| לילדי החמוד, שלום! עברו 3 ימים מאז קיבלתי דואר. לא אוכל להסביר לי עובדה זו אלא בכך, שמיטב זמנך אחרי האימונים, הינך משקיע בפעולה ציבורית. קראתי זאת ממכתביך האחרונים. הינך מתאונן על כך שמטילים עליך יותר ממה שהינך מסוגל לעשות, ויש לך הרגשה שקטונת למלאות את תפקידיך. מעניין שגם אני בשטח אחר ובממדים אחרים, גם כן נאבקת בשאלה זו. בזמן האחרון רבו הפניות אלי מכל צד. דורשים ותובעים ממני ערות ופעילות ציבורית. למשל, אתן לך את העובדה, שחוץ ממני אין בחורה מחיפה שזכתה להיות בין חברי מועצת ההסתדרות. הייתה גם בוניה פרנקל אבל הוציאו אותה, והכניסו במקומה יהודי מכובד אחר. מובן, ולכן הזכרתי לך דוגמה זו, שמחייבים אותי בהרבה דברים. אני מרגישה שאין ראשי וליבי נתונים לכל זה, וקשה עלי מאד הכפילות הזו. השבת אצטרך למסור דין וחשבון מהוועידה. נו, תגיד אתה, סודר שאפרים רוזנר ואנוכי הם המוסרים. מילא, אני לבד הייתי מסתדרת איכשהו. מסרתי כבר פעמים אחדות דינים וחשבונות מכינוסים, אבל פרטנר כמו אפרים ,קצת קשה מדי להתחרות איתו. לולא נסעתי, לא הייתי עומדת עתה בפני סילוק חוב, אבל אינני מצטערת אפילו רגע אחד שהייתי בין משתתפי הוועידה. \נוכחתי שאני חיה את הדברים למרות שבתקופה זו לא ניתן לי מפאת מסיבות אובייקטיביות לעשות בעולמי הקטן למען תיקון הדברים. ואחרי הכול משהו מסוים גם אני איני יודעת. אופיינית הייתה שיחתי עם סשה, אחרי שנתתי לו מענה שלילי על הצעותיו לי. בשאלו מה הייתי כן רוצה? אמרתי לו שאין מענה בפי. על זה ענה לי שהוא מבין אותי טוב מאד, גם הוא לא פעם היה נמצא במצב שאין ולא היה באפשרותו להגדיר בדיוק מה שהיה רוצה. לעומתו, גרשוני עומד על שלו שאחזור ואחזור לקבוצה. הוא מתפלא שאין אתה משפיע עליי לעשות מה שבאמת טוב בשבילי. הקבוצה, חושב הוא, זהו מקומי בחיים. שאבוא אליהם אהיה שם גננת (שוניה ודאי תהיה מורה), ואבוא על סיפוקי בחיים. ובאם לא זה, אז רק לימודים. כתבתי לך דברים אלה מכיוון שחזרתי למציאות זו שהשארתי לפני 10 ימים, ומתחילה בחזרה ללחום עם עצמי ולחשוב על תכלית חיי. בבית החרושת הרעש הולך וגדל. מספר המכונות עלה, ועם זאת גם של הפועלים. המפעל הולך וכובש לו שם. אישים מבקרים אותו מדי פעם. ואנו מסכנים, מתכוננים ומשקיעים עבודה בכך. לפני שבוע בהיעדרי מכאן, קרו שלושה מאורעות. הנשיא ביקר, הנציב העליון וגם הזקן מולר אבא של הנס מת. הכול קרה דווקא כשלא הייתי. גם אז, כשמרת וייצמן ביקרה אצלנו, לא הייתי. באמת לא יפה. ראיתי רק את התמונות שצולמו בזמן הביקור, ושמעתי קצת רכילות סביבו. קרגמן סיפר שכשהם נכנסו למתפרה, אמר וייצמן באידיש: "ביי אונז אין מאטאלע פלעג מין דאס קאנץ פשוט אויפניוען". התפעל מכל מה שזכה לראות במפעל גדול זה. כל ילדי הכפר קיבלו אותו באופן מאורכן, והיות וזה היה בט"ו בשבט, ערכו קבלת פנים מתאימה לחג. גם כל כוחות הבטחון במקום הופיעו באופן מאורגן. כשביקור הנציב העליון, המפעל היה שרוי באבל, אחרי מותו של הוגו מולר. עבר את כל המחלקות וקיבל הסברים. וביחס למאורע השלישי, מותו של הוגו, לגמרי לא היה בשבילנו הפתעה. בבקרו בפעם האחרונה, ראינו שהוא הולך למות. הרבה חודשים שכב חולה אחרי ניתוח, ולכשקם על רגליו, התהלך כמת בין החיים. הלך לישון ולא קם יותר. הלוואי ולא ימותו צעירים ממנו. רק בן 79 היה. השאיר יתום מסכן... אתמול כתבתי לך מכתב, כך שהרבה חדשות אין לי. קיבלתי את מכתבה של הדודה חייקה. שום דבר מיוחד. מודאגת גם היא מבנה הנמצא אי שם בלב ים, ותפילה שיבוא יום הניצחון ובנה יחזור בריא ושלם. רק עכשיו קראה ממכתבינו שלא טוב עם האמא, ומובן מה רבות דאגותיה. בכל ליבה מוכנה לעזרה, אבל משם אין לה כל אפשרות לעבור. היום לפני הצהריים הייתי בעיר. רציתי לסדר חבילות הביתה, אבל מובן שלא הספקתי. זמני מוגבל, ואחת-שניים היה עליי לחזור כבר לעבודה. השארתי זאת לאיטה. זה שלושה ימים שאני בבית, ולא קראתי דבר. פשוט לא ניתן לי, הזמן עובר ואי אפשר משהו להספיק אפילו באם ממהרים תמיד, כמו שאני יודעת למהר. אני כותבת בלילות בכדי לקמץ לי את הזמן ביום, ובכל זאת, הנה עכשיו השעה 12 בלילה, קמתי מוקדם בכדי לנסוע העירה, משם תכף לעבודה, ותאמין לי שאין לי כוח לכתוב. אני עושה מאמץ זה עבורך, ילדי. חכה, עם זה עוד לא גמרתי, אכתוב עוד הלילה אלינו ולדודה, היות ובבוקר אני רוצה להריץ את כל המכתבים יחד. ככה זה. שמעתי היום מפי סויבה שסויה הייתה חולה. גם עכשיו כנראה ששוכבת, הייתה בבית חולים. שמואל היה אצלי בזמן שהייתי בתל אביב, כנראה רצה לספר לי. אשתדל באיזה יום שהוא לגשת לראות מה שלומה. ואתה, חמודי, מה שלומך? ההינך בריא? מאין לקחת שכאן רווחות שמועות שהנכם רעבים? לא נכון הדבר, להיפך, תמיד יודעים להעריך את הדאגה הגדולה בשבילכם. לא זה ולא בכיוון זה דאגותיי, לגמרי לא. מה עם הלימודים? ומה בכלל ילדי? שמור על עצמך. הייה בריא וחזק קצה-לי שלי. אלפי נשיקות רותחות, שלך תמיד, דורה |