| שלום רב חמודתי! ...התגלגלה לי זכות בכתבת מיוחדת בועידת ההסתדרות. ועל ידי נעזרים גם חבריי, מכיוון שמכתבייך מקדימים לבוא לפני העיתונים והריני מספק להם ידיעות על מהלך העניינים והדיונים... אני שמח שהויכוח בינינו על הצורך בפעילות וערות ציבורית, נשא פרי. התרשמויותיך, מסקנותיך, מוכיחים לי זאת. צריך היה לבוא בחייך מאורע זה, כוועידה, שישמש אימפולס לערות זו שהתעוררה בך. ונכון שבמציאות החיים צריך להתגבר על הרבה מכשולים ותקלות בכדי לשמור על זיק הערנות וההתעניינות. ישנם גורמים שונים המרפים את המרץ. וצריך לגלות כוחות נפש לדריכות וערות מתמדת על אף הגילויים האלה. איני צריך לפענח אותך, הם ידועים לך במידה מספקת. ובטוחני שיעמדו לך הכוחות הדרושים להתגבר עליהם. איני יודע כיצד פתרת לעצמך שאלת הפעולה המוצעת. במכתביי הקודמים הסתפקתי באי אלו הערות. אבל נדמה לי שתחמיצי הזדמנות להיחלץ מהעבודה המפרכת והמשעממת במקום הזה. וכי לא היה צורך בשיקול נוסף, לפני שתחליטי? אמנם לא לפי הצעת סשה, המתעלמת מצרכי האדם ורואה רק את התפקיד, אבל במידה שאפשר היה לשלב את שני הדברים יחד, נדמה לי שהיה זה מוצא טוב עבורך. כי המשך עבודתך במקום זה מעלה בי מחשבות נוגות מאד. האטמוספרה הזאת, מנהל העבודה הנחמץ והעבודה המפרכת, מחייבים מאמץ מחשבתי ורצוני לשינוי פני הדברים בהקדם האפשרי. שוב, לו היית יכולה למצוא דרך לסידורך בלימודים, הרי היה זה פתרון אידיאלי. אפשר היה למצוא את המקורות ליצירת התקציב. ואני מצטער שלא לחצתי עליך שתעזרי על ידי מועצת הפועלות להבטחת מקום בסמינר. זה היה מוצא נפלא. אבל, מסופקני באם יש איזה טעם בבירור עניין שלא הסתדר בזמנו. אולי עכשיו נראה לך איזה סידור מתאים. כתבי לי על כך. נדמה לי שמכאן אמצא את הקשרים להבטחת התקציב. ועל זכותנו זו הרבינו לשוחח. ביחס להערתו של גרשוני על הליכתך לקבוצה, כרגע לפחות עד שובי, לא התייחסתי במכתביי הקודמים, כי נראה לי שבנקודה זו יש לנו מסקנה משותפת. ששינוי יסודי בדרכנו בחיים, מחייב שיקול משותף. וכעת, לפני הסוף המתקרב, מוטב שנשאיר לנו את האפשרות להכרעה מחודשת. ואצלי, שקט בימים האחרונים. מכיוון שיש באורח חיי הרבה מן השגרה, הרי גם לזאת צריך להסתגל... אין ברירה. נו, תשערי לך רגע קט, בשכבי בעמדה ובעצמי עיניי, והריני רואה את עצמי חבוק בזרועותייך... כי הרי קרובה הייתה האפשרות הזאת להיות ריאלית, ואם כל ההיסוסים שליווני ביחס לשליחות הצפויה לי, הרי קסם לי הרצון לרגע קט לצאת ממתח החיים, בהם הנני נתון, ולהיות על ידך, לשאוב כוח ומרץ מחודש לעמידה עד תום. והאפשרות הזאת התבטלה. טסו רק בעלי ה"כוכבים", ואנו נשארנו פה ב"היסוסים"... אבל, אל דאגה, מתוקה. טוב שלא היסוסיי היוו גורם מכריע איזה שהוא ביחס לביטול הנסיעה. ואין יסוד לייסורי מצפון, שמא... וכבר כתבתי לך, שמבחינה אחת, הייתה חשיבות לאפשרות הנסיעה, כי הרי זה קרב במחשבה, את המרחק הגיאוגרפי המפריד בינינו. מאד אפשרי שביום בהיר אחד, אמצא בקרבתך, ושקרוב היום הזה הנני חש במלוא יישותי. כשאספר לך פעם באיזה תנאים כתבתי לך מכתב זה, בטוחני שתסלחי לי על הפיזור והקיצור. ואצלך מתוקתי, מה התחדש בעבודה? כיצד חזרת למסלול החיים אחרי השתתפותך בוועידה? ומה מצב בריאותך? על זה הינך פוסחת בכלל במכתבייך. הנני מאמצך לליבי חזק-חזק. שלך בשפע אהבה יוקדת ונשיקות לוהטות תמיד, שמואליק |