחשבות

      הלך הרוח, הכל הכל...ואיך ש"רותי" מדברת מגרונך...ממש כמו היית אתה היא,

      או להיפך...:-)

       

      נהניתי מאוד.

        29/4/08 17:58:

       

      צטט: בת יוסף 2008-04-29 17:27:33

      גם רותי אחלה. אהבתי במיוחד את תיאור המפגש המשפחתי אצל הוריה ואת ההשוואה בין כרך למקומות קטנים- כמה נכון.

      פחות אהבתי את הקלות בה הציעה לנגה להתגרש. לדעתי, הדמות שלה מעמיקה יותר והיא לא היתה ממהרת כל כך לשפוט.

       

      תודה, נראה לי שהיא פשוט לא סובלת את רני המסוגר, והפניה היא לא מילולית

        29/4/08 17:27:

      גם רותי אחלה. אהבתי במיוחד את תיאור המפגש המשפחתי אצל הוריה ואת ההשוואה בין כרך למקומות קטנים- כמה נכון.

      פחות אהבתי את הקלות בה הציעה לנגה להתגרש. לדעתי, הדמות שלה מעמיקה יותר והיא לא היתה ממהרת כל כך לשפוט.

        19/12/07 08:27:

       

       

      צפל

       

      ממש ממש יפה

      אני מתחילה להתמכר.

       

       

      יום נהדר.

       

      תמי.

        19/12/07 00:23:

       

      צטט: a.r 2007-12-18 21:45:13

      הצעה לסדר- מספר את כל הפרקים, תן להם שם כללי + שם הפרק, והכל בכותרת.

      לדוגמא: "טנגו בשלוש רגלים, פרק 2 - יוש" 

       

      ולגבי התגובה הקודמת שלי, רציתי להוסיף גם שאני אוהב את סגנון כתיבתך נטול הגימיקים והפירוטכניקות המילוליות. 

       

      זוכר את הפוסט הראשון ששלחתי? את הצעקה האחת שמבטאת את הכל? ובכן (אלזו כמו שהזקן שלי אומר), חשבתי פעם לנסות את כוחי בכתיבת רומן.....ואז התחלחלתי מכך שאצטרך למלא עמודים שלמים בפירוטכניקה, במטאפורות, בדיאלוגים משמימים, בערמות של מילים מילים מילום על המשקל, בשפה פלצנית שאני לא מאמין שבאמת אומרת למישהו משהו, בטח לא בעולם המהיר והתכליתי של היום. למי היום יש כח וסבלנות לכל זה. באותו זמן החלטתי לכתוב סיפור עבור תחרות הסיפור הקצר בהארץ וכתבתי את "אני כל כך שמח שהגעת", סיפור שנבע מהכעס שיש לי על סחר הנשק עם ארגנטינה בתקופת המלחמה המלוכלכת. בחרתי בצורת המונולוג הפנימי כדרך נסיון להבין את הרהוריו של ריקרדו ואת הדילמה שבפניה הוא עומד. כמובן שהסיפור לא עשה שום רושם והסיפור הזוכה באותה שנה היה "אנא אל יהוד" של אלמוג בהר דבר שאישר את חשדי לגבי חוסר הטעם והאג'נדה של ציפר וחבורתו. החלטתי שאני ממשיך בדרך המונולוג ושירשרתי שרשרת של מונולוגים כשכל מונולוג מתייחס לדמויות שהיו במונולוג הקודם ומוסיף דמויות שאולי יהיו במונולוג הבא. רני ריקרדו ווינשטיין אבני צועד לחדר האחמי"ם לידו צולע יוש בזמן שאשתו רותי חוזרת לביתם. באותו זמן נגה מתרגעת במרפסת הפנטהאוז כאשר מאיר בנם חוזר באותה טיסה עם האלמירנטה הארגנטינאי. באותו זמן נוסעת דיתה אל בית הקברות לבקר את בעלה המת ואת בנו חלל המלחמה. פאבלו נמצא על המדרכה (כנראה על אופנים, לא ברור לי) ומהרהר בחייו בקיבוץ ובחיי המשפחה שלו. באותן דקות, בלשכת החברה רגליו על השולחן (כנראה)  מהרהר איתן בקרירה שלו, ביחסיו הקשים עם אשתו, וברני. לאחר יומיים מספידה נגה את דיתה בהלוויה בקיבוץ שנערכת אחה"צ.

       זה אמנם קצת יומרני אבל אני עושה את זה להנאתי, מנסה  להבין את העולם האישי שלי ואולי

      לגרום להרהור של איזה שהוא קורא אנונימי.

      החוצפה והיומרה שלי בנסיון הזה נובעת מכך שאין לי שום הכשרה פורמלית בכתיבה כלשהי....

      אחד הנסיונות שלי בכתיבה הזו זה שתמונת הסטינג תנבע מהסיפור עצמו ושאמעט ככל האפשר בתאור הווית הארועים.

      המונולוג האחרון שעדיין לא הושלם יהיה ככל הנראה של רונן, נער בן שבע עשרה נכה מלידה שרואה את תפקידו כמשמר ומספר סיפורים. אני מקווה שהוא יצליח לעשות סדר בכל הבלגן הזה.

      מקווה שהצלחתי על רגל אחת להסביר את עצמי.

       

       

       

        18/12/07 21:45:

      הצעה לסדר- מספר את כל הפרקים, תן להם שם כללי + שם הפרק, והכל בכותרת.

      לדוגמא: "טנגו בשלוש רגלים, פרק 2 - יוש" 

       

      ולגבי התגובה הקודמת שלי, רציתי להוסיף גם שאני אוהב את סגנון כתיבתך נטול הגימיקים והפירוטכניקות המילוליות. 

        18/12/07 19:59:

       

      תודה אדם

       

      זה עוד לא נגמר, מחר או מחרתיים אני אוסיף את נגה ,מאיר איתן ואת פאבלו אתם כבר מכירים.

      חסר לי רק עוד אחד כדי לסגור את המעגל, לא מוצא זמן וכח נפשי לסיים אותו.

        18/12/07 19:20:

      הוי צפל צפל, איך אתה עובר בקלילות כזו לראש של אישה. זו שלישיית מונולוגים מנצחת (לא ברור את מי, אבל מה זה חשוב).

      הכנסת פה פוליטיקה, מוסר, מתח, אנושיות, טנגו, חריימה, חוכמה, ארגנטינה, ישראל, מרוקו, עירונים, מושבניקים, ארוטיקה, נשיות ומצ'ואיזם ועוד ועוד, והכל במינונים מדוייקים, עד שהריחות והמוזיקה והמראות התממשו מולי.

      חכה חכה, חצי מהנשים פה בקפה עוד תתאהבנה בך. 

      ארכיון

      פרופיל

      צפל
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין