כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    הבגרויות - כל מה שידעת או לא ידעת לשאול

    5 תגובות   יום שלישי, 27/3/12, 22:03

    הווה

    כמה בחינות בגרות חובה יש לכל תלמיד/ה?

    המקצועות המופיעים בטבלה הם הבסיס לזכאות לתעודת בגרות. אין פחות מזה. כפי שניתן לראות, מספר הבחינות המינימאלי הוא 17, כאשר כל אחת מחייבת לפחות חצי שנת לימוד ובדר"כ יותר. כאמור, זהו בסיס. תלמידים רבים נדחפים לעשות יותר מזה ואז מספר הבחינות שלהם עולה.

    בשנים האחרונות מאפשרים חלק מן המקצועות עשיית עבודה במקום בחינה, ואז מספר הבחינות יורד באחת או שתיים.

     

    ''

     

    מה זה "שיעור הזכאות" וכמה משיגים זכאות בשנה?

    שיעור הזכאות השנתי הוא אחוז התלמידים הזכאים לתעודת בגרות מכלל תלמידי השנתון (לא מכלל מסיימי י"ב ולא מכלל הניגשים לבגרות). בשנים האחרונות הנתונים הם אלה:

     

     

    ''

    מה זה "נבחן משנה"?

    תלמיד שסיים את התיכון ללא תעודת בגרות שלמה, שפועל להשלימה לאחר מכן (במהלך שירות צבאי/אזרחי או אחריו). בוגר בית ספר אינטרני (תלמיד "רגיל", לא אקסטרני) רשאי להירשם כנבחן משנה באמצעות בית הספר שהוא למד בו אם מתקיימים התנאים האלה:

    א. הוא סיים את כיתה י"ב בבית הספר.

    ב. במהלך לימודיו הוא נבחן בבחינת בגרות אחת לפחות.

    בוגר שאינו עומד בתנאים אלו חייב להירשם לבחינות הבגרות ולהשלים את זכאותו
    במסגרת המערכת החיצונית (האקסטרנית).

    כלומר, מי שלא סיים את הבגרויות במהלך התיכון, יכול להשלימן גם אחריו.

     

    האם הבגרות מקובלת גם בארצות אחרות?

    במרבית מדינות העולם יש מבחנים המסכמים של שנות הלימוד הפורמאלי בבית-הספר, אבל הם שונים מאד ממדינה למדינה. דוגמאות:


    פינלנד: הבגרות כוללת 4 בחינות חובה: שפת-האם, שהיא חובה לכל הנבחנים; בנוסף עליה, הם צריכים לבחור 3 בחינות נוספות (חובה) מתוך הארבע הבאות: השפה הלאומית השניה, שפה זרה (אנגלית או אחרת), מבחן במתמטיקה, ובחינה כללית במדעים והומניסטיקה. יש אפשרות להיבחן בבחינות רשות נוספות.


    ארצות הברית: אין בגרות חובה. יש מבחן פסיכומטרי שנקרא S.A.T (Scholastic Aptitude Test). ה-S.A.T תופס משקל נכבד בתנאי הקבלה ללימודים גבוהים בארצות הברית, בדומה למשקלה של הבחינה הפסיכומטרית בישראל. מרבית האוניברסיטאות הגדולות בארצות הברית מעניקות לבחינה משקל של 50% ויותר מכלל השיקולים לקבלה, כאשר שאר הגורמים הם קורות חיים, מכתבי המלצה וגיליון ציונים מהתיכון.


    אוסטרליה: התלמידים נדרשים להיבחן בחמישה מקצועות מתוך בחירה רחבה של מקצועות המסודרים באשכולות.


    אונטריו קנדה: חובה לעבור שש בחינות, אנגלית ועוד 5, מתוך בחירה רחבה. 70% מן הציון הוא בית-ספרי ו-30% ציון הבחינה החיצונית.

     

    האם יש עוד סוגים של סטנדרטיזציה במערכת החינוך הישראלית?

    מערכת החינוך שלנו היא עתירת סטנדרטים:  1) בחינות מיצ"ב (מדדי יעילות וצמיחה בית-ספריים) בכיתות ב', ה' ו-ח'; 2) בחינות בינלאומיות, כמו פיז"ה, שמתכוננים לקראתם והם בין הגורמים שמכתיבים את תכנית הלימודים בין כיתות ד'-י'; בחינות מפמ"ר בכיתות ז'-ח' שהוכנסו למערכת בשנים האחרונות; תכנית לימודים מחייבת בת 14-12 מקצועות; וכאמור, הבגרויות.

    הסטנדרטיזציה הישראלית היא אולי המאסיבית ביותר בעולם.

     

    השיטה הבגרותית קיימת כבר הרבה שנים, מדוע יש התעוררות דווקא עכשיו?

    לתשובה יש כמה כיוונים עיקריים:

    א) מצד אחד העניין של הציבור בתחום החינוך בכלל בעשור האחרון הולך וגובר, ומצד שני הוא מאד לא שבע-רצון מהתהליכים החינוכיים;

    ב) בעקבות המחאה של קייץ 2011 קמו תנועות מחאה חינוכיות, שרואות בבגרות מכשלה גדולה לכל המערכת;

    ג) בשנים האחרונות נכתבים יותר ויותר מאמרים המציינים את השיטה הבגרותית כבעייתו הגדולה של החינוך הישראלי;

    ד) ברמה הבינלאומית מתנהל ויכוח סוער סביב סטנדרטיזציה ממלכתית, ששולטת במערכת באמצעות מבחנים רבים של משרד החינוך.

     

     מה השאלות שמועלות כלפי הבגרויות?

    רלוונטיות: האם נחיצותן של בחינות הבגרות נבדקה בשנים האחרונות? מהו הרציונאל שעל בסיסו דרושות דווקא 17 בחינות בגרות לצורך זכאות לתעודה? האם נבדק מה באמת חיוני לבחינת בגרות ברמה ארצית ומה אפשר ורצוי להעביר לבתי-הספר?


    תפוקות: האם השיטה הבגרותית מצמיחה לומדים עם דפוסים של חשיבה גבוהה? האם היא מכינה את בוגריה ל"כישורי המאה ה-21"? האם יוצאים ממנה "לומדים עצמאיים" (בקיאים היטב בשפה ובחקר), או תלותיים? האם יוצאים לומדים מוטיבציוניים וסקרנים? האם היא מכשירה את בוגריה להצלחה באקדמיה?


    פניוּת לעניינים אחרים: האם השיטה הבגרותית מותירה זמן ואנרגיה לבירור חברתי, ערכי וזהותי משמעותי בתוך בית-הספר? האם היא רואה את אלה כיעד של בית-הספר בחטיבה העליונה? האם היא מאפשרת לתלמידים להיות מעורים ומעורבים באופן ממשי בקורה בסביבתם (תרומה לא-סמלית לחברה, השתלבות בארגונים עסקיים ועוד) ולימוד על "החיים האמיתיים"?


    משמעת: האם השיטה מצמיחה לומדים בעלי משמעת עצמית וחברתית, המתחשבים בסביבה, והאם סוגיית "טוהר הבחינות" היא עבורם אמת-מידה מוסרית מחייבת (או כלשהי)?


    שוויון חברתי: האם השיטה הבגרותית תורמת ליתר שוויוניות בין המגזרים השונים במדינה ובין מרכז ופריפריה, או אולי מחריפה פערים?


    מורים: האם השיטה מאתגרת את המורים ומקדמת אותם, או מקבעת אותם למשך שנים?

     

    המבקרים את השיטה נותנים לשאלות אלו תשובות שליליות.


    חלופה: האם אפשר להגדיר תכנית בוגר אחרת, שאולי תענה טוב יותר על צרכי ישראל 2021?


    המבקרים את השיטה נותנים לשאלה זו תשובה חיובית.

     

    מה רוצים מתנגדי הבגרות?

    האמת, לא תמיד מובן מה הם רוצים. בדרך-כלל הם יותר נחושים בהתנגדותם לשיטה הקיימת מאשר בהצגת חלופות ברורות. רובם מדברים על ביטול מרבית הבחינות ברמה הארצית והעברתן לאחריות בתי-הספר. יש הנוטים לחשוב על השארת שלוש בחינות ארציות: לשון עברית, לשון אנגלית ומתמטיקה. ההצדקה לשלושת המקצועות הללו דווקא, היא בכך, שהשפות נתפשות ככלים המשמשים את כל תחומי-הדעת – כלומר, הן מיומנויות – ואילו המתמטיקה מקדמת את התלמידים שעתידים להגיע למקצועות המדעיים באקדמיה, ששם היא נדרשת ברמה גבוהה.

     

    עתיד

    מה יקרה למקצועות שיעברו לאחריות בתי-הספר?

    צמצום הבגרויות והעברת חלק ניכר להערכה בית-ספרית מעלה את השאלה החשובה – מה עתיד לקרות בתוך בית-הספר. האם בתי-הספר שלנו מוכנים לאתגר? מה יקרה להם? האם זה יחולל שיפור בחינוך הישראלי, או שמא אולי יפגע בו? כלומר, צמצום הבגרויות הארציות הוא צד אחד חשוב של הדיון, אבל מה יקרה אחר-כך הוא צד שני של הדיון, חשוב באותה מידה.

     

    האם ישנם מנהלים וצוותים חינוכיים מתאימים למשימה?

    ישנם בתי-ספר וצוותים רבים שיכולים כבר היום להיכנס למתכונת החדשה. עם זאת, יש להניח שחלק מבתי-הספר יצטרכו עזרה. אותם בתי-ספר יזדקקו לסיוע ולהדרכה (בראש ובראשונה למנהלות/ים) כיצד לנסח אתוס ייחודי, לגבש סביבו צוות, וליישם. בכל מקרה מדובר בתהליך שיימשך מספר שנים.

     

    מהם המקצועות לבגרות שיעברו לבתי-הספר?

    רצוי שהמדינה תחליט על תחומים ולא על מקצועות ספציפיים, למשל:

    (1) מדעים (ריאליסטיקה),

    (2) מקצועות חברה ורוח (הומניסטיקה),

    (3) אמנויות,

    (4) תרבות הגוף,

    (5) התנהגות וחברה

    ו(6) מיומנויות חקר. כל אלה יצטרכו להיכלל בתכנית הלימודים של כיתות י'-י"ב ולקבל שעות לימוד רבות.

     

    מה ניתן לעשות בכדי שהמקצועות בציון בית-ספרי לא יאבדו מחשיבותם?

    אם יסוכם על שלוש בחינות בגרות ארציות – שפות ומתמטיקה (עדיף – רשות למעוניינים ולמוכשרים) – הן תתקיימנה רק בסוף י"ב. המקצועות הבגרותיים עם הציון הבית-ספרי יהיו נתונים להערכה (בעיקרה חלופית) החל מכיתה י'. אין קושי לשמר את מעמד המקצועות הבית-ספריים אם יהיו רלוונטיים ומשמעותיים לתלמידים.

     

    האם לא צפוי שבתי-הספר ירמו בציונים?

    האפשרות הזאת קיימת לגבי שלביו הראשוניים של התהליך. חלק מבתי-הספר עלולים להתפתות ל"דרך קלה" של מתן ציונים פיקטיביים. הדרך הקלה הזאת לא תחזיק לאורך זמן, כיון שהיא לא תתן את התשובה למורים, לתלמידים ולהורים, שיחפשו תהליך חינוכי משמעותי.

    כאשר נפרדנו, בשעה טובה, מדפוס החשיבה שהציון המספרי הוא הדבר הקובע, החינוך המשמעותי יתפוס את מקומו, וחינוך משמעותי כזה יצטרך להימצא בעשייה איכותית.


    האם זהו חלום באספמיה?

    לא. זה מתקיים במציאות של בתי-ספר רבים ברחבי העולם.

    דרג את התוכן:

      תגובות (5)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        31/3/12 09:57:

       

      מה מטרת הבגרויות ? 

       

       

      מטרות החינוך בחברה חופשית 

       

      כעת, כאשר ישנה הסכמה רחבה לצורך ברפורמה רצינית בחינוך, עלינו לבחון בהקפדה את מה שעל בתי הספר להציב לעצמם כדי להשיגו, וכיצד הם יכולים להיערך בצורה הטובה ביותר כדי להגשימו. דבר זה דורש בחינה יסודית את טבעו של החינוך.

       

      אולי המקום הטוב ביותר להתחיל בו הוא בלב העניין -- לאמור: כיצד אנשים לומדים. תהליך הלמידה הוא בעל מורכבויות רבות, אולם דבר אחד צלול כמים: כל אחד מאתנובכל גיללומד בצורה הטובה ביותר כאשר הוא מתמודד עם ניסיונות אמיתיים שהם משמעותיים עבורולא חשוב מה הנושא, עליו להתמודד עמו במישרין על מנת לשלוט בו.

       

      עקרון בסיסי זה הוא כל כך ידוע, שהוא בקושי ראוי לתשומת-לב מיוחדת. כאשר הנך רוצה ללמוד כיצד לסרוג, הנך יכול: לצפות בסרטי וידיאו, לקרוא ספרים, לקחת קורסים -- אולם כעקרון, עליך לסרוג וככל שיותר תרצה להשתמש בדברים שהנך סורג, יותר סיכויים יש לכך שתתרכז ותעשה עבודה טובה. אותו הדבר הוא נכון לגבי כל אומנות (מקצוע) או מיומנות. זה נכון גם לגבי שפות. הנך חייב להשתמש בשפה הזרה כדי ללמדה; הנך חייב להיות, בראש  ובראשונה, באמת בעל מוטיבציה כדי להשתמש בה, אחרת הנך יכול לבלות שנים בלימוד שפה מבלי שתשלוט בה לעולם. (כמה מאתנו "למדנו" בתיכון במשך שנים אנגלית, או ערבית, ולמעשה לעולם לא הרגשנו שאנחנו באמת מסוגלים לשוחח בשפה או לקראה בנוחיות?)

       

      חשיבותו של השימוש האמיתי בדברים שברצוננו ללמוד מודגשת עוד יותר במקרה של הלמידה המורכבת. למעשה, ככל שיותר מורכבת ההתנהגות אשר ברצוננו לשלוט בה, יותר חשוב הוא שנשתמש בה בהתמדה ושנתרגל אותה באופן חופשי. למשל, אין דרך אחרת ללמוד את המיומנויות החברתיות -- כיצד להסתדר עם אנשים מכל הסוגים -- אלא להיות מעורב עם מבחר רחב של אנשים במשך פרקי זמן ארוכים. כמובן, אפשר להיעזר ביועצים, בפסיכולוגים, בספרי הדרכה, ועוד. אולם כאשר מגיע הרגע המכריע, אנו חייבים לקיים יחסי-גומלין, ולהרבות בהם, על מנת לפתח את היכולת להיות חברים יעילים בחברה. עלינו להיות חופשיים להתחיל ולסיים יחסים, להתעסק עם אנשים בני כל הגילים ובעלי כל הרמות של מיומנות, ליצור קבוצות  ולפרקן, להשתתף בתהליכי קבלת החלטות, וכן הלאה.

       

      זה מביא אותנו לשניים מהדברים החשובים ביותר אשר אנחנו רוצים שילדינו ילמדו בזמן שהם גדלים להיות אזרחים יעילים במדינתנו. האחד היא  ה י כ ו ל ת   ל ת פ ק ד  בחברה חופשית ודמוקרטית כשותפים מלאים בענייני הקהילהחברה בה כל אזרח, ללא הבדל גיל, מין, צבע, דת או אמונה, מפגין כבוד מלא לכל אחד אחר, בה כל אזרח מתייחס לכל אחד אחר כשווה בכל העניינים. הדרך היחידה אשר יש בה ולו הסיכוי הקלוש ביותר שהמבוגרים יתפקדו בצורה כזאת היא להחזיק את הילדים, החל מהגיל המוקדם ביותר, בסביבה שהיא דמוקרטית ומכבדת, ואשר מתרגלת את שימושי החופש מהילדות ועד הבגרות.

       

      כמה חשוב הדבר אפשר לראות במדינות הרבות אשר מגיחות מהעריצות אל החופש. פעם אחרי פעם אנחנו שומעים את הטרוניה שלאזרח הממוצע במדינות אלו אין מושג כיצד להתנהג בחברה חופשית, כיצד לכונן יחסים ולתפקד עם מוסדות דמוקרטיים, כיצד להרחיב את הכבוד ההדדי שאנחנו זקוקים לו בחברה פלורליסטית. גם במדינתנו אנחנו ערים יומיום לקשיים  שהאנשים פוגשים כאשר יש להתייחס בכבוד האחד אל השני, ללא אלימות, או עריצות, זדון ושרירות-לב.

       

      לכן, נראה היה חיוני שבתי הספר שלנו יתפקדו כחברות חופשיות, ודמוקרטיות, בהן  הילדים הםשותפים מלאים בהחלטות אמיתיות על בסיס יומיומי, ומשתתפים בניסוחם של הכללים, בתהליכים השיפוטיים ובתפעולה של קהילתם.

       

      מיומנות המפתח השנייה אשר על ילדינו לרכוש בבית הספר היא  ה י כ ו ל ת   ל ח ש ו ב באופן יצירתי ולפגוש אתגרים חדשים בכל פעם שהם מופיעים. לחשוב, כמו כל דבר אחר, אי-אפשר ללמד. זה כשרון מולד, הוא שייך למבנה עצמו של המוח, וזקוק לאימון ותרגול כדי להתפתח. המוח תמיד חושב; מה שצריך הוא לתת לו הזדמנות לפתח את מלוא יכולתו לפתרון בעיות. בדומה לאופן ששרירי הגוף מתפתחים כתוצאה מהשימוש בהם תוך כדי פעולה.

       

      לא בזכות ההוראה הפרונטלית

       

      מוח בריא זקוק לחופש הפעולה המרבי האפשרי כדי שיוכל להתחקות אחרי קווי המחשבה שלו. ככל שהאילוצים אשר יכפו על ידי אנשים אחרים יהיו פחותים, יותר סביר שהמוח יתפתח באופן מלא, ייחודי, ויצירתי. ואם יש משהו שאנחנו זקוקים לו במאה הבאה, זו יצירתיות, בניגוד לציות דמוי-הרובוט לכללים (אשר, הניסיון ההיסטורי מלמד אותנו שהוא, עלול גם להוביל לתופעת הפשיזם, עד כדי גרירת ההמונים לביצוע פשעים נגד האנושות).

       

      ניסיונות אשר נעשים על ידי בתי ספר ללמד ילדים כיצד לחשוב הם סתירה במונחים. ברגע שהנך יוצר תכנית לימודים, מכל סוג שהוא, הנך כופה דרך מחשבה מעוכלת-מראש על מוח רענן, והנך מקטין את יכולתו לתפקד באופן עצמאי. בתי הספר להם מדינתנו זקוקה היום חייבים להיות מוסדות אשר נוטשים כל ניסיון להגביל את הרדיפה החופשית אחרי הידע שכל ילד, וכל מבוגר, נרתמים אליה באופן טבעי, ללא כל דרבון ו/או תמריץ חיצוני.

       

      בתי-הספר להם מדינתנו זקוקה נואשות, כדי להבטיח חברה בת-קיימא של אזרחים יצירתייםבעלי יוזמהוחופשיים, הם בתי-ספר המנוהלים באופן דמוקרטי, ואשר מאפשרים לתלמידים חופש לעסוק בכל דבר שמעניין אותם. דגמים אחדים של בתי ספר כאלה קיימים בעולם כיום, והם מבשרים עולם חדש של חינוך.

       

       

        30/3/12 23:30:

       

       

      הווה ועתיד    

       

       

      יום אחד שיחקתי מסירות עם ילד בן-שש שנים. בכל פעם שהוא זרק את הכדור, וכל פעם שהוא ניסה לתפוש אותו, אני "עודדתי" אותו: "יופי"; "זריקה טובה", "ניסיון טוב". פתאום, הוא זרק את הכדור בכעס וצעק, "אינני רוצה לשחק אתך עוד. אתה משקר. אני זורק נורא, זה בכלל לא היה טוב, ואתה רמאי גדול.

       

      כמובן שהוא צדק. ואני טעיתי. זה היה שעור בעל ערך רב עבורי בבית-הספר.

       

       

      אין ציונים בסדברי-ואלי. התלמידים מחליטים בעצמם כיצד למדוד את התקדמותם. לרוב, הם משתמשים באמות-מידה מחמירות עבור עבודתם, ומודדים אותה מול הדוגמאות הטובות ביותר שהם יכולים למצוא בעולם שמחוץ לבית-הספר.

       

      תלמידים שלומדים חשבון יודעים מתי הם שולטים בכפל ובחילוק, ובכל פעולה אחרת; הם פותרים את הבעיות טוב או לא טוב. אם הם אינם מבינים משהו, הם מנסים לפתרו או מבקשים עזרה, עד שהם בטוחים שהם יודעים. ילד אשר לומד מכונאות רכב מבחין במהרה שהוא יכול לתקן משהו ולא משהו אחר. ככל שיותר דברים הוא יכול לתקן, הוא הופך למכונאי טוב יותר;  אולם הוא איננו זקוק לעזרה חיצונית שתאמר לו מה הוא עדיין לא יודע לעשות.

       

      וזה נכון לגבי כל פעילות. הקדר ראה כדים מקצועיים, הצייר ראה ציורים, המחבר קרא ספרים, השחקן ראה הצגות, המוסיקאי שמע תקליטים או קונצרטים. לכל אחד יש מידה של מצוינות בראש,וכל אחד יכול לקבוע לעצמו מטרות ללא אשליות.

       

      לעתים קרובות, תהליך ההערכה-העצמית מול השלמות הוא מתסכל עד כדי כאב. ימים ושבועות של עבודה מתבזבזים כאשר האנשים פוגשים את אי-התאמותיהם. "מדוע אתה קורע את התמונה היפיפייה זו?" שאלתי יותר מתלמיד אחד. "כי היא מכוערת", עונים לי את התשובה הבלתי-נמנעת.

       

      התסכול יכול להוביל לכעס, למצבי-רוח מחרידים, להענשה-עצמית. זה לא מועיל אם מישהו אחר יאמר, "אבל אתה טוב מאד בזה", כאשר למעשה מתכוונים לומר, "הנך טוב יחסית לגילך ולרמת הישגיך". זה איננו מנחם. הילדים כבר החליטו, בטרם התחילו, לאיזו רמת  מצוינות הם רוצים להגיע, ודבריך נשמעים ריקים ומזויפים.

       

      לפעמים, התסכול אשר נוצר כתוצאה מהערכה-עצמית אכזרית הביא את הילדים לנטוש את המפעל. לרוב, הילדים חוזרים ומנסים פעם, ועוד פעם, עם נחישות עיקשת המעוררת יראת-כבוד, עד שלבסוףהם באים אליך ואומרים, "זו חתיכת עבודה טובה".

       

       

      מדי פעם, הילדים מחפשים ביקורת חיצונית שתסייע להם לשכלל את עבודתם. הם מחפשים מבקר, ודורשים יושר ומיומנות. זה מה שקורה בכל תכנית חונכות: החניך פונה אל החונך באופן בסיסי כדי לקבל אימון וביקורת הולכת וגוברת.

       

      הכל תלוי בילד ובנושא. תלמידים רבים פנו אלי בבקשה, "האם הנך יכול לעבור על הכתיבה שלי ולסייע לי לשפרה?" הילדים אשר מבקשים זאת הם משכילים ומבריקים, אולם הם פשוט אינם יכולים להצביע על מה לא בסדר בעבודתם.

       

      כאשר הם פונים אלי, אני נענה ברצון, ואני מסיים כאשר הם אינם זקוקים לי יותר. הם קיבלו את מה שהם רצו. כל איש צוות בבית-הספר נוהג כך. זה חלק מבית-הספר.

       

       

      לב-ליבו של סדברי-ואלי היא המדיניות בה אנחנו לא מדרגים אנשים. לא משווים אחד עם השני, או עם איזשהו תקן אשר קבענו. לגבי דדינו, פעילות כזו היא הפרת הזכויות לפרטיות ולהגדרה-עצמית.

       

      בית-הספר הוא לא שופט. אם התלמידים מבקשים ממישהו מכתב המלצה עבורם, זה עניין אישי שבין הצדדים. אם הבן-אדם מסכים לכתוב מכתב כזה, הוא עושה זאת על נייר אישי, לא על נייר של בית-הספר. מבחינתו של סדברי-ואלי, כולם "בסדר".

       

      מדיניות זו יצרה מספר בעיות מצחיקות, ולפעמים היא עדיין יוצרת אותן. פעם אחר פעם, בטפסי-הבקשה לקבלה לבתי-ספר להשכלה גבוהה או למישרות, מבקשים תעתיקים של ציונים והמלצות. אנחנו כותבים מכתב מנומס, בו מוסבר כיצד אנחנו פועלים ומה מדיניותנו. אנחנו  משתדלים להסביר בעדינות רבה שאין לנו ציונים ואיננו מוציאים הערכות. תשע פעמים מתוך עשר, מדיניות זו מתקבלת, והתלמידים נותרים היכן שראוי שיהיו, הם מציגים את עצמם בפני פקידי הקבלה או מנהלי כוח-אדם של המקומות בהם רצונם להתקבל.

       

      הפעם האחת מתוך העשר היא מה שעושה את החיים למעניינים. לפעמים שולחים, וחוזרים ושולחים בקשות ממוחשבות, מתעלמים מתשובה אשר אינה תואמת את תוכנת המחשב. כאשר זה קורה,התמדה היא המפתח; אנחנו ממשיכים לנסות עד שפוגשים בן-אדם אשר יכול לקבל החלטות. במקרים אחרים אנחנו מקבלים שיחת טלפון בזו הלשון: "האם אינכם יכולים לתת לנו משהו, אולי איזוהי הערכה בעל-פה בטלפון שאיש לא יראה?" בסבלנות, אנחנו מסבירים שאיננו יכולים.

       

       

      עד כמה שידוע לנו, מדיניותנו בנוגע להערכה מעולם לא גרמה נזק לאף אחד מהתלמידים כאשר הם יוצאים לחיים מחוץ לבית-הספר. לבטח המדיניות מקשה עליהם במקצת. אולם סוג זה של קושי הוא עניינו של בית-הספר: ללמוד לפלס לך דרך, לקבוע את אמות-המידה שלך, להשיג את מטרותיך.ומה שאנחנו מרוויחים בבית-הספר, כבונוס למדיניותנו של אי-מתן ציונים ואי-הוצאת הערכות, היא אווירה חופשית מתחרותיות וממאבקים בין התלמידים למען השגת הסכמתם ואשורם של המבוגרים. בסדברי-ואלי, אנשים עוזרים אחד לשני כל הזמן. אין להם סיבה לא לעשות כן. 

       

       

      [פרק 20הערכהמתוך הספר, סוף-סוף חופשיבית-הספר סדברי-ואלי, מתוך חלק א': לומדים, מאת, דניאל גרינברג. הוצאה לאור של בית-הספר סדברי-ואלי, 1987.]

       

       

        30/3/12 12:05:
      איזה ערכים של מוסר ואמת של טוהר הבחינות יכולים להיות לתלמידים,אם משרד החינוך מודיע בשיחות בע"פ כמובן, למנהלים, כי עליהם לבחור רק תלמידים טובים להשתתפות במבחנים השוואתיים בינלאומיים?
        29/3/12 17:44:
      אני מצידי אעשה קופי פיסט ואשמור את הכתבה החשובה הזאת. מחכה לכתבה הבאה על הבחינות הפסיכומטריות וכן על בחינות הכניסה לאוניברסיטה במקצועות מועדפים.
        28/3/12 18:37:
      הסבריך מעולים ואני בטוחה כי מתעניינים יבינו סוף סוף מה מעוניינים לעשות בצמצום בחינות הבגרות. כידוע, דעתי שונה ואני סבורה שיש לסלק את כל בחינות הבגרות מבתי הספר ולהפוך אותו למרכד עבודה ולמידה משולבת במטלות לימודיות.

      ארכיון

      פרופיל

      חינוך אחר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין